שנת הצהריים לא הביאה את השקט המיוחל, רק השאירה אחריה תחושת חרדה מדבקת ויובש בלשון. התעוררתי מהרגשה משונה, כמעט פיזית, של ריקנות ברגליים, כאילו שמישהו שלף מהשמיכה את הבקבוק החם. בדרך כלל גראף, הרטריבר הזהוב שלי, היה ישן שם, ונשימותיו המונוטוניות והכבדות הרדימו אותי טוב יותר מכל טיפות. עכשיו המיטה הייתה ריקה, והסדין הקר הצטנן על העור. התיישבתי במיטה, הורדתי רגליים לרצפה, ורעדתי מהמשב שהתגלגל בכל הדירה. בבית השתרר שקט חלול וצמרירי, עד שכאב לי באוזניים. לא קולם של טפרים על הפרקט, לא אנחה מוכרת, לא רעש של פרווה מתנערת — כלום. “גראף?” קראתי, והקול שלי נשמע לי זר, צרוד. אף אחד לא הגיב לקריאה, והמרחב הביתי פתאום נהייה עצום ואויב, כאילו שמישהו שאב ממנו את החום. צעדתי במסדרון הארוך, נוגעת בקיר כדי לא לאבד שיווי משקל. הלב פעם ברעשים קרועים, ופעימותיו הידהדו ברקות. במטבח, עם רגל אחת על רגל, ישבה סיון. הכלה שלי, בת עשרים ושש, נראתה כמו מתוך מגזין אופנה — עור חלק, שיער מסודר, ומבט שלא נשאר בו אף פעם חום או חמלה. היא אחזה כוס עם שייק ירוק עבה — טרנד בריאותי חדש — ודפדפה בפלאפון. היא חייכה למסך כאילו בדיוק זכתה בפרס הראשון בלוטו של חייה. “סיון, איפה הכלב?” שאלתי, נשענת על המשקוף כדי להסתיר את הרעד בברכיים. היא הרימה אליי עיניים שבעות, שלוותן צוננות. לגמה לגימה קטנה, קו ירוק נשאר לה על השפה והיא ליקקה אותו לאטה. “אוי, תמרה, את כבר ערה?” קולה נשמע דביק ומנומס. “גראף… את מבינה, קרה כאן משהו. הוא יילל, התרוצץ, קפץ לדלת, שרט. חשבתי לעצמי — אולי כואבת לו הבטן?” עשתה הצגה, הבליחה ציפורניים אדומות כדם. “פתחתי את הדלת, רק רציתי לשים עליו רצועה והוא התנפל החוצה! כמעט הפיל אותי! צעקתי לו: ‘גראף, עמוד!’, אפילו לא הסתובב. ברח. כנראה הקריאה של הטבע, זה הרי אביב… ריחות ומזלות. לא יחזור, תמרה. זה ידוע — כשכלב יוצא לבד, הוא הולך למות כדי לא להעציב את בעליו.” משהו בתוכי התנפץ, מפתח חלוד חרק לי בבטן. “איזה אביב, סיון? עכשיו נובמבר,” לחשתי, קצות האצבעות שלי קופאות. “וגראף מסורס כבר חמש שנים. הוא מפחד מהמעלית, ברחוב לא עוזב אותי לשנייה.” סיון משכה בכתפיים, אדישותה פגעה כמו סטירה. היה לה פשוט, קר ובהיר — לא היה אכפת לה בכלל. “כנראה נמאס לו מהביטון. רצה יער, חופש… חיה, מה כבר אפשר לבקש.” המבט שלי נפל על מפתחות האוטו שעמדו על השולחן, עם מחזיק בצורת שפן פלומתי לבן, שנראה פתאום מאיים. הם לא היו על מדף בכניסה, אלא פה, במטבח. היא לא רק פתחה דלת. היא לקחה חבר משפחה ליער, בשעה שישנתי, ניצלה את חולשתי. פניתי לאחור ויצאתי לחלון, מרגישה כיצד החלטה כבדה וקפואה ממלאת אותי. ידעתי שרגלית לא אמצא אותו אם היא הרחיקה לכת, אבל לשבת ולראות את פניה המנצחות לא יכולתי. היא “ניקתה את השטח”, נפטרה מהעקבות. ארבעת השעות הבאות היו סיוט דביק וחונק. חרשתי את כל האזור, בדקתי מתחת לכל מכונית, קראתי עד שגרוני נשרט. צלצלתי לשכנים, הידיים רעדו כל כך שהטלפון נשמט פעמיים אל הכביש. כתבתי בצ׳אט של הבניין, שלחתי תמונה: “אבד כלב, טוב לב, ידידותי, בא לכל אחד…”. אף אחד לא ראה. חזרתי הביתה, שתיתי טיפות הרגעה — אבל הריח המר רק החריף את הבחילה. הדירה, ששלמה לנו סרגיי, הפכה לשדה קרב; הובסתי מבלי לירות ולו קליע אחד. סיון חלפה לידי כאילו הייתי רהיט ישן שמחכים להוציא. במסדרון עמד מזוודה ורודה ענקית, פתוחה, כמו לוע של מפלצת. סיון ערמה לתוכה בגדי ים, מטפחות, קרמים יקרים. “מספיק, אמא. בשביל מה לך הכלב הזקן הזה? משאיר שיער בכל פינה, מריח, רייר… קחי דג קטן, לפחות לא צריך לצאת בגשם. סרגיי הזמין לי ‘הכול כלול’, אני צריכה אווירה חיובית, לא את האבל שלך.” “סרגיי יודע?” שאלתי בלחש. “שגראף ברח? עדיין לא. למה להטריד גבר בנסיעות? שיחזור, נספר. או תסבירי לו את — גיל, לא שמנו לב, שכחנו דלת… קורה.” היא לא רק נפטרה מהכלב. היא הכינה סיפור שבו אני האשמה. וסרגיי, טוב הלב שלי, יאמין לה — כי סיון יודעת לבכות בלי אף נפוח, ואני אשתתק ואפחד להישמע כמשוגעת. ישבתי בסלון, אחוזה בכדור גומי, הקשר היחידי שלי לעולם שבו גראף חי. מבעד לחלון החלו לזרום דמדומי סתיו קרים, ענפי שיח לִילָך מיהרו על הזגוגית ברעש צורם. פתאום הרעש השתנה. זה לא היה ענף. ולא החלון. אלא שריטת דלת חלשה, יבבה חרישית. קפצתי, החשיך לי בעיניים. איני זוכרת איך הטסתי אל הדלת, ידיים רועדות סובבות מנעול. פתחתי בתנופה. על המפתן, על שטיח מבוּאס, שכב גוש אפרפר ורועד. ניחוח אדמת יער, בנזין, אבק דרכים ופחד חייתי עמד בו. “גראף!” נשנקתי, נופלת על ברכיי. הכניס ראש כבד, פרוותו סבוכה, מלאה קוצים וזרדים. רעד בלי סוף. רגל ימין מורמה, עקומה. אבל החזיק משהו בפה. דחוס, עד קפיצת הלסת. חוברת אדומה. “אתה חי… חמוד שלי… חזרת…” ליטפתי ראשו הלח, לא הרגשתי כלל את הגועל שסיון דיברה עליו — רק את פעימות החיים. “תן לי, מה יש לך?” גראף, נאנק, שיחרר לאט את שיניו. החוברת נפלה לידי. ניגבתי אותה בשרוול. סמל זהב הבהיק באור. דרכון. פתחתי, אצבעות קפואות — מהתמונה הביטה בי סיון, מושלמת, מלאת ביטחון. בין הדפים — כרטיס טיסה, ביזנס, מחר בשש בבוקר. בבת אחת, כמו פאזל, הכל הסתדר. הרחיקה אותו, אל היער. גררה אותו מהאוטו. תיקה נפל, דרכון נשמט. מיהרה, דחפה את הכלב, נסעה מבלי לשים לב. גראף לא רק רץ. מצא את שהיה שלה, הריח של הבית, והחזיר. עבר קילומטרים על שלוש רגליים, להחזיר לה את שאיבדה בּבגידתה. “מה הרעש?” נשמע לבסוף קולה. “תמרה, שוב את פותחת חלונות? קר!” סיון יצאה מהחדר, מסכה בד על פניה, חלוק משי. ראתה את הכלב — קפאה. המסכה נראתה פתאום כמו הפנים האמיתיות שלה — סמיכה, ריקה. “אתה?… אבל… לקחתי אותך אחרי ראשון לציון, ליער! זה בלתי אפשרי!” גראף, שזיהה את קולה, גרגר עמוקות. הצטנף לצידי. קמתי לאט, מגבה נתמכת בקיר. הרגשתי שלווה, קרירה. לא פחד — רק גועל. “אז ברח? קריאה של הטבע? אחרי ראשון לציון?” שאלתי, מחזיקה בפינה את הדרכון. הביטה בדרכון, עיניה נפערו. “תני! זה שלי! מה את עושה? תני!” נסוגתי לאחור. גראף נבח. סיון עצרה מול חומה בלתי נראית. “בשש לי טיסה! סרגיי שילם הון לטיול! את גנבת!” “ולכלב כואבת הרגל,” לחשתי בקול רגוע. “צריך רנטגן, וטרינר, טיפולים. יקר, סיון. מאוד יקר.” “אני אשלם! כמה את רוצה? עשרת אלפים? קחי, רק תחזירי!” “לא, סיון. זה כבר לא כסף. זה עיקרון. את זרקת בן משפחה ליערות.” “זה רק כלב!” צרחה, עיניה מתמלאות אדום. “לי טורקיה! לי עצבים! נמאס לי!” “אין לך עצבים,” חתכתי. “יש לך רק מחשבון.” פתחתי את הדרכון. עמודים רטובים, נדבקים. “אה…” נאנחתי, “המסמך נפגע. הכלב נשא אותו בעדינות… בואי תראי אם בשגרירות יאהבו.” “אני איעלתר, אעשה כמו שחדש!” פיתלה ידיים. “גם אם כן…” ניגשתי לחלון. אנחנו קומה ראשונה, שיחים עם קוצים גודלו שם שנים. בחוץ חושך כבד. “את זרקת את הידיד שלי. אני זורקת את החופשה שלך.” “לא! אל תעיזי!” רצה, מפילה כיסאות. ניפנפתי — בנינוחות. “אפורט, סיון!” הדרכון האדום שייט בחצי סיבוב ונעלם בין הסבך. “חפשי.” ניערתי בקול קפוא. “אולי עד הבוקר תמצאי.” סיון צעקה, זינקה לחלון, כמעט נפלה, מנסה לאתר כל נקודה בחושך. רק קוצים, רוח וקור. פנתה אליי, מבטה שוחט, יצאה מהדירה בחלוק ונעליים. שמעה איך דלת הבניין נטרקת. נעלתי את החלון. קר. לגראף אסור להיות ברוח. הוא כבר רועד עד העצם. גראף שכב על השטיח, נושם בכבדות, מנסה ללקק את הרגל. התיישבתי לידו על הרצפה, הבאתי ערכת עזרה ראשונה. הידיים הפסיקו לרעוד. הרגשתי קלילות, בהירות. “בוא נבדוק, גיבור,” לחשתי והדלקתי מלח שולחן. בחנתי את הכף. לא נראה שבר, מעט דם, נפיחות. פרווה מסובכת — קוץ ענק, יבש, ננעץ עמוק. כאב צורב בכל צעד. “תחזיק מעמד, עוד רגע יעבור,” לקחתי פינצטה. גראף משך רגל, אבל סמך עליי. בתנועה אחת — הוצאתי את הקוץ. חיטאתי, חבשתי. הוא נאנח, והניח ראשו על ברכיי. הוא היה בבית. מהחוץ, אפילו דרך חלון סגור, שמעתי צווחות היסטריות. “איפה הוא?! לעזאזל עם הקוצים האלה! איי! שונאת…” סיון התגלגלה שם, קורעת את עצמה. קיללה אותי, את הכלב, את טורקיה וכל העולם. שמעתי, וזה נשמע לי כמו צדק. היא קיבלה את ה”מחנה השרדות” שלה. מפתן הדלת נדלק. לא רעדתי. זה לא הייתה סיון — היא יצאה בלי מפתחות, בפאניקה. סרגיי נכנס. בני. עייף, לא מגולח, תיק כתף עליו. חזר יום מוקדם, כדי להפתיע. קפא בכניסה, ראה כלב מלוכלך, רגל חבושה, ואני ליידו. “אמא?” קימט מצח. “מה קורה? למה סיון מתרוצצת כמו מטורפת עם פנס וצורחת למטה? קראתי לה, היא התעלמה.” חייכתי. שלווה של עוברי סערה. “היא מתאמנת, סרגיי. ‘הישרדות’, קורסי קוצים.” סירגיי חלץ נעליים, נכנס לחדר. הביט בגראף שמייד זיהה, דפק בזנבו על הרצפה. הביט בי, אז בערכת העזרה. ידע. הוא כבר הבין — זמן. “היא נסעה איתו, נכון?” אמר שקט. לא “עבדה” או “התפספסה”. מיד ידע. הוא ראה מזמן. רק התעלם, קיווה שיעבור. עכשיו המציאות הכתה בו. “נסעה,” עניתי. “אחרי ראשון לציון. כשישנתי. סיפרה שברח לחפש ‘כלבות’. אבל גראף חזר.” סירגיי ניגש לחלון, הביט למטה, לפנס סיון וזעקות הקוצים. “והדרכון?” שאל בלי להסתובב. “מצא גראף. החזיר בפיו. רק שמעט נהרס בדרך. ואז… נפל לי מהיד, ברוח. משב.” שקט. ראיתי את לסתותיו פועמות. אהב את סיון, או חשב שהוא אוהב. אבל גראף היה איתו מאז גור. לבגוד בחסר ישע — קו שאי אפשר לחצות שם. “ברור,” הסיר את הז׳קט, הניחו על גב כיסא. תנועות איטיות, נחושות. “אז היא לא טסה.” “לא טסה,” הסכמתי, ומזגתי קערה מלאה לאוכל של גראף. צליל של גרגירי אוכל היה הצליל הכי רגוע בעולם. “הדרכון בלתי שמיש.” סירגיי התיישב על הרצפה ליד גראף, טמן פניו בפרווה ומלמל. “מצידי טוב — נטוס יחד. נמצא מלון שמותר עם כלבים, היום יש. הוא צריך שיקום… וגם את.” מבחוץ נשמע צווחת קטרזיס חרישית — ואחריה גניחות של ייאוש. זכוכיות רעדו. “הנה! מצאתי! מה זה?! מה עשית?!” סיון מצאה את הדרכון. ראתה מה שאני הבחנתי לפני העפתו — קצה שן של גראף יצר בו חור. סירגיי קם, ניגש לקומקום. “תה, אמא? עם נענע?” “בהחלט.” הבית התחמם. הדממה והקור גורשו, פינו מקום לצלילי קומקום רותח וקול כלבן מרוצה. היינו בבית. היינו משפחה. וסיון? סיון נשארה שם, היכן שמקומה — בחושך, עם שנאה, ידיים שרוטות ודרכון מחורר. שבוע אחר כך באמת טסנו: לבית קטן מול הים, עם בעלים מאוהבי רטריברים. גראף צלע עוד קצת, אבל המים החמימו והזמן ריפא. וסיון… סיון עברה אל אמא שלה. מספרים שלקח לה זמן לשקם את העצבים והשריטות — אבל צלקות, הן הרי לא רק בעור.

יומן אישי, 20 בנובמבר

תנומה של צהריים לא הביאה איתה את ההקלה שייחלתי לה. להפך קמתי בתחושת מועקה סמיכה וצמא שאני לא מצליחה לשכך. איזו ריקנות מוזרה התרוצצה לי ברגליים, כאילו מישהו שלף מתחת לשמיכה את הבקבוק החם שתמיד היה שם בערבים קרים. בדרך כלל שמשי, הרטריבר שלי, היה ישן שם ושאיפתו העמוקה תמיד ליטפה אותי לשינה שלווה יותר מכל טיפות ערק.

הפעם המיטה הייתה ריקה והסדין קר מדי, צורב את העור. התיישבתי, רגליים דרוכות על הרצפה, רועדת מהמשב ששרד במקום והרגיש כמו רוח פרצים שמסתובבת בכל הבית. הדממה הייתה גסה, תפוחה, דחוסה באוזניים. אף לא צליל של טפיפת ציפורניים על פרקט, לא אנחה מוכרת, ולא רעש של פרווה מטלטלת.

שמשי? קראתי, והקול שלי נשמע זר, סדוק.

אף אחד לא ענה. פתאום הדירה הרגישה לי ענקית, מנוכרת, כאילו נשאב ממנה כל חמימות. צעדתי במסדרון הארוך, נוגעת בקירות הספוגים כדי לשמור על יציבות, הלב ממריא בקפיצות לא אחידות עד לרקות.

אורית ישבה במטבח. יותר נכון, התרווחה על כסא ברגל על רגל, בת 26, נראית כאילו יצאה עכשיו ממגזין אופנה עור חלק, שיער מושלם, ומבט קריר שאין בו זכר לחמלה או חום אנושי. ביד הייתה לה כוס גבוהה עם שייק ירוק ועבה עוד טרנד בריאותי שילדות ת”א שותות, וביד השנייה גללה בפלאפון, מחייכת אליו כאילו זכתה בלוטו של החיים עצמם.

אורית, איפה הכלב? נשענתי על המשקוף, מנסה להסתיר את הרעד בברכיים.

היא העלתה אליי עיניים שקטות, שלוות באופן קר. לגמה, משאירה פס ירוק מעל שפתה המרוחה, ומלקקת אותו בהפגנתיות.

אויש, רותי, כבר התעוררת? קולה הזדהה מנומס מדיי. תראי, שמשי… זה סיפור מוזר. הוא יילל, התרוצץ, כמעט עקר את הדלת מהצירים, שרט. חשבתי שאולי כואב לו הבטן…

הרימה ידיים בהיסטריה מבוימת, שפריצי לק לוהט על ציפורניה.

פתחתי את הדלת, רק רציתי לחבר רצועה, ופתאום הוא זינק! טרף אותי לרצפה כמעט. צעקתי “שמשי, שב!”, אבל הוא לא הסתכל אחורה. ברח. בטח רצה חופש, להריח את הסתיו. הוא לא יחזור, רותי. אומרים שכשרטריבר עוזב לבד, זה כי הגיע זמנו. לא רוצה לצער את בעליו.

משהו בתוכי התהפך מפתח חלוד מסתובב בחזה ומגרד את תוככי הנפש.

איזה חופש, אורית? נובמבר עכשיו, לחשתי, קצות האצבעות קופאות. והוא מסורס כבר חמש שנים. הוא מפחד ממעלית. לא עוזב אותי ברחוב אף פעם.

אורית משכה בכתפיים, אדישה להכעיס, מזלזלת בהרגשתי.

אולי סתם נמאס לו מהבטון הזה. יצא לאוויר, קצת שדה, קצת טבע… כלב. מה יש להבין.

המבט שלי נפל על המפתחות לרכב, שהיו זרוקים על השולחן, וכעת תלוי עליהם מחזיק פרווה של ארנבון לבן שנראה פתאום כמו סימן מבשר רעות. המפתחות לא היו בכניסה איפה שצריכים להיות אלא פה, במטבח. הבנתי היא לא רק פתחה את הדלת. היא נסעה איתו. הוציאה אותו מהבית מהחיים שלנו בזמן שישנתי, כשהייתי חסרת אונים.

סובבתי אליה גב, ונכנסתי למסדרון, קולטת כיצד רותחת בתוכי נחישות אמיצה וקרה. ידעתי שאין לי שום סיכוי למצוא את שמשי אם נסעה איתו רחוק, אבל הרגשתי שאפסיד פעמיים אם אשאר כאן ואביט בפרצוף הזחוח שלה. היא מטהרת את המקום ממני מחקה כל שמץ משפחה.

ארבעת השעות הבאות היו סיוט דחוס ומחניק. חיפשתי, קראתי, חיטטתי בין מכוניות, צעקתי עד שגרוני היה פתוח כפצעים, עד שתפוס לי הקול בגרון. התקשרתי לשכנים, השיטתי תמונה עם חיוך של שמשי בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, “נעלם כלב, חברותי, ידידותי…”, אבל אף אחד לא ראה. אף אחד.

כשחזרתי, שתיתי טיפות לב שלי. הטעם החריף רק החריף את הבחילה. הדירה שהבן שלי עידו קנה לכולנו ביחד, הפכה לשדה קרב בו הפסדתי בלי שאיש דרש קרב. אורית עברה לידי כמו רוח כמו רהיט ישן ושבור ששכחו להוציא החוצה.

במסדרון המזוודה הוורודה שלה, פעורה ומאיימת. אורית תחבה בה בגדים, קרמים, בגדי-ים, זורקת שמלות משי בזה אחר זה.

עזבי, אמא אמרה בלי להביט בי כשחלפה מה את עושה עניין? מה טוב לך עם כלב זקן? פרווה בכל מקום, ריח לא משהו, ריר… איכס. קני לעצמך דג, דג זה שקט. לא צריך להוציא בגשם. עידו הזמין לי ספא הכל כלול! אני צריכה לשמוח, לא לספוג את הדכדוך שלך.

עידו יודע? שאלתי בשקט, מבלי להרים ראש.

שהכלב ברח? עוד לא. חבל להרוס לו את הנסיעה על שטויות. שיחזור תגידו לו. תסבירו שגיל, ששכחנו לסגור דלת. קורה…

היא אפילו הכינה מראש את ההצגה שבה אני אשמה. והבן שלי, עידו הרך והטוב, יאמין לה היא יודעת לבכות בסטייל, ואני פשוט אשתעל מפחד להשמיע קול.

ישבתי בחשיכה של הסלון, אוחזת בכדור גומי ישן וכסוס. זה היה החוט האחרון ביני לבין העולם שבו שמשי קיים.

הערב ירד והצללים בסלון לבשו סגול-עמוק, זוחלים על הריהוט המוכר. ענף של סיגל מחטט את החלון בצליל מרגיז. פתאום הקול השתנה.

לא היה זה הזכוכית ולא הענף. זה היה שריטה, חרישית, כמעט לא נשמעה בדלת הכניסה. ויבבה דקה, שבקושי עוברת את הדלת.

קפצתי כל כך מהר שהראייה השחירה. אינני זוכרת איך פתחתי את המנעול בידיים רועדות.

ושם, על המפתן, סמרטוט אפור רועד.

ריח של בוץ רטוב ודלק ומפחד חייתי.

שמשי! לחשתי, נופלת ברך אל הרצפה.

הוא בקושי הרים ראש כבד. הפרווה שלו היתה ספוגת קוצים, רטובה, דבוקה. רעד בכל גופו הקטן. את הרגל הימנית הקדמית הניף, מכופפת, לא מעיז לדרוך. ובפיו משהו אדום-קטן, צמוד לו ללסת עד שהחניכיים הלבינו.

חי… שלי… חזרת… ליטפתי את ראשו המלוכלך, רק מרגישה את דפיקות הלב. תביא לי, תן… מה יש לך בפה?

שמשי שיחרר את הלסת בקושי. החפץ האדום צנח לידי. דרכון.

בידיים קפואות מחיתי מהכריכה את הלכלוך סמל המדינה התפאר באור הדלת. פתחתי דף. שם צילום של אורית, מבט מתנשא, שיער של סלון יוקרתי. ובאמצע, כאילו מישהו שם סימנייה, כרטיס טיסה. מחלקת עסקים. טיסה מחר ב-6 בבוקר.

חתיכה נוספת מהפאזל נפלה למקום במוחי.

היא הוציאה אותו ליער, או לפרדס. סחבה. זרקה. בטח התיק שלה צנח לבוץ, הדרכון נשמט, ומשי, מכל הריח הרע, תפס דווקא את הדבר שבא ממנה והחזיר אותו לבית.

הוא עשה מסע, של עשרות קילומטרים, שלוש רגליים רק כדי להחזיר לה את מה שאבדה לה בזמן שבגדה אליו.

מה הרעש הזה?! קריאה זועמת נשמעה. רותי, שוב את עם רוח פרצים? קר לי!

אורית הופיעה בחלוק משי, מתאימה פחות מכל דרמה בעולם. כשראתה את הכלב המטונף, קפאה. המסכה שעל פניה הייתה כמו המסכה האמיתית שלה בוהה, לבנה וקרה.

א… אתה?! לחשה, קולה מיבב. הרי… הרי נסעתי איתך עד יער בן-שמן! בלתי אפשרי!

שמשי, ששמע את קולה, נהם. עמוק, מאיים בפעם הראשונה כלפי בן-אדם. נדבק אליי בצד גופו, שומר עליי או מגן.

קמתי באיטיות, מחזיקה את הדרכון בקצה אצבעותיי.

אז הוא ברח, אה? לחשתי. יער בן-שמן, טבע… הוא?

המבט שלה נדד מהכלב אל הדרכון. פניה הלבינו ממש.

תחזירי לי! זה שלי! מאיפה…? תני לי!

נסוגתי צעד, מסתירה את הדרכון.

יש לי טיסה! עידו שילם אלפי שקלים! זה פשע!

הכלב פצוע, אמרתי בקור רוח. מדמם, צריך וטרינר דחוף. רנטגן, טיפול… הכל יקר, אורית. מאוד.

אני אשלם! אני אתן לך… חמישה, עשרת אלפים ש”ח, כמה שתרצי, רק תחזירי!

כסף זה לא העניין, אורית. זה העיקרון. את זרקת בן משפחה ליער למות. גזלת חיים.

זה רק כלב! צרחה, מקוטעת, האודם בגופה עולה מהמסכה. לי יש טורקיה! יש לי עצבים! נמאס לי!

עצבים אין לך, אהובה. נשמה מחושבת זה מה שיש.

פתחתי את הדרכון. העמודים הדביקים.

הי, הצבעתי על הדף. נרטב. שמשי סחב בפה שלו עשרים קילומטר, בוץ, רוק, שיניים… ספק שהבודקים יעריכו את העיצוב.

ייבש אותו בפן! התפרצה בהיסטריה.

גם אם תייבשי… התקרבתי לחלון המטבח.

אנחנו בקומת קרקע, ולמטה סבך של פטל בר וקוצים שאף אחד לא טרח לגזום. חושך סמיך, רוח קרירה.

את זרקת את חבר שלי. אני אזרוק את החופשה שלך.

לאאא! היא הסתערה עליי, מפילה כיסאות.

נופפתי את הדרכון למרחב, תנועה אצילית. תפוסי, אורית!

הדרכון עף בקשת לתוך שיחי הפטל, נשמע רחש של שיחים בחושך.

חפשי! פקודת קומנדו. אולי תמצאי עד הבוקר. אם תתאמצי.

אורית השמיעה קול של שפנפנה פצועה וזינקה לחלון, משתחלת לגינה, נעלמת בצללים.

סגרתי לאט את החלון. קר. לא טוב לשמשי ברוח, הוא קפא.

שמשי התיישב על השטיח, מנסה ללקק את כף רגלו החבולה. התיישבתי לידו עם ערכת עזרה ראשונה. ידי לא רעדו יותר. הייתה בי שלווה צלולה, חדשה.

גיבור, לחשתי, מדליקה מנורה קטנה.

בדקתי בעדינות אין שבר, מעט דם, נפוח. הזזתי את הפרווה, ומתוך הבשר שלפה קוץ פטל ענק, נעוץ עמוק.

תחזיק מעמד, מותק, לקחתי פינצטה. תנועה אחת, הקוץ בחוץ. חיטאתי, חבשתי.

הוא נשכב, ראשו מונח לי על הברך.

הוא היה בבית.

מבעד לחלון סגור חדרו צעקות מטורפות.

מה זה?! אוי! לאאא! שונאת!

בחוץ, בחשכת הקוצים, אורית משספה את העור שלה, את החלוק המהודר שלה, את העצבים שלה. קיללה אותי, את שמשי, את טורקיה. והצלילים האלו, היו בעיניי כמו דין צדק.

מפתחות הסתובבו בשקט בדלת.

לא קפצתי. ידעתי לא אורית. היא יצאה בלי מפתחות, בפאניקה.

בפתח עמד עידו, הבן שלי. עייף, לא מגולח, תיקה על כתפו. חזר יום מוקדם כדי להפתיע.

קפא על הסף, רואה כלב מלוכלך וחבוש, תחבושות זרוקות, ואני יושבת שקטה.

אמא? קימט את מצחו, למה אורית מרחרחת בחוץ בין הקוצים עם פנס וצורחת על כל העולם?

חייכתי. חיוך אמיתי, של מי שעברה סערה.

היא מתאמנת לעונה של “הישרדות”, חמוד, קורס אקסטרים בטבע פראי.

עידו חלץ נעליים, נכנס לסלון, הביט בשמשי שזיהה אותו ונהם חלש. הביט בי, במזרק, בקוץ המגואל בדם.

היא זרקה אותו, נכון? שאל בלי ליפות. לא “נעלם”, לא “ברח”. הוא הבין מיד. עידו ראה הכול, מזמן.

כן, עניתי בפשטות. ליער. כשישנתי. אמרה שברח אחרי איזה כלבות. אבל הוא חזר.

עידו ניגש לחלון, הביט החוצה, למטה, אל זרקור הפנס שהתחבט בפטל והשיחים.

והדרכון? שאל בלי להסב ראש. היא צווחה משהו על דרכון.

שמשי מצא. במקום שנזרק. הביא בפה. אבל הנייר… ניזוק קלות, ולבסוף עף מהחלון. הרוח חזקה.

השתררה שתיקה. ראיתי את הלסת שלו מתקשחת. הוא אהב אותה או חשב שהוא אוהב את התדמית. אבל שמשי היה איתנו בעשור האחרון, מאז שאבא נפטר. בגד במי שנזקק לו במי שמגן עליו זה קו שסוגר אהבה.

ברור, הוריד את הז’קט, ותלה אותו בשקט. תנועות איטיות, שקטות, אבל סופיות. אז לטורקיה היא לא טסה.

לא, הפעם חייכתי בפה מלא, מוזגת לשמשי קערת גרגרי אוכל. הדרכון גמור, לא יעבור ביקורת.

עידו התיישב על השטיח לצד הכלב, טמן ראש בפרוות היער שלו. שמשי ליקק אותו בתודה.

אז טוב שלא. קולו היה נמוך, אבל בטוח. אצליח להוציא אותך, אמא, ואותו גם. נמצא מלון שמכניס כלבים. לשניכם מגיע שיקום אחרי טיולים כאלה.

מבעד לחלון נשמעה צרחה מתלהבת שנקטעה מיד:

מצאתי! הנה הוא! אההה! מה עשית לו?!

היא מצאה את הדרכון. והחור שהשאיר בו שמשי היה עמודי תווך של סיום שן עבה שעברה את הוויזה כולה, דף הפך לתחרה.

עידו קם, הדליק את הקומקום.

רוצה תה, אמא? עם נענע? חזק?

כן, בן. בטח.

החום החל לחזור אל הדירה. הדממה הקרירה פינתה מקום לרחש של המים והמקלל המחייך של הכלב. היינו שוב בית. היינו משפחה.

ואורית? אורית נשארה בחוץ איפה שמקומה. בחושך, לבד עם הכעס, הידיים השרוטות ודרכון שאף מדינה לא רוצה.

שבוע אחרי, באמת טסנו לבית קטן ליד הים, ששם הבעלים אהבו רטריברים.

שמשי עוד צלע יומיים, אבל החול והמים המרפאים הפכו נס. ואורית… עברה לגור אצל אמא שלה, שמענו שהיא טיפלה בעצבים ובשריטות, אבל צלקות הן לא רק בעור.