שני זרדים לאמא
בין הקירות הקטנים של דירתו בתל אביב היה קוֹבֶץ ארון בגדים כהה ענק שנעמד בזווית חדרו של יונתן עם הוריו. דלתותיו הכבדות שכפות ידיו הקטנות של הילד נצמדו בקושי ונשמעו ריבושים מתוחים בכל פתיחה. יונתן שטף לתוכו את צעצועיו הפשוטים דובון עם אוזן קרועה, ליצן בכובע כחול-אדום ענק שהעניקה לו אמא בחג החנוכה, וסוס קטן. כן, סוס קטן.
הסוס היה פעם שחור, עם רעמה פזורה בצבע כנפיים של שחור עורב. במשך השנים הפלאסטיק השחור סדק והשתחרר בשמש, אך הרעמה נשארה כמעט שלמה. יונתן קירב לסוס והניח לו תערובת של עשב יבש.
הארון היה עבורו עולם סודי, נרניה שלו, שבו התרחשה הקסם האמיתי: הליצן היה אביר הרוכב על הסוס האמיץ ומגן על נסיכה יפהפייה מפני דוב אכזרי. מה שקרה אחרי ניצחונו של האבירליצן נשאר בגדר דמיון, ובתקופות המרתקות ביותר של המשחק החלה לחפוץ סבתו.
הסבתא, רחל, הייתה עבור יונתן דמות שמפחידה. ידיה תמיד קפוצות בעפר (כפי שהחלה להן אחרי שהייתה עומדת במטבח כשההורים בחוץ), פניה קמוטות כמו שדה שהוקצף באביב, וקולה קפדני וחרישי כמו נביחה של הכלב שלו, רפאל, שהשאיר את עצמו בחוץ כל השנה וקפץ בחורף בשל קור.
יונתן הרגיש צער עמוק על רפאל, במיוחד בימי החורף הקשים כשרוח פברואר המשגעת כמעט הפילה את חלונות הבית וסופת שלג כיסתה את ההדלה שלו כמעט לגמרי. באחת הלילות הקפאיים נחלץ משנתו בלילה, לבוש בבגדי פלאנל עם דובי על הידיים ובגרביים חמות, ויצא להציל את הכלב.
במהלך המסע נשמע קולו המתלהב של אמא, שליה, וקריאת סבתא הקורעת:
יונתן, איפה אתה?
היא עמדה על המשמרת עם שקית מותקפת על כתפה, מביטה בחושך וקראה:
תחזור, חייתי! לאן אתה נזרק?!
“לאן אתה נזרק?” חזרה סבתא ברעש:
תחזור, בנאדם! אתה שייך לאבא שלא חוזר!
ה”אבא הרחוק”, אלי, היה תמיד עסוק בעבודה חשובה במפעל תעשייה. יונתן לא הבין היטב מהו “שולחני מרחק”, אבל ידע שהאבא חוזר לעיתים נדירות, מלטף אותו בחום, שואל “מה שלומך?” ואז נרדם.
סבתא כינתה אותו “שולחןסבתא”, ואמא כיסתה עיניים והבטיחה:
שום דבר, ילד, נסתדר! אתה האוצר שלי, כבר גדול. תראה מה אני נותנת לך שעון של אבא, בדיוק כמו של מבוגר. הוא יעצור כשהמחוגים הקטנים והגדולים יתאחדו למטה, ובחלון התאריך יופיע 12. זכור, אל תאבד אותו.
יונתן התגאה בשעון של אביו, מרגיש כאילו הוא כבר מבוגר. עם זאת, היה לו מבוכה כשהחבר שלו, פדיה, קפץ באושר לצד אביו ביום ראשון בבוקר עם חוטי דייג בידיו: לאביו מוט חזק, ולפדיה מוט קטן ודלי שלא הצליח ללכוד דג אפילו פעם אחת.
גם מריה, בת השישה, שהילדה החשיבה אותה טפשה כטיפשה כי עוד לא יכלה לקרוא, הייתה קבורה בחלום של יונתן. הוא, בגיל חמש, היה מסוגל לקרוא בקול רם שלטים כמו “בית מרקחת” ו-“אופטיקה” (אמנם לא תמיד מבין את ההבדל), ובכל שבוע מריה יישבה בגאווה ברכב הלבן של אביה ניב, ונסעה איתו לשוק.
יונתן חולם שיום אחד אביו ייסע איתו בחברת המשאיות הגדולה שבה הוא עובד, ויחזיר אותם לביצוע משימות גברים. אך בימים נדירים בהם האבא היה בבית, הוא היה עסוק בריבים עם האמא. האמא בכתה, סבתא נרקדה, האבא נענע את הדלת ויצא לחוץ לעשן. יונתן הסתתר בארון האהוב שלו ובכה, מחזיק חזק בדובון האמיץ שלו. גברים אמיתיים לא בוכים, אך גם הדובון וגם הליצן לא יאמרו זאת. תהה סוד זה יישאר ביניהם.
באותו היום, יום הולדתה של שליה, יונתן רץ אל הבית מהחצר ופנה פתאום. על המדרכה של מולו הוא ראה את אביו. אביו אחז במרקם של בחורה צעירה בבגדים אדומים. היא צחקה, ובידיו נצנץ זר פרחים זר ורדים גדול ויפה עד שהלב של הילד כמעט עצר.
לאמא! לחש יונתן במחשבה. היום זה יום של האמא! בטוח שזה לה! והלב שלו רעם משמחה.
בערב, שליה וסבתא ערכו שולחן חגיגי: תפוחי אדמה ריחניים מן התנור, ג’לי חום צף בקערות קטנות, מלפפונים קרים מן האחסון והקינוח עוגת של שושנים ורודות משקעה. אבל חסרה שושנה אחת על העוגה: יונתן לקח אותה לפני המועד. כשהאורחים התיישבו לשולחן, חזר אביו עם זר לא של ורדים, אלא כריזנטים לבנים עטופים בנייר אפור. שליה זרחה, חיבקה אותו סביב הצוואר וצחקה כמו ילדה משמחת.
יונתן כיסף אוויר, פתאום מתרגש, רצה לשאול מאיפה נעלמו הפרחים הראשונים, אבל הוא הביט באמא היא נראתה מהממת בשמלה ורודה חדשה שהייתה תואמת לה, לחייה אדמויות משמחת או מריקוד. ויונתן השתק.
מאוחר יותר, יושב בעומק הארון החשוך, בין הדובון והליצן, הוא מחזיק על פרק שעון האבא. היה פעם שעון חשוב, מבוגר, קסום. המחוגים נראו כקפואים. הוא ניסה להסתובב כמה פעמים, אך ללא הצלחה. דמעות באו לעיניו, אך הפעם הוא לא בכה. פתאום הבין: לבכות אין טעם. הוא כבר לא הילד שמחכה לאבא בדרך.
יונתן הניח את השעון על המדף, בין הדובון והליצן, וסגר את דלתות הארון באיטיות. מעתה נרניה שלו לא תכיל עוד פלאים.
בכדי, שליה שרה בקול חצי חזק, פותחת מתנות. יונתן קרב אליה, חיבק אותה על המותן והרגיש בה רטט.
אני איתך, אמא לחש שקט אך החלטי. אני תמיד איתך.
