את לא יודעת מה קרה אתמול בערב?! תשמעי קטע היה פיצוץ רציני אצלנו במשפחה, ולא סתם בקטע של דרמה.
– זהו, נגמר הכול! ככה שירה אשתו של רוני, ישבה בסלון שלנו עם מטפחת לבנה והתחילה לנגב את הפינות של העיניים. נשמעה כל כך שבורה, שרציתי כבר להרגיע אותה עם כוס תה.
– שירוש, מה קרה? לקחת כבר את הטיפות שלך?
– עזוב אותך מהטיפות שלך, נו באמת, רוני! אתה לא מבין איזה בושה זאת! כל המשפחה יודעת! תראה אותה, אפילו לא ממצמצת!
נו, יובל, הבת שלהם היורשת היחידה של משפחת נוימן, בכלל לא נראתה כמו מי שמרגישה אשמה. עם רגליים ארוכות ומשגעות שהיא אומרת שקיבלה מסבתא רוחמה שהייתה רקדנית ראשית בלהקת בת שבע, היא נשענה על המרפסת, אכלה דובדבנים מהקערה הענקית והייתה זורקת את הגלעינים על השיחים בגינה. כל כך לא לפי הכללים, שהאמא שלה כמעט התעלפה כל פעם מחדש.
– יובל! תפסיקי מיד! אצלנו מדברים עכשיו ברצינות, לא זורקים דובדבנים על השיחים!
שירה קמה בעצבים, אמרה שהיא הולכת ממש לקחת את הטיפות שלה, ונכנסה לחדר.
– יובל, מתוקה, את לא צוחקת, נכון? רוני ניסה להבין מה קורה אצלה בראש, לפני שהלך אחרי שירה.
– אבא, אני ממש לא צוחקת. תמסור לאמא שהיא יכולה להפסיק עם כל השידוך הזה זה לא יקרה. אני לא הולכת להתחתן עם מתן, שידעו כולם.
– את שוברת לה את הלב ככה, ילדה.
– נו, באמת, אבא… אל תגזים.
– אולי עוד תחשבי על זה?
– אכלתי/סגרתי/החלטתי. אין סיכוי. אני לא מתחתנת איתו. דיברנו היום וסגרנו עיניינים. אם לא שמעת בפעם הראשונה, תקשיב שוב לא, אין חתונה.
והאמא שלה בחדר צרחה, כאילו סוף העולם הגיע, עד שרוני כבר רץ להציל אותה, ויובל המשיכה בשלה, אוכלת דובדבנים אחד ועוד אחד.
– אוי אלוקים, מה אני אומרת לכל המשפחה? זה נורא! כבר שילמתי על האולם, ההזמנות יצאו!
– אמא, לא ביקשתי ממך לשלוח הזמנות יובל אמרה ברוגע, בלי להרים את הקול. החלטת לבד – תתמודדי לבד.
– זה ממש אכזרי, יובל. ניסיתי לטובתך!
– כמו תמיד, זה יוצא עקום, נכון אמא? היא חייכה והפשיטה ידיים יש לי תכניות משלי לחיים, חבל שזה כל כך מתפוצץ לכולם בפנים, אה?
– יובל! שירה כמעט נחנקה. מה את מתכננת עם עצמך?!
– בינתיים, לא משהו דרמטי. יובל קמה, אספה את כל הספלים עם התה מהשולחן ומיסמצה לאמא שלה. אני יכולה לשטוף שלוש כוסות, אל תדאגי ואפילו בלי לשבור אף אחת.
נכנסה למטבח, ושירה קיפלה את המטפחת, ממלמלת: “היא שידור חוזר של אמא שלך, רוני! אותה אינטונציה! מה עשיתי שמגיע לי כל זה?!”
תגידי, רותי האמא של רוני, זוכרת אותה? רוני תמיד סיפר ששירה ובחמות שלה לא הסתדרו בחיים. שירה הגיעה למשפחה בגיל לא צעיר, הייתה בטוחה שיש לה ניסיון חיים, אבל רותי לא ממש שינתה את הסגנון שלה בגלל מישהי חדשה בבית:
– שירה, יופי של בושם, אבל אולי טיפה פחות? לא צריך לשפוך בקבוק שלם, מספיק קמצוץ!
– תמיד רק מעירה לי, למה?!
– זה בלי קשר אלייך, שירה, ככה היא עם כולם, רוני ניסה להרגיע אותה. זה הסטייל שלה.
– אז שתשנה סטייל, כי אני לא מתחייבת לעצמי!
וכך זה נמשך, הערות קטנות מכאן ומשם, עד שפעם בתיאטרון אמרו לשירה: “איזה גברת נהיית, הנה מה שזה עושה לבלות בקרבת רותי! אייקון של סטייל!”
קומפלימנט לא רוצה קירבה, אבל סטייל תמיד משמח. שירה הבינה, והתחילה לשמור על דיסטנס, פחות לוקחת ללב. כשנולדה יובל, היא אפילו שכחה מהשטויות, כי רותי התמוגגה על הנכדה ובאה אליה כל רגע שהיה אפשר.
המשפחה חוץ משירה הרופאת שיניים כולם הלכו לכיוון אומנותי או חינוכי, היה שקט בבית. יובל גדלה על אהבה וחום של סבתא ואבא, ואמא שהייתה קשוחה אבל רצתה שיהיה לה יותר טוב מלכולם.
את הסיפור שלה שירה לא סיפרה לאף אחד, אפילו לא לרוני. חוץ מהדברים ש”הכרח לדעת”, הוא לא שאל, והיא מעולם לא פירטה. הייתה אסירת תודה שהוא לא דחף אותה.
ושירה? את אמא שלה לא ראתה מאז שהייתה בחורה צעירה בתל אביב. היה שם משהו עמוק וכואב סוד ששומרת במדליון שהיא לא מורידה מהצוואר. בפנים, תמונה של ילד עם תלתלים. הילד הזה יהונתן היה הבן שלה שנשאר עם סבתא לכמה דקות בלבד בשביל להוציא חלב מהמכולת. חום, חלונות פתוחים, עריסת תינוק קרובה לחלון והסוף היה טראגי.
היא כמעט התחרפנה מכאב, ונפרדה גם מהבעל שלא הספיק לראות את הבן בפעם האחרונה. גירושים, מעבר דירה וחיים חדשים בירושלים. “שרפה הכל”, הייתה אומרת.
החיים חזרו להתגלגל, ורוני הופיע בקליניקה עם כאב שיניים בלתי נגמר:
– כמה זמן כואב לך?
– שבוע שלם…
– אתה לא מתבייש? אתה מבוגר, תתייחס לעצמך! שירה פולה, אבל מאחורי כל הבאסה, פתאום ראיתי אותה מסתכלת על רוני אחרת.
משהו בשקט שלו ריכך אותה. שנה אחרי זה הוא בא לאסוף אותה מהקליניקה, בלי המילים, אבל עם ניצוץ בעיניים שכולם רואים.
ואז בא הרגע של הצעת הנישואין:
– אני כל כך שלמה איתך, אבל לא יודעת אם אוכל באמת לעשות אותך מאושר…
– את לא רוצה ילדים? למה?
– אני אספר הכל, בלי להיכנס לכל הפרטים. אם תרצה לחשוב תחשוב. ואם לא תחזור אני אבין. ואם תצטרך להתייעץ עם אמא שלך זה הזמן.
רוני לא שאל אותו דבר פעמיים. היה ברור אם זה נכון, הולכים עם הלב. ואמא שלו רותי, הרי רקדה בכל העולם וידעה שלאהבה אין חוקי היגיון. פעם אמרה לו:
– אם אתה אוהב אותה, אל תחשוב בכלל. אהבה זה מתנה. לא כל אחד מקבל. ואם צריכים לשלם עליה אי אפשר באמת. אם צריך לסחוב, תסחוב אבל תבין איזה אוצר זה.
הנושא הזה נסגר. רוני הציג את שירה לאמא, ונראה היה שמצא חן בעיניה. היא אפילו נתנה לה לבחור תכשיטים משפחתיים מארון ישן, עם הזהרה אל תלכי עם יהלומים לשוק הכרמל, זה לא לעניין, חוץ מאם את רוצה שכל דודה תתפוצץ מקנאה.
ולמרות שחשבה ששכחה כבר איך זה לצחוק הצחוק חזר לאט-לאט בזכות רותי.
כשהשיגה שירה הריון, הדבר הראשון שחשפה זה לרותי לא לרוני והיא מיד תפסה פיקוד:
– את יולדת אצל רונית החברה שלי. אין בארץ רופאת נשים טובה ממנה.
– אבל אני מפחדת…
– די! יש לך אותי, את לא לבד!
– תודה…
– שמרי את התודה לאחרי שאני אציק לך בתור החמות הזקנה.
יובל נולדה, ילדה שמנה וחמודה עם צרחות בריאות. רותי הייתה באה, מורידה את המעיל מהפריז, מחממת מים בכיור, ומסבירה לכולם איך שוטפים חיתולים “כמו פעם”, ומנשקת ליובל את הרגליים תוך כדי:
– איזו מתוקה! רק בריאות שתהיה לך!
בשביל שירה היה רגע מנוחה, סוף כל סוף, מין הרגשה ‘כאן הבית שלי’.
אבל הגעגוע ליהונתן לא עזב אותה לעולם. רוני לקח אותה פעמיים בשנה לבית הקברות הישן ליד כפר שמריהו. אף פעם לא נכנסה לעיר, לא הלכה לאמא שלה. כל הביקור, רק כדי לעמוד רגע ליד הקבר, לסגור עניינים ולהרגיש כל שניה איך היא רק מחכה לעזוב חזרה.
עד שיום אחד, יובל הגיעה לגיל עשר ושירה קיבלה מכתב מאמא שלה. רק רותי ראתה את זה, שאליה הגיעה לבקש עצה.
– לכי. לא שוכחים, לא סולחים אבל זו אמא שלך. תדברי עם הילדה שהיית, זו שגדלה ליד אמא שלך. תדעי שגם אנחנו בני אדם, גם אני וגם את… כל אחת עושה טעויות. אולי תצליחי לסלוח, אולי לא, אבל לך זה חשוב, לא לה. אם לא תמשיכי לייסר את עצמך. והנכדה שלך לא תבין כלום מכל זה.
אז שירה נסעה. נפגשה עם אמא שלה לשתי דקות, שמעה לחישה “סליחה”, והכל נגמר. חזרה הביתה, רותי אמרה “כל הכבוד”. אבל ההקלה לא באמת הגיעה. איזה פחד עמוק לא עזב אותה, והפך אותה לאמא מגוננת יתר על המידה.
רוני ניסה לשכנע אותה להרפות מיובל,
– היא כבר נערה, צריכה חיים משל עצמה. קצת חברים, תחביבים. לא רק אנחנו.
ושירה? התעצבנה:
– מה, לא אכפת לך שיקרה לה משהו?!
– ברור שאכפת לי, לכולנו אכפת… אבל היא חיה, צריכה חופש.
ושוב, רותי עם ההצעה האולטימטיבית:
– תכניסו אותה לחוג ריקודים, זוגי כמובן.
– כבר עמוסה, אמא, יש לה חוגים עד הגג!
– נו, אז אחד פחות ריקודים זה כל הסיפור.
וככה, יובל מצאה את עצמה בזוג עם מתן ילד קצת שמנמן אבל חמוד, שסבתא שלו הביאה אותו. הם רקדו יחד, כביכול “להעביר את הזמן”. שלוש שנים אחרי זה זכו בגביעים, נהיו זוג קבוע. מתן התרומם, נהיה בחור מרשים, ואנשים מסביב התחילו לרכל על רומן סודי. יובל זרמה על הקטע, לא אמרה לא ולא כן, בלי לדעת שאמא כבר דמיינה רחוק קדימה.
ביום שסיימה תיכון החליטה יובל:
– סופסוף החלטתי, אני נרשמת ללימודי רפואה.
– אה? אבל דיברתי עם ההורים של מתן… חשבנו שיש לך תוכניות אחרות…
– איזו תוכנית? לא אמרתי כלום.
– קבענו! שלושה חודשים התארגנות, חתונה בסתיו, ונדאג שזה יהיה במקום קלאסה עם החיבורים של סבתא שלך.
– חתונה? מי מתחתן?
– את ומתן!
– אותי שאלת מתישהו?
– הכל כבר סגור, מתוקה.
– אל תקראי לי מתוקה! יובל, בתמימות של דור ה-Z, לקחה תיקה, טסה החוצה בלי לחכות להסבר מאמא שלה ועברה לגור אצל רותי.
רותי לא התרגשה אמרה לשירה: “יובל לא בובה. את כנראה שכחת את זה. להיות אמא זה לא להדביק למישהי שמלה ולגרור אותה לחופה כי ‘ככה צריך’.”
שירה נעלבה, לא התקשרה, ואפילו על ההצלחה של יובל בהתקבלות לרפואה שמעה רק דרך רוני.
– שירה, אולי די כבר? עדיף לחבק ילדה בריאה וחיה מאשר לבכות בלילה ולהחזיק לה את הכרית? יובל שואלת עלייך, גם היא לא שקטה.
– כאילו אכפת לה מה קורה איתי…
– שירה! תפסיקי! זאת הבת שלך! שנים חיכית לה, עכשיו את עפה על עצמך?
– אני באמת לא יודעת מה לעשות… הסתבכתי עם עצמי, ורק רוצה לחזור לאנשהו שפוי… אני לא נושמת בלעדיה… זה כמו כשהיה לי את יהונתן…
– מספיק. קחי את עצמך, נוסעים אל יובל. תני לה לחיות, גברת מגוננת! היא לא ויטרינה של זכוכית שאסור לגעת בה!
שירה נשברה, הלכה עם רוני, והשלמה קטנה התרחשה אצל רותי בבית שיחה סודית, רק הן יודעות מה נאמר שם.
אבל החיים מלאים הפתעות. שלוש שנים אחרי יובל רופאה מתמחה, מקבלת שיחת חירום.
– ד”ר נוימן, קיבלנו מקרה חירום, אפנדיציט…
– אוי! דווקא עכשיו…
מי בחדר? מתן, כן ההוא מהחתונה שלא קרתה. צד כואב, הוא צוחק.
– סומך עליי?
– בטח.
– בלי היסטריות הפעם, כן?
– מצחיקונת את…
ושלוש שנים אחרי, יובל דופקת בשער של ההורים עם הילד שלה על הידיים.
– רוני! תראה איך הוא רץ! אמא, תתפוסי אותו!
פבלו הקטן צוחק, רץ לסבתא.
– מאמי, סבתא רותי בבית?
– היא כרגע בסיני, עם עוד פרק רומנטי.
– איזה סבתא, מי זה הפעם?
– או צייר או פסל את יודעת, היא תספר בעצמה. מתן איפה?
– חונה את האוטו.
– אחלה, השניצלים מוכנים, אבא שלי מוציא כבר את החלה מהתנור. יאללה לשטוף ידיים ולשבת לאכול. אני בינתיים אשכיב את פבלו לישון ואבוא.
– את? תתקעי איתו שם ותשירי לו חצי שעה, אני מכירה אותך!
– רע זה? שירה צוחקת ומנשקת לנכד.
– מעולה אמא, תמשיכי!
