איזה בושות במשפחה
“זהו זה, הסוף!” ליאת סגל ניגבה בעדינות את הדמעות בזוויות העיניים עם ממחטה צחורה מהכביסה, ושחררה אנחה כזו ששמוליק, בעלה, כבר דאג לה ממש.
“ליאתי, מה קרה? שוב הטיפות?”
“עזוב אותך מהטיפות שלך, שמולי! אתה לא קולט מה קרה? זו בושה! כל המשפחה שלנו הפכה לשם דבר! תראה עליה! אפילו לא מתביישת!”
הבת היחידה לבית סגל, תמרי, בהחלט לא נראתה אחת שמרגישה אשמה. היא לא שפכה אפר על הראש או בכתה עד טילים כמו שמצפים אולי מדרמה. אפילו לא.
תמר סגל ישבה עם קערת דובדבנים במרפסת, רגליים מושלמות וארוכות על המעקה, בדיוק כמו של הסבתא שלה דינה, כוכבת הבלט בקאמרי בזמנו. כל דובדבן שנכנס לה לפה, היה מלווה ביריקה קלילה של הגלעין ישר לערוגת הפטרוזיליה. כל פעם שאמא שלה ראתה את זה התחשק לה לקפוץ מהמרפסת ישר לסצנת טלנובה.
“תמר! תפסיקי עם זה מיד! איך את מתנהגת?! אנחנו בשיחה חשובה! ואת פשוט… פשוט…”
ליאת יצאה מהמרפסת, ממש נעלבת, והלכה לקחת את הטיפות שלה.
“תמרי, את לא מסתלבטת עלינו?” שמוליק ניסה, קצת מקווה שבתו תסכים להרגיע את העניינים, לפני שיתחיל לפייס את אשתו.
“אני לא צוחקת, אבא. ותגיד כבר לאמא שהיא יכולה להפסיק עם כל השידוכים. אני לא מתחתנת עם אדם. אפילו לא לשקל!”
“את שוברת לה את הלב, תמר…”
“די, אבא, לא הגזמת? תהיה אמיתי רגע.”
“אולי תחשבי שוב?”
“לא. כבר דיברתי איתו ואמרתי לא. אין חתונה, נקודה.”
קולות בכי מהסלון קטעו את השיחה, ושמוליק מיהר לאשתו. תמר נשארה עם עוד דובדבן וחצי בחיוך מרוצה.
“מה אני אגיד לאנשים? כבר שילמתי על אולם! המוזמנים קיבלו הזמנות!”
“אמא, לא ביקשתי ממך בכלל להזמין אף אחד,” ענתה תמר בשלווה. “את התחלת? תטפלי בעצמך.”
“אכזרית את, ילדה שלי! למה עשית לי את זה? אני רק רציתי בטובתך!”
“נו, ויצא לך כמו תמיד, אמא,” חייכה תמר לעצמה. “לי יש תוכניות משלי. זה לא סוף העולם, נכון?”
“תמר!” הקול של ליאת נשבר.
“עוד לא עשיתי כלום יוצא דופן,” פסקה תמר, הרימה את הכלים שנשארו על השולחן ופסעה למטבח עם מבט מתגרה. “אני לחלוטין מסוגלת לשטוף שלוש כוסות, והפלא ופלא מבלי לשבור אף אחת.”
כשהלכה, ליאת הסיטה את הממחטה ושפכה על שמוליק את כל התסכול: “היא בדיוק כמו אמא שלך! אפילו הטון שלה! אלוהים, למה דווקא לי מגיע?”
חנה, חמותה האגדית של ליאת, הייתה כוח טבע עוד לפני שהתחתנה עם שמוליק. ליאת לא הייתה בת 19 מתלהבת; חשבה שהיא באה מוכנה, מומחית לחיים. מבחינתה, חנה הייתה אמורה לכבד אותה פשוט כי הגיעה משפחה. חנה, מצידה, בכלל לא ראתה סיבה לשנות הרגלים. למען האמת, נראה כאילו בכלל לא קלטה מה ליאת רוצה ממנה.
“ליאת, חמודה, מה זה הריח הזה?” הייתה לוחשת לה בשקט ומקמטת את האף כשהייתה נכנסת הביתה.
“זה הבושם החדש שלי,” הייתה ליאת עונה “לא לטעמך?”
“יש מצב שהוא טוב… אבל למה לשפוך בקבוק שלם? אפשר טיפה קטנה.”
ליאת, שבאמת אהבה התזים מוגזמים של בושם, נעלבה והייתה מתוסכלת.
“למה היא מתנהגת אליי ככה?” הייתה מלינה בפני שמוליק.
“מאמי, ככה היא מדברת עם כולם.”
“שתשנה או שאלך להשתגע! ואל תקרא לי מאמי! זה מוציא אותי מדעתי!”
באופן טבעי, חנה לא הייתה בכיוון של להפסיק עם ההערות. זה הוביל להרבה מתחים, אפילו לשקט מכוון בין שמוליק לאמא שלו עד שליאת קיבלה פעם אחת בתיאטרון הערה:
“ליאת, את כמו גברת אמתית! זה מה שקורה כשסופגים מחנה! איזו דמות! איזו סטייליסטית! יפה שיש לה העתקתך בבית!”
לא ממש שימח אותה להיות דומה לחנה, אבל המחמאה על הסטייל זה כבר ממש משהו אחר. מה לעשות, חנה באמת הייתה כוכבת סטייל בהרבה מובנים. מאז, ליאת הבינה שכדאי לבחורה חכמה להיות מדי פעם פשוט בשקט. גם אם זה קצת מציק.
עם הזמן, נוצר איזון. אחרי שתמר נולדה, כל המחלוקות נמוגו. חנה כמעט עברה לגור אצלם. היא העריצה את תמר, התאמצה לבלות איתה כמה שרק אפשר, ואם רק ידעה הייתה אוספת אותה מהגן כל יום.
כל המשפחה הייתה אומנותית, חוץ מליאת שאהבה לטפל בשיניים. היה שקט ושלווה בבית, תמר קיבלה אהבה בלי גבול, ואמא שלה גם אם הייתה קשוחה רק רצתה שהיא תחיה טוב ממנה.
על העבר שלה, ליאת לא שיתפה אף אחד. שמוליק ידע בגדול, אבל לא חיטט. הוא היה חכם מספיק לתת לה מרחב. היא, אחרי כל מה שעברה, לא רצתה להיזכר.
היא ניתקה קשר עם אמא שלה, וזה היה מהכבדות האלו שאי אפשר להסביר לאחרים. במיני-תליון שעל חזהּ, היה תמונה של ילד עם תלתלים. לזה אף פעם לא העזה להסתכל. הבן שלה, שהיה בן שנתיים בלבד כשסבתא שלו יצאה רגע לסופר, וקרה מה שקרה בחום של יולי. מאז, ליאת חיה כאילו כלום בתוכה לא נשאר. רק אפר.
ואז הגיע שמוליק. מה זה אומר? הגיע אליה, מתלונן על שן נפוחה.
“כמה זמן זה ככה?”
“כבר שבוע אני מסתובב עם זה…”
“איזה ילד אתה. מבוגר ועדיין לא מבין כלום!”
“כנראה כן,” חייך שמוליק, חצי מתפתל בכאב.
החיוך הזה עשה משהו לליאת, והיא אפילו התבלבלה בכלים. זה לא קרה לה לפני זה. היא חייכה, החליפה צבעים, והוא בתגובה הרים עיניים מהכיסא כאילו לא רוצה לסבך אותה.
הוא היה נפגש איתה כמה חודשים, בכל פעם שהיה יכול, ליווה אותה הביתה, פשוט שתק אבל התחברו בלי מילים. אחרי שנה של דייטים אילמים, הוא הציע לה.
“טוב לי איתך, אבל לא יודעת אם אצליח לעשות אותך שמח…”
“למה את חושבת ככה?”
“אני לא רוצה ילדים.”
“למה?”
“אני אסביר, אבל בלי כל הפרטים. אחר כך תוכל לחשוב, ואם מחר לא תבוא אבין. תתייעץ עם אמא שלך, נראה שאתה קרוב אליה.”
הוא כמובן לא שאל את אמא חנה לא בדיוק בעניין עצות. את ליאת היא קיבלה אחר כך, בצחוק שהיא עוד שנייה כמו בסיפורי כלות אשכנזיות. אגב, חנה כבר הייתה פנסיונרית מהבלט, התחתנה פעמיים התגרשה, עושה חיים.
שמוליק סיפר לה הכול. חנה קמה, העבירה את הסיגריה מעל הספל פורצלן ואמרה:
“אתה אוהב אותה?”
“מאוד.”
“אז בשביל מה לחשוב כל כך הרבה? אהבה זה אוצר, לא בא לכל אחד. ואם תשלם עליו עדיין מרוויח. וזכור, אהבה אמיתית שוקלת המון, קשה להחזיק, אבל זה שווה הכול.”
זהו, השיחה נגמרה, וכך גם ההתחבטויות.
שמוליק הביא את ליאת להכיר את אמא שלו, וזו מיד שלפה לה מהוויטרינה קופסה ישנה: “אלו התכשיטים של המשפחה. קחי, תבחרי מה שתרצי, את אחת מאיתנו. רק תיזהרי לא לבוא לשוק עם יהלום! חוץ מבכרם התימנים, שם יפרגנו לך וגם יעשו לך הנחה.”
ואפילו ליאת, שהייתה בטוחה שלא תצחק לעולם, צחקה.
חנה לימדה אותה הרבה. כשהבינה שהיא בהיריון, הראשונה לספר לה הייתה חנה.
“יש לך פנים ירוקות, מה את בהריון?” חנה בדיוק חזרה מטיול עם בעל חדש, נכנסה בלי לדפוק, וראתה את ליאת נעלמת לשירותים.
“את יולדת אצל סוניה שלי! הכי טובה שיש. סוף פסוק. מפחדת?”
“לא יודעת אם אני מסוגלת…”
“עזבי שטויות! תגידי תודה, למי שתרצי, ועכשיו את לא לבד! אני איתך, אין מה לפחד. מהיום את לא לבד, ברור?”
“ברור… תודה.”
“תשאירי תודה למתי שאהיה קשישה ומציקה, תחזירי לי אותה אז. יאללה, דיל?”
“דיל.”
תמר נולדה בזמן, בריאה וצווחנית. חנה הייתה ראשונה שהרימה אותה בכניסה לבית החולים, הסתכלה עליה ואמרה: “מפעל הפיס!”
ומאותו רגע נהייתה המלאך השומר.
חנה בכבודה ובעצמה, שהייתה ברנזאית תל אביבית, הורידה פרווה, שלפה גיגית, פיזרה סבון כלים ושטפה חיתולים. אחר כך חיבקה את תמר, נישקה רגליים קטנטנות, ושרה לה: “ילדה של סבתא, מתנה את.”
הריבים שכחו, ספירת המשפחה חזרה, וליאת סוף סוף מצאה לה פינה רגועה בעולם. הבן שאיבדה לעולם לא שכחה. בכל שנה, שמוליק היה נוסע איתה בתקופת החגים לקבר, אבל לבית ההוא מעולם לא חזרה, ואמא שלה נותרה בגדר סוד.
זה המשיך בשקט, עד שתמר הייתה בת עשר, וליאת קיבלה מכתב מהאמא.
רק לחנה הראתה את המכתב, לבקש עצה.
“סעי אליה. אי אפשר לשכוח, וגם לסלוח זה קשה אבל היא אמא שלך. תזכרי מה טוב היה בילדות. אף אחת לא מושלמת. אולי לא תסלחי לה, אבל בשביל השקט שלך הכי חשוב שתדברי איתה.”
למחרת, ליאת הורידה את תמר אצל חנה, נסעה לאמא שלה, ושם השיחה הייתה קצרה. היא הספיקה לשמוע רק “סליחה” לפני שהכול נגמר.
היא חזרה אחרי כמה ימים וחנה הביטה בה בחיוך: “עשית את הדבר הנכון.”
השקט הושג, או ככה לפחות חשבה ליאת. אבל בפנים לא נרגעה.
הפחדים, הדאגות, היו בכל שנייה. שמוליק כבר ניסה לרמוז: “את מגוננת עליה יתר על המידה, תני לה לחיות, היא צריכה חברות, היא ילדה גדולה כבר.”
“מה אתה רוצה ממני?”
“די לשלוט בכל צעד. צריך לתת לה מרחב.”
“אתה בכלל לא אכפת לך מה יקרה לה?”
“ברור שאכפת לי! מה רצית לומר בזה?!”
“ראיתי מספיק בחיי! אני לא יכולה לאבד עוד ילד, שמוליק! לא יכולה!”
הוא רק משך בכתפיים. לא ידע איך לעזור.
ושוב חנה הצילה את המצב: “שלחו אותה לריקודים. ריקודים זוגיים. זה בדיוק מה שהיא צריכה.”
וככה תמר התחילה ריקודים סלוניים, ושם הכירה את עדי ילד מגושם עם לב זהב, שגם סבתא שלו שידכה אותו.
תמר ועדי נהיו זוג גם על הרחבה, ואחר כך, עם השנים, גם בעיניים של כל העולם. קיבלו תחרויות, גביעים, והפכו לקבועים בתחרויות ריקוד.
אחרי י”ב, ליאת כבר תפרה לה שמלת כלה מבלי לשאול אותה. תמר רצתה ללמוד רפואה, אבל אמא שלה כבר דיברה עם עדי ועם ההורים שלו וסגרה אולם לחתונה בסתיו.
כששמעה תמר קמה ויצאה מהבית, הלכה לגור אצל סבתא.
חנה קיבלה אותה: “מה חשבת, שליאת תנהל אותך כמו בובה? מי את חושבת שאת? תני לה לבחור! היא רוצה להיות רופאה!”
“היא לא יודעת בכלל מה טוב לה,” נשארה ליאת בשלה.
“אבל את כן? אולי, כי את חרדה שהיא תלך לך לאיבוד?!”
“אני חייבת לדעת שהיא מוגנת. אז אני אוכל לישון בלילה.”
“זה ייתן לך שקט? זה כלוב, ליאת. קישטת אותו בזהב, אבל זה עדיין כלוב.”
תמר חיה אצל חנה, ולאט לאט הכול נרגע. אמא שלה המשיכה לכעוס, עד שיום אחד שמוליק נעמד מולה וכמעט צעק: “תפסיקי כבר! היא את, היא חלק ממך! תחזרי אליה, מספיק לבכות בלילה ולהתחבק עם הכרית!”
“אני לא יודעת איך,” ענתה, “אני באמת לא יכולה לנשום בלעדיה…”
הוא חיבק אותה, “היא מחכה לך. תני לה לחיות, אל תהפכי אותה לשושנה מזכוכית שמפחדים לנשום לידה.”
והפיוס הגיע.
מה שהיה ביניהן רק הן יודעות. אחרי זה, הכול השתפר, החיבוקים, הדמעות, הפכו לשגרה טובה.
ואז, תמר הלכה בדרכה, נהייתה רופאה, עבודה קשה, תורנויות. יום אחד בחדר המיון באיכילוב מגיע עדי, מתפתל מכאבים.
“נו, אז, סומך עליי?”
“ברור. מאה אחוז! אפילו בלי צוואה!”
“עדי, אתה כזה פראייר…”
וכעבור כמה שנים, תמר חוזרת לבית של ההורים עם בנה הקטן, יובל. “נו, סבתא, תראי לי איך אתה רץ! אמא, תתפסי אותו!”
יובל צווח מהתרגשות, רץ אל הסבתא שמחבקת אותו וצוחקת.
“איזה גבר קטן אתה! אני לא מאמינה שבאת לבקר אותי!”
“שלום, אמא. סבתא בבית?”
“בדיוק נסעה לאילת, יש לה חבר חדש אמן או פסל, או משהו כזה. אל תשאלי אותי, תחכי שתחזור ותספר לך הכול. ועדי?”
“שנייה, מחנה את הרכב.”
“נהדר! הבשר מוכן, אבא שלך מוציא את הפשטידה מהתנור. לכו תשטפו ידיים, אני אצליח להרדים את יובל ואתחיל לשיר לו. והוא יבקש עוד שיר, ואני כמובן לא אסרב…”
“וזה רע?” שואלת תמר בחיוך.
“זה הכי טוב בעולם, תמרי.”
