טוב, תבחר: או אני, או אחיך וכל החברות הלא־מזוהות שמסתובבות פה! ממש עברת כל גבול. קודם הבאת את כל המשפחה לשבת כאן לי על הצוואר, ועכשיו עוד גם נשים לא מוכרות? יופי סידרת לעצמך חיים, אה?
נועה עמדה בלב חדר השינה, כל גופה רעד מקור ורוגז. בידה היא אחזה בראייה המזעזעת שמצאה גרב ניילון שלא היה שלה. לפני דקה שלפה אותו מתחת למיטה, וברור היה לה מיד: זה ממש לא שלה.
במקום להתנצל או אפילו להפגין קצת חרטה, עידו עיוות את פניו כאילו היא, נועה, הכניסה לכאן גבר זר. הוא עמד שם, נע בין הרגליים, מסתכל לכיוון המסדרון בחוסר שקט.
נועה, תפסיקי עם הדרמה שלך. אצלי תמיד מכל זבוב את עושה פיל, ענה עידו בזעף. זה רק האורח שלנו. הוא אחי, ובכלל, גיסך. אז הוא הביא בחורה פעם, מה הבעיה?
זה לא היה עניין של קנאה. נועה הרגישה משהו קריר ודביק גועל. כמו להיכנס לבוץ עם נעלי השבת.
היא ראתה את עיני עידו רצות, מחפשות אישור אצל רועי, אחיו, שהתמקם כבד כבר חצי שנה על הספה. אבל רועי אפילו לא זז.
זו הדירה שלי, ואני לא רוצה כאן זרים, אמרה נועה לאט, שולטת בכעס. וגם אחיך יכול ללכת. אם אתה רוצה, תקנה דירה לעצמך, תארח שם את מי שאתה רוצה, אפילו פיל. כאן אני מבקשת שתפנה.
עכשיו הגיע תורו של עידו להיראות מופתע. מבחינתה של נועה לא הייתה כאן שום הפתעה רק סיום הגיוני למסלול.
עידו, עזוב, בוא נלך מכאן נשמע רועי, מתמתח מהספה. נמצא דירה פשוטה יותר, לפחות בלי כאב ראש. אישה עוזבת אתה מכיר כבר.
עידו לקח את הטון הזה כסימן. בתנועה רועמת שלף תיק ספורט מהארון והתחיל לדחוף לתוכו בגדים, חולצות עם גינס, מטען ובגדים תחתונים בערבוביה.
עוד תצטערי, נועה, מלמל בלי להסתכל עליה. מי עוד ייקח אותך בכלל…
כשסגרו את הדלת אחריהם, הרעש היה כל כך חזק שכוסות הקריסטל בארון כמעט התפוצצו.
השתרר שקט זר וחד בדירה. נועה התיישבה על המיטה, עדיין לוחצת ביד את גרב הניילון הארור. בראש חלפה בה השאלה איך הגיעה לזה? איפה, מתי, הדירה הסבירה והנעימה שירשה מסבתא נהפכה למעוז עוברי אורח?
…הכרתי את עידו לפני שנתיים, כשהיינו סטודנטים. שנינו שונים לגמרי: אני בחורה שקטה, קצת ביישנית, מתקשה להתחבר לאנשים. הוא מה שמכנים נשמה, מדבר בלי הפסקה, מלא תנועה. הוא עבד כמונית לילה, יצא איתי, קנה שוקולד, קרא לי שירים, לפעמים לקח למסעדה. הרגיש לי כמו רומנטיקה מהסרטים.
ההצעה לעבור לגור יחד הגיעה מהר מדי אחרי חודשיים בלבד.
אני לא יכול דקה בלעדייך, נועלה היה לוחש, מחבק אותי. רוצה להירדם איתך כל לילה, להתעורר איתך כל בוקר.
באותו רגע האמנתי לו. רק חצי שנה אחר כך גיליתי את האמת: בעלי הדירה זרקו אותו החוצה בגלל רעש והוא היה צריך סידור דחוף. אני אמרתי לעצמי שדברים כאלה קורים לכולם יש תקופות קשות.
גרנו לנו בשקט, בדירה הקטנה, גם אם היה קצת קשה. למדתי על הבוקר, בערב עבדתי כמורה פרטית כדי למלא את המקרר. עידו גם עבד, חלקית, ותמך בתקציב.
אבל אחרי שנתיים הגיע האורח.
עידו, אמרת שרועי בא לריאיון באוניברסיטה, אולי נזמין אותו לכמה ימים? הצעתי יום אחד.
לא ידעתי אז שרועי מאוד יאהב אצלנו. יתחיל להגיע כל יומיים, אחר כך כל ערב ולבסוף פשוט יישאר. ואני מחונכת לאירוח אגיש אוכל, אנקה אחר שני גברים בוגרים, אשטוף כלים, אצליח כביסה וארדוף אחרי נעלי בית. הייתי לבד, בלי עזרה.
רק אחרי שכבר היה אצלנו שלושה חודשים, אזרתי אומץ:
רועי, לא התקבלת לאוניברסיטה? שאלתי.
לא עברתי, ענה בטון יבש. אנסה שוב שנה הבאה.
הבנתי פתאום שבכלל לא מתכוון לעזוב למה שיעזוב? יש לו סלון לעצמו, מבשלים לו, הוא רק צריך לישון ולפגוש חברים בערבים.
הזוועה רק החריפה כשעידו עזב יום אחד את העבודה בחנות:
המנהל שם משוגע, התלונן, עודף דרישות ומשכורת של עבד. אל תדאגי, אעבוד במונית בינתיים ואחפש משהו טוב יותר.
החיפושים כמובן נמשכו ונמשכו. עידו עבד אולי פעם בשבוע, בעצם עכשיו ישבו על הספה שלי כל היום שני גברים וסחטו אותי כלכלית ונפשית.
היה קשה לעמוד בתקציב. האוכל נעלם תוך שעות. מחבת קציצות שהייתי מכינה ליומיים זו רק מנה לערב. חשבונות החשמל והמים לאורך כל הזמן בעלייה ועידו ורועי אפילו לא ניסו לעזור.
הלכתי לישון עייפה, קמה לבלאגן. כלים מלוכלכים בערימות, בגדים מטונפים מפוזרים ברחבי הדירה, פינות עם שיערות ומוך.
כשניסיתי להעיר, עידו הביט בי בתמיהה:
נועה, את עושה עניין. מה, את מתקמצנת על מנה? יש לו תקופה לא קלה, מתרגל לעיר החדשה. תתחשבי, בסך הכול את אישה.
תמיד האשימו אותי בקמצנות ורוע לב, ואני בשיניים רקדתי מסביב לסירים, ניקיתי אסלות ושמרתי על שלום בית שבקושי קיים באמת. חשבתי שכך נכון, שצריך להחזיק מעמד.
אבל כשיום אחד מצאתי שלושה כוסות יין ובקבוק זול שנשארו הרגשתי משהו לא בסדר. ואז, כשנפלה בידיי גרב הניילון ההיא נמאס לי.
הלילה הראשון לבד הפחיד אותי. היה שקט שרק החריף את הבדידות. חסר היה של רועי מהסלון, חסר הטלוויזיה והגרירת הכפכפים של עידו מהמטבח.
אבל בוקר אחרי, זה התחלף בשחרור. פתחתי את המקרר הגבינה שנקנתה אתמול עוד במקום. מיץ התפוזים לא נגמר. אף אחד לא שתה מהבקבוק. השולחן היה נקי, לא היו פירורים או סכין מטונפת. סוף סוף הייתי בעלת הבית.
בערב קצת נלחצתי. התקשרתי לחברה הכי טובה, יערה.
נועה, את באמת תמימה חייכה יערה. הם בטח כבר מצאו מישהי אחרת שתפרנס אותם. אולי זו שהייתה אצלכם. ואגב, אין לך מושג אם זו של רועי או של עידו.
את חושבת שעידו בגד בי?
מה זה משנה כבר? שניהם רכבו על הגב שלך. אז מישהי טיפשה השאירה לך מתנה, אחרת היית ממשיכה להאכיל אותם עד היום.
חזרתי הביתה ופתחתי במסע ניקוי טוטאלי פשוט גירשתי את החיים הקודמים. הוצאתי גרביים, עטיפות, קופסאות ריקות כל השרידים התעופפו ישר לפח. אפילו מתנות. החלפתי מצעים, שטפתי הכל באקונומיקה ורק אז נרגעתי לגמרי.
לקראת סוף החודש בחנתי את התקציב והופתעתי סוף סוף אני גם חוסכת.
חלפה שנה וחצי.
אני השתניתי. עברתי לעבוד בבית ספר פרטי, למדתי להגיד לא, לא ניסיתי עוד לרצות את כולם. ואפילו נכנס מישהו חדש לחיי. רועי מהנדס, חמש שנים מעליי, גר בדירתו (באמת שלו, אפילו עם משכנתא).
לא מיהרתי לעבור לגור איתו. חצי שנה בדקנו אחד את השנייה, ואז החלטנו לגור יחד אצלי, כי קרוב יותר למרכז והדירה שלי. רועי התחיל להשכיר את דירתו כדי לזרז את סיום המשכנתא.
חיינו זרמו, עד שערב אחד רועי הרים את העיניים מהנייד:
תגידי, נועה, אימא שלי צריכה בדיקות. בקיבוץ אין איפה לעשות את זה. היא תצטרך לבוא לכאן לשבוע, אולי שבועיים. מה דעתך?
בתוכי נהיה קר. עלתה שוב תמונת רועי המתפרקד בסלון, צלילי הנחירות, תחושת זרות בבית שלי. נבהלתי.
הבטתי עליו. הוא המתין לתשובה. ידעתי שזה רגע מכריע. להסכים? לשתוק? לרצות? להקריב את עצמי?
נשמתי עמוק.
רועי, ניסיתי להיות רגועה אני מאוד מכבדת את אמא שלך, אבל… יש לי עקרון ברזל אחד: לא ישנים אצלי אורחים. לא מצדך, לא מצד המשפחה שלי. הבית הזה מבצר שלנו. בלי להיעלב, פשוט ככה. זה השיגעון שלי.
דממה. התכווצתי, מחכה לפיצוץ, להעלבות, לטריקת דלת. הייתי מוכנה להילחם.
אבל רועי סך הכול הרים גבה, חייך:
אוקי, אין בעיה, ענה וחזר לטלפון זה לגמרי מובן. אפשר לארגן לה דירה ליד הבית חולים. למה שנחיה כולנו בצפיפות?
לא האמנתי למה ששמעתי. נשמתי עמוק, הפעם בהקלה.
באמת אין לך בעיה?
הוא שם את הנייד, חיבק אותי ואמר:
על מה יש להיעלב? כל אחד עם הגבולות שלו זה לגיטימי. תמיד נמצא אלטרנטיבה.
חייכתי והנחתי את ראשי על כתפו. סוף סוף למדתי להגיד לא. ומצאתי אדם שלמילה הזו שלי יש ערך שלא רואה בה עילה למלחמה. מהיום ואילך, רק למי שיודע לכבד את הגבולות ייכנס הביתה וללב.
