אני מספר לכם את סיפורנו, סיפור של נעמה, שלקחה על עצמה לשאת את גורל המשפחה בלי אמון במישהו אחר. היא עמדה לבד, כי לא האמינה באיש. כך נבנה חיי הנישואין שלנו.
בעלה, אורי, היה יפה כמו פרח קקאו וְתמיד היה האור של כל מסיבה. הוא שתה משקאות אלכוהוליים במידה, לא עברס, ולא חפז לחוץ דייגצידכדורגל. בקיצור, טוב לב אפילו למלון יוקרתי.
בזכות כל התכונות החיוביות האלו, נעמה הרגישה שהבעל מוצא נחת מחוץ לדלתות הבית. גברים כאלו, שלא תמצא עם האש ביום, מצאו תמיד ציידות שיבואו להושיט יד.
הדבר היחיד שהרגיע את נעמה במצוקה היה אהבתו הרבה של אורי לבנו, דוד. הוא היה מועדף על אורי יותר מכל דבר אחר. כל זמנו הפנוי של אורי היה מוקדש לבנו. לכן נעמה חשבה שהאהבה האבותית הזאת מספיקה לשמור על המשפחה.
בבית ספר נעמה קיבלה ק nickname אנטושקה בגלל שיערה האדום והכתמים על פניה. אם אמא, שהייתה יפה מרה, חינכה אותה מילדות: נעמה, את כמו ברווז ידוע. סליחה על ההשוואה, אבל זאת האמת המרירה. אין מי שיאמץ אותך, ולכן תסתמך רק על עצמך. תלמדי ותהיי חכמה, אחרי הלימודים תעשיי קריירה, ואם יופיע מישהו טוב אל תהיה פקוחה, תהיה לו אשה צייתנית.
הציווי הזה נשאר בּזיכרונה של נעמה לכל החיים.
עם מדליית זהב בתום הלימודים בתיכון, נעמה נרשמה לאוניברסיטה העברית בירושלים. שם פגשה את בעלה העתידי. היא לא הבינה למה כזה בחור צעיר נמשך אליה. אורי הודה לאחר מכן שהיא הייתה האישה היחידה שהעיז לבוא אליה. אין היא השתמשה באיפור, לבושה פשוט, ולא ידעה לשחק עם בחורים. כשהבינה שאורי מתעניין בה ברצינות, היא החליטה לקחת יוזמה. היא הציעה לו נישואין. בחור צעיר היה המום מההצעה הישירה, אבל נעמה הבטיחה להיות צמודה, צנועה ונאמנה. האהבה תבוא עם הזמן, שכנעה אותו. לאחר כמה זמן, הוא קיבל את ההצעה, בעזרת אמו של אורי, מריה אולגה.
בפעם הראשונה שאורי הביא את נעמה הביתה, מריה אולגה הסתכלה עליה במבט מבקר ולחוץ. הבן הזה יפה כמו שמש בוהקת, כל אחד יימשך אליו! אבל כאן ילדה כתומה עם כתמים. היא ראתה רק בעייתיות. הפגישה הראשונה לא הלכה חלק.
נעמה שמעה את חוסר שביעות הרצון של חמותיה. היא ידעה שלבן יפה יש פגיעה באושר המשפחתי, אך לא ויתרה על ההזדמנות שלה. היא הלכה לבקר את חמותיה ללא אורי, כדי להציל את עתיד הנישואין. מריה אולגה קיבלה אותה, העניקה לה תה, והפתיעה אותה בכך שהחלה לראות בה פוטנציאל. מתרגלת, חשבה מריה אולגה. נעמה נשבעה להיות נשואה נאמנה וצלבה למוּלוֹת של בנה. זה היה הטיעון ששכנע את המרקעים החיצוניים.
מריה אולגה הייתה אישה חד הורית. בעלה עזב אותה ושאף לבן לפני שנים, חזר אחרי שנה עייף ומרוחק, והמשפחה לא קיבלה אותו. היא שאלה את עצמה מה היה צריך לסלוח בחטא? אך השארת האשמה בלב הייתה קושי מתמשך.
היא החליטה לתמוך בבחירת בנה. היא ידעה שהבין שלנעמה יגיע אורי מכל שביל, גם אם הוא רוצף במעברים קשים. היא ברכה את נישואיהם של אורי ונעמה.
שנה אחת לאחר נישואיהם נולד להם בן, דוד, שהיה העתיק בתמימות של אורי, לשמח מריה אולגה. אורי ריחף סביבו כמו פרפר משוגע, דוד הפך למרכז החיים שלו.
אבל האהבה אל האישה לא נולדה. גם נעמה לא חוותה תשוקה כלפי בעלה. חיי היוםיום היו שגרתיים: היא כיבסה, גירסה, קיוותה אותו בחיבוק לפני השינה. אורי העביר לה את השכר, קנה לה פרחים ליום הולדת, נישק אותה בבוקר ויצא לעבודה. הכול נראה יותר כמו טקס מאשר אהבה.
המשפחה חיכתה לתחושת אהבה זוגית אמיתית. אחרי חמש שנים, אורי מצא אותה בת שלוה, יופי שמימי, בשם מיה. היא הייתה ככוכב מנצנץ, וקסמה את אורי. חצי שנה הם נפגשו בקפיטריה, בפינה של פארק, ובבית של חברים. ההקשר המסתורי מציף אותו, והוא מרחיק יותר ויותר מנעמה. דוד ראה את אביו מתוסכל ולא שמח כמו לפני כן.
מיה הציבה תנאי: האם את רוצה להיות איתי? אם לא, נישא או נישאר חברים, אני לא רוצה לשבת עם נשים ישנות.
אורי היה מבולבל. הוא לא רצה לאבד את מיה, אבל גם לא רצה להשליך את בנו. הוא שכח לחלוטין את נעמה. דוד היה בן חמש כאשר אורי קיבל תיק ונסע.
נעמה נזכרה בלימוד של אמם. במילים שהיו קשות לילדה, אך כעת חיברו אותה למסקנה שהפרידה מהבעל תעבור בלי טרגדיה. היא לא תזרוק עצמה למרכבה לשקוע בנהר, ולא תבכה בשלוש זרמים, כי החיסון של אמם מהחיים הקשים היה קיים.
הסיפור הזה, אם כן, היה כמו קטע שנשבר והופך לחלק עמוק בליבה, שמחכה למבול. האושר הוא ציפור חופשית, חוזרת למקומות שונים.
ביום פרידה, נעמה אמרה לאורי: אם תחשוב, הדלת תמיד פתוחה בשבילך. אל תמתין הרבה לחזור. דוד אוהב אותך מאוד, אל תגרום לו לסבול.
אורי חזר חצי שנה, מתלבט בין בנו למיה. נעמה שמרה בקפידה את מברשת השיניים של בעלה, שהייתה במאגר נפרד באמבטיה. בכל פעם שאורי בא לשטוף ידיו, המברשת נקרנה אליו, כמו מבט עגמום. הוא לא יכל להסתכל בה בשקט, היא הייתה כאילו קנס שקט. באחת הפעמים הוא שם אותה בכיסו, חשב לזרוק. בפעם הבאה שמצא אותה במאגר הייתה מברשת חדשה.
במטבח קפה חם חיכה לו, ובחדר המדרגות נעליים ביתיות חכו לו, כל הדברים הקטנים נגעו בלבו. הוא רץ לשחק עם דוד ולברוח מהבית. הוא לא ידע להסביר לעצמו מדוע הוא עוזב, כוח בלתי נשלט משכה למיה. הלב שלו נקרע.
הוא שאל את עצמו איך לא להכאיב, מי יראה לו את הדרך מיצר הקושי.
אולי היה צריך לעצור את נעמה, למנוע ממנו לחצות את הפתח, לקלל את המערכת ולהשפיע על אורי, אבל היא שיתרה בשקט, ובכל יציאה של אורי היא אמרה: חזור, ויטאל, אל תשכח אותנו.
מיה חזרה אליו מרוקה, והיא לא אהבה את הרעש סביב דוד. היא הזהירה: אם אחזיב ממך, זה רק בגלל בנו. אתה דואג לו יותר ממני. כך נמשך השנים.
חברותיו של נעמה לחצו עליה: אלוהים, למה את לא מתחתנת כבר? אבא של דוד צריך להיות פה כל יום, לא רק בחגים! את עוד צעירה, תשכחי את אורי.
נעמה שמעה, נשמה עמוקה, ולא השיבה.
עם הזמן, החברות הפסיקו להקשות, כולם קיבלו שהיא לבד. הזמן עבר.
אורי הפסיק לבקר את דוד. האב והבן מצאו מקום נייטרלי למפגש. דוד סיים תיכון, ונעמה נזהרה שהבעל לא יחזור. עברו שנים עשר מאז שהלך.
נעמה קבעה נקודה סופית, ופסלה את ההמתנה. היא עדיין הייתה חזקה, יכולה לגדל ילד נוסף. היא לקחה חופשה לחו”ל, לחופשת ים, שם התחילה רומן קצר, ללא התחייבות, פשוט קפה ופסנתר.
9 חודשים אחרי, נולדה לבן דוד של דוד, בת בשם שרונה. כל החברות של נעמה היו מופתעות בהחלטה שלה, נצפו בחדר הלידה, חיכו לראות אותה עם תינוקת.
האם יצאה מותשת, שמחה. בידיה הייתה קופסה מקושטת ברצועות ורוד. היי בחורות! תאהבו ותשקיעו בשרונה שלי!.
אחת החברות העלתה שאלה: ואיך נקרא במדויק?. מאחר ומדובר בחלק השני, צריך לחכות עד שאצא.
ולא היה שום קפיצה של החברות על השמחה של נעמה. החיים כעת כולו היו מוקדשים לחינוך שרונה.
דוד, האח הגדול, היה העוזר הראשון והבלתי ניתן להחלפה. הוא אהב את האחות הקטנה, ולא שאל שאלות קשות על אביו. אם אם אם.
כאשר שלחו את שרונה לגן, בגיל שלוש, היא נחשפה לכולם, הילדים האחרים אמרו גם אצלנו ישם אבות. היא חלה על לקרוא לאביה של דוד, דוד, אבא. היה מצחיק ומר.
בלילה אחד, צלצול בטלפון של נעמה נשמע בקול בלתי בטוח. שרונה רצה לדלת וצעקה: זה אבא שלי!.
נעמה פתחה הדלת, וראתה אורי! הוא עומד שם, חצי בדה, חצי לבוש.
הוא שם שני תיקי גב מלאים, הוריד תרמיל גב משוק.
שרונה רצה לחבוק אותו: אמא, זה אבא שלי, נכון?
נעמה, עם דמעות בעיניים, אמרה: כן, שרונתי, זה אבא שלך.
אורי הרים את הילדה על ידיו, נשק את אפה המלא בכתמים, שפשף את שעריה הכהים זהובים: שלום, ילדי הכתום!. לאחר מכן נגע בידה של נעמה, נשק בחום.
תודה אינסופית, נעמה! תסלחי לי? ניסה הוא לקום על ברךיו.
נעמה החזיקה בעדינות את מרפקו, לא הרשה לו להישרף על הברך. שלום, דבש מרושע! אתה נעדר במשך 17 שנים. אין לי טינה, אין אשמה. מי יזכור את העבר… אנחנו צריכים אבא.
דוד, עם עיניים פקוחות מרהיבות, עמד בצד והחייך.
שבועות לאחר מכן, נעמה חזרה לשגרה, חיברה לחברת הסקרנית והודיעה: את רוצה לדעת מה שם הילדה? היא ויקטורינה בת אל תטפלי! מריה ויקטורינה!.
כך מסתיים סיפורנו, סיפור של אמון, של נטישה, של תקווה מחודשת, של משפחה שמצאה את דרכה בחול של זמן.
