שמרתי על שתיקה הרבה זמן. לא משום שלא היה לי מה להגיד, אלא כי חשבתי שאם אשמור בפנים ואתאפק, אצליח לשמור על השלום בבית. הכלה שלי, עדי, לא חיבבה אותי ממש מהיום הראשון. בהתחלה זה היה “בדיחה”, אחר כך נהיה להרגל, ולבסוף לשגרה יומיומית.
כשנועם ועדי התחתנו, עשיתי כל מה שאמא בישראל עושה. נתתי להם את החדר הגדול, עזרתי לקנות רהיטים, עשיתי להם בית. שכנעתי את עצמי: “הם צעירים, יסתדרו. אני אשמור על מרחק, לא אתערב.” אבל עדי בכלל לא רצתה מרחק. היא רצתה שאני לא אהיה.
כל ניסיון שלי לעזור התקבל בבוז.
אל תגעי, זה לא מצליח לך.
תעזבי, אני אעשה את זה כמו שצריך.
את לא לומדת אף פעם, נכון?
המילים שלה נאמרו בקול שקט, אבל כל אחת הייתה כמו מחט. לעיתים ליד נועם, לפעמים ליד אורחים, ופעמים אצל השכנים כאילו התגאתה שהיא יודעת להרוס לי. תמיד חייכה, כאילו הכל מתוק, אבל הקול שלה היה מלא ארס.
אני הנהנתי. שתקתי.
חייכתי, גם כשהדמעות חנקו אותי מבפנים.
הכי כאב לי לא בגלל עדי אלא בגלל שנועם לא אמר כלום. הוא העמיד פנים שלא שומע. לפעמים רק משך בכתפיים, לפעמים בוהה בטלפון שלו. כשנשארנו לבד, אמר לי:
אמא, אל תתייחסי אליה. זו היא אל תחשבי על זה.
“אל תחשבי על זה”
איך אפשר שלא לחשוב, כשבבית שלי אני מרגישה כמו אורחת?
יש ימים שאני סופרת את הדקות עד שהם יוצאים, כדי שאוכל לנשום, לשמוע שקט, לא לראות אותה.
בהדרגה, התחילה להתנהג כאילו אני איזה עוזרת בית שצריכה לשבת בפינה ולשתוק.
למה השארת את הכוס פה?
למה לא זרקת את זה?
למה את מדברת יותר מדי?
אבל אני כבר כמעט לא דיברתי.
יום אחד בישלתי מרק פשוט. לא מיוחד, פשוט מרק. חם, כזה שתמיד הכנתי למי שאני אוהב מבשל. עדי נכנסה למטבח, פתחה את הסיר, הריחה וצחקה:
זהו? שוב המרקים שלך אנחנו ממש מודים לך
ואז אמרה משהו שלא אשכח:
באמת, אם לא היית פה, הכול היה הרבה יותר פשוט.
נועם ישב בשולחן. הוא שמע. ראיתי את הלסת שלו מתהדקת, אבל שתק.
הסתובבתי, שלא יראו את הדמעות. אמרתי לעצמי: “אל תבכי. אל תתני לה את ההנאה.”
בדיוק אז היא המשיכה, בקול גבוה:
את פשוט מכבידה! על כולם! גם עליו וגם עלי!
לא יודע למה אבל הפעם משהו נשבר. אולי לא בי, אלא בו.
נועם קם מהכיסא, לא בפתאומיות, לא בצעקה. רק אמר:
תפסיקי.
עדי נעצרה.
מה “תפסיקי”? חייכה, כאילו היא צודקת אני אומרת את האמת.
נועם התקרב אליה, ובפעם הראשונה שמעתי אותו מדבר ככה:
האמת היא שאת משפילה את אמא שלי. בבית שהיא מנהלת. בידיים שגידלו אותי.
עדי פתחה את הפה, אבל הוא לא נתן לה להפריע.
שתקתי יותר מדי זמן. חשבתי שזה מה שגבר צריך, לא ליצור דרמה. אבל בעצם רק אפשרתי למשהו לא יפה לקרות. וזה נגמר עכשיו.
היא החוויר.
אתה אתה בוחר בה?
ואז אמר את המשפט הכי חזק ששמעתי:
אני בוחר בכבוד. ואם את לא מסוגלת לתת אותו, אולי את לא במקום הנכון.
השקט היה כבד, כאילו האוויר עמד.
עדי הלכה לחדר, טרקה את הדלת, התחילה לומר משהו משם כבר לא משנה.
נועם הסתובב אלי, עיניו דומעות.
אמא סליחה שהשארתי אותך לבד.
לא עניתי מיד. התיישבתי, הידיים רעדו.
הוא כרע לידי, אחז בידיים שלי כמו כשהיה ילד קטן.
את לא צריכה לסבול את זה. אף אחד לא רשאי להשפיל אותך. גם לא מי שאני אוהב.
בכיתי. אבל הפעם לא מכאב, אלא מהקלה.
כי סוף סוף מישהו ראה אותי.
לא כ”מכשול”, לא כ”זקנה”, אלא כאמא. כאדם.
כן, שתקתי הרבה אבל יום אחד הבן שלי דיבר בשבילי.
אז הבנתי משהו חשוב: לפעמים השתיקה לא שומרת על שלום היא שומרת על אכזריות של אחרים.
ואתם, מה דעתכם אמא צריכה לסבול השפלה בשביל “השלום”, או שהשתיקה רק מעמיקה את הכאב?
