מאחורי זכוכית הווויטרינה של הסופר במרכז תל אביב התנהלה לה מציאות קטנה וצפופה, כזאת שרק מי שעובד בקופה מכיר. בשבילי, אילת, העולם שתחום במלבן של הקופה, המשקל והסורק היה גם כלוב וגם מבצר. כלוב, כי כל יום נראה כמו העתק הדבק צפצוף סורק, אריזת קניות, חיוך מזויף ללקוח הבא בתור. מבצר, כי מאחורי דלת הדירה שלי, בצפון יפו, החל סיוט אמיתי, ולסיוט הזה היה שם גדי.
לקוח בעל כרס, שדחף עגלה עמוסה, התרעם בקול: “תגמרי כבר, גברת? לא באתי למאסר עולם.”
“עוד שנייה אני איתך,” עניתי בלי להרים עיניים. גסות רוח הייתה השריון שלי.
לא סבלתי את העבודה הזאת לא את התור, לא את המבטים המותשים והממורמרים, לא את ריח הנקניקיות הזולות והמגב הלח. אבל משכורת זה משכורת, ולשקל כל חודש אני מפרישה סכום קטן למקום מוסתר מאחורי הארון במטבח התקווה שלי להימלט.
התור התקדם. עבדתי כמו רובוט: “שלום, צריך שקית? זה יוצא ארבעים ושבעה שקלים. תודה רבה, יום טוב.”
ואז, פתאום, משהו התערער. כל הריטואל התפרק ברגע שהוא נכנס.
הוא היה רביעי בתור. גבוה, רזה, עם מכנס גינס פשוט וגקט כחול כהה. שיער קצר, זיפים, ולב בעיניים עיניים של מישהו שעבר משהו אמיתי, לא עייפות ולא עצבים. היה בו עצב שקט, עמוק כזה, שאני קלטתי מיד כמו לזהות אח תאום בלב ההמון.
כשהגיע תורו, הקול שלי רעד בטעות:
“ערב טוב,” אמרתי, וזה יצא רך מהרגיל.
“ערב טוב,” ענה. קול נמוך, שקט, טיפה צרוד.
הוא הניח על המסוע: בקבוק מים, חבילת קוסקוס ויוגורט. כלום, ממש. אולי רווק, או שממש לא אכפת לו מה הוא אוכל. על יד ימין שלו היה טבעת לא נישואין, טבעת ברזל עבה, סתם. מוזר, חשבתי, אבל שתקתי.
“זה יוצא תשעים ושתיים שקל,” אמרתי.
הוא שלף שטר, נגע ביד שלי לשנייה. היה משהו יבש וחמים במגע. משכתי את ידי, כאילו נגעתי באש. מבולבלת.
“לא צריך עודף,” חייך בפה, אבל לא בעיניים.
“טוב, כמו שתגיד,” עניתי ושלחתי אחריו מבט.
הוא עזב, והסופר הפך פתאום אפור יותר.
ניסיתי לגרש אותו מהראש. גדי מחכה לי. שוב אפחד להסתובב בבית, שוב אשמע הערות שיכורים, שוב אצטרך למצוא דרך להיעלם. ועדיין הבחור הזה לא עזב את המחשבות שלי. הוא חזר. לפעמים יום אחרי יום, לפעמים הייתה הפסקה, והימים האלה נהיו אפורים יותר.
למדתי שקוראים לו עמרי. שמעתי את השכנה, רחל מהבניין ליד, קוראת: “עמרי, יום טוב!”
שם יפה, חזק. התאים לו.
כל ביקור שלו הרגיש כמו הצגה קטנה. השתדלתי להיות עניינית, אבל כשניגש, סידרתי את השיער, מתיישרת עם הסינר. והוא הביט אחרת, לא כמו לקוח, אלא כמו בן אדם. יום אחד שאל בשקט:
“היה לך יום קשה?”
המילים תפסו אותי לא מוכנה. אף אחד מהקונים לא שאל אותי איך אני מרגישה.
“לא, רגיל,” חנקתי, מחזיקה דמעות. רציתי לצעוק: ‘יום קשה? כל יום קשה. כי אולי הערב שוב ישבור לי את השפתיים.’ אבל רק חייכתי חיוך מזויף.
עמרי לא התעקש. הנהן ויצא.
באותו ערב, גדי היה עצבני במיוחד. שתה עם טיפוסים מוזרים, השאירו בלגן ועשן. אני חזרת מדוגרת רגליים אחרי משמרת, והוא ישב במטבח, מבט תקוע.
“סוף סוף באת,” רטן. “כמה את עובדת, אבל פה נראה כמו סטודנט בבר שבע. אין אוכל.”
שתקתי. שתיקה היא המגן הראשי שלי. לפעמים, אם לא עונה הוא עוזב.
“למה את שותקת? אני מדבר איתך! אין לך טיפת כבוד?”
ניסיתי להתגנב לחדר. הוא תפס לי את המרפק, אצבעותיו השאירו אחריהן כתם כחול־סגול.
“שחרר, גדי,” לחשתי בשקט.
“מה תעשי?” התקרב, ריח חריף של וודקה. “מה תעשי לי? את כלום בלעדי, שמעת? כלום!”
השתחררתי, נעלתי את עצמי בשירותים, הברז פועל עד הסוף, בקושי שמעתי את הצעקות. ישבתי, מביטה בידיים. העור התייבש מזמן, אין אפילו שטפי דם רק הנשמה כבר כולה כחול־סגול.
בבוקר, כתם סגול כהה על המרפק. שמתי סווטשירט, חם או לא חם.
בסופר, עמרי הופיע. הלב שלי צנח, אבל גם שמח. פחדתי מה אם הוא יבחין איך אני מחביאה יד? אולי יבין?
“לא צריך שקית,” הגיש כרטיס. פתאום הביט על המרפק שלי, השרוול התרומם, השוליים של הכתם נראו. עיניו השתנו לא רחמנות, אלא כעס קפוא. סגר את ההבעה מהר ושילם.
“תודה.”
הרגשתי צחוּץ. פחדתי פחות מגדי, ויותר ממנו. ממבטו בו ראיתי דבר שגרם לי לצמרמורת.
בערב, אחרי שסגרתי את החנות והתחלתי ללכת לכיוון הבית דרך גן מאיר, הוא הופיע לידי. חיכה לי כאילו ידע שאגיע.
“אילת, אפשר רגע?” קולו לא איפשר סירוב.
“מה אתה רוצה?” שאלתי.
“אני מלווה אותך.”
“לא צריך, זה ממש קרוב,” מחיתי, אך צעד איתי.
“אני יודע הכול עליך,” לחש. הרגשתי איך הלב דופק לי באוזניים. “יודע איפה את גרה, איך קוראים לו, ויודע שהוא מכה אותך.”
נעצרתי במקום, נדהמת.
“אני זה שיכול לעזור לך.”
“לא, אני לא צריכה עזרה,” צרחתי כמעט, הקול נחנק. “אתה לא יודע כלום! תעזוב!”
“אני יודע,” אמר שוב בשקט. “כי אני הייתי כזה. פעם.”
נדם לי הדם. הסתכלתי עליו בעיניו לא היה שקר, רק כאב ישן.
“אבא החורג שלי הרג את אימא שלי,” אמר בקור רוח, כמו מקריא סיפור שאינו שייך לו. “הייתי בן שתים עשרה. שמעתי אותה צורחת מהמסדרון. יצא, ניגב ידיים, אמר תכין לי מרק עוף. עשיתי זאת. הייתי קטן, פחדן, חלש.”
הקשבתי, המילים כמו דוקרות אותי.
“מאז נשבעתי: אם אוכל לעצור משהו כזה לא אברח. לא ברשותי לברוח. את לא אשמה, אילת. אבל את כבר לא לבד. רק תגידי.”
ראיתי את הילד הפצוע בתוכו, זה שלובש טבעת פלדה כתזכורת.
“למה אתה עונד אותה?” שאלתי.
“טבעת של אבא החורג,” אמר בקול קשה. “הסרתי אותה כשלקחו אותו לכלא. כדי לזכור שתיקה הורגת.”
הרגשתי דמעות יורדות. לא ידעתי אם מרחמים עליו, על עצמי, או מההבנה שאני כבר לא לגמרי לבד בעולם.
“בואי.” הושיט יד. “אלווה אותך עד הדלת. לא אכנס אם לא תרצי. אבל הלילה תיכנסי לבית לא לבד.”
כשהגענו, עמד בצל.
“תודה,” לחשתי.
“אהיה כאן כל ערב. אם יפגע בך תצרחי. חזק. אשמע.”
נכנסתי לדירה. גדי היה פיכח ורע. ישב מול הטלוויזיה, בקושי הביט.
“איפה היית?”
“במשמרת,” עניתי, ונכנסתי למטבח לראשונה בלי לשאול.
הופתע, שתק.
כך התחילה המלחמה הסמויה והידידות השקטה שלנו. עמרי היה מלווה אותי יום־יום. דיברנו דקויות בלבד, אבל שתיית תה על הספסל בגן הפכה לשגרה הוא שותק, מקשיב, ואני אספר חלומות קטנים: לברוח, להקים מאפייה קטנה משלי. הוא מאמין.
“את תצליחי,” היה אומר.
“ואתה?” העזתי פעם. “יש לך מישהי?”
“אני לא מכניס אף אחד פנימה. מפחד שלא אצליח להגן,” ענה.
הסערה באה פתאום. במוצאי שבת, כשרק ניסה להיות מתוחכם וגילה את המחבוא שלי עשרים אלף שקל, שנתיים חסכתי. ישב במטבח, כעס בעיניים, שטרות פרוסים כמניפה.
“מה זה?” התריס. “יום שחור או אולי כרטיס נמלטת?”
“תשאיר,” לחשתי.
“שלי הכול, את אישתי! עכשיו בואי, יש לי מה להסביר לך.”
תפס אותי בשיער, גרר לחדר. צרחתי הפעם חזק, כמו שאמר לי עמרי: “עזרה! עמרי!”
הוא קפא, ואז דפיקה בדלת. חבטה. ועוד. הדלת הישנה לא עמדה בזה. עמרי עמד בכניסה, הטבעת היטב ביד, כמו אגרופן.
גדי עזב אותי, רץ אליו. היה גדול, אך עמרי הגיב כמו מתאגרף זריז, חד, מדויק. מכה אחת הטילה את גדי לרצפה.
“אל תיגע בה יותר,” רעם עמרי. “אם תתקרב אני הורג. נשבע על קבר אמא שלי, לא אתחרט.”
עמדתי בפינת החדר, רועדת. עמרי אלי פנה:
“בואי. קחי רק את ההכרחי. נסתדר אחרי זה.”
יצאתי עם חלוק, יחפה, רועדת, אבל חופשייה.
עברתי לגור עם עמרי. דירתו הייתה צנועה, מסודרת בטירוף, כמעט ריקה. ספרי פסיכולוגיה, שק איגרוף, ועל המדף תמונת אישה יפה, חייכנית.
“אמא,” הסביר קצרות.
לא שאלתי. פשוט התחלתי לחיות. למדתי להירדם בלי פחד, להתעורר בלי אימה. עמרי לא חצה גבולות ישן בסלון, הכין ארוחות, ליווה אותי, קיבל אותי בערב.
יום אחד, אחרי חודש, פתחתי מגירה ומצאתי פתק ישן, בכתב יד של ילד:
“אמא, סליחה שלא הגנתי עלייך. כשאגדל, אהיה חזק. אשמור על כל מי שחלש ממני. לעולם לא אתן לאנשים רעים להכות טובים. בנך, עמרי.”
פרצתי בבכי. הבנתי אני חיה לצד אדם שליבו מדמם כבר שנים, ועדיין הפך את הכאב לשריון לזולת.
התחתנו חצי שנה אחר כך, אחרי שהתגרשתי מגדי. הוא אפילו לא הגיע לדיון, היה לו פשוט לא אכפת. החתונה הייתה קטנה רישום, בית קפה, רחל ועוד שניים מהעבודה.
יום אחרי כן, הלכנו לקבר אמו בבית העלמין בחולון. עמרי הוריד את הטבעת, הניח אותה ליד האבן.
“הבטחה קיימתי, אמא,” לחש. “למדתי להגן ולמדתי לאהוב.”
עמדתי לידו, זר פרחים ביד. קרני השמש נקוו בעלים, זורקות כתמים זהב על הדשא.
