כששיתפתי את בעלי, יונתן שבתאי, בבשורה על הריוני, לא הייתה בפניו שום הבעת שמחה. קיוויתי שיעוף על כנפי האושר, אך לצערי, זה לא מה שקרה. חלמנו במשך שנים להיות הורים ועברנו שלל בדיקות וטיפולים, אך כנראה שהוא כבר השלים עם הרעיון שהאבהות אינה חלק מהעתיד שלנו. מעניין, כי עוד לפני שידע על ההריון, דיבר על רצונו לאמץ ילד. אך עתה ישב מולי עם פנים חמוצים. חשבתי שהוא צריך זמן לעכל את הבשורה, ובינתיים האמנתי שהוא עובר תקופה לא פשוטה. למרות זאת, השמחה שלי נותרה שלמה.
הייתי בעננים, מלאה באושר שלא ידעתי קודם. מה שרציתי וקיוויתי כל כך הרבה זמן הפך סוף-סוף למציאות. למרבה הצער, ההריון היה קשה; ביליתי הרבה זמן בבית החולים, ולבסוף עזבתי את מקום העבודה שלי מתוך הכרח. גם אז, התגובה של יונתן הייתה רחוקה משמחה הוא סירב לתמוך בי. הוא הלך והפך לעצבני יותר ויותר, דיבר בגסות, וזלזל בחשיבות ההריון. “הריון זה לא עבודה, את לא סוחבת משהו כל היום. אני צריך אישה בבית. נמאס לי לנהל לבד את כל הבית, לעבוד כמו סוס מהבוקר עד הערב.” ניסיתי להסביר, “אמרו לנו שחשוב לא להתאמץ יתר על המידה, לא להרים דברים כבדים, כדי לא לסכן את התינוק,” חזרתי ואמרתי. אבל שום שיחה, שום הסבר, לא הביא להבנה מצדו.
בסופו של דבר, אושפזתי שוב. יונתן לא התקשר, לא הביע דאגה, לא ביקר. עברתי ניתוח קיסרי לא מתוכנן, הילדה נולדה מוקדמת אך, ברוך השם, בריאה. על גלי האושר, התקשרתי לספר לו שנולדה לנו בת. התגובה שלו “מזל טוב” היו המילים הכי טובות ששמעתי ממנו באותו זמן. אבל כששוחררתי מבית החולים ושבתי הביתה, גיליתי שהוא עזב. פחד וכאב מילאו את לבי, אך אספתי את כל כוחותיי למען בתי האהובה, נעמה. נשבעתי לעצמי שאעשה הכל כדי להבטיח לי ולנעמה חיים מאושרים וטובים. למדתי שאין דבר חשוב יותר מלקחת אחריות על חייך, לא לוותר על החלומות שלך, ולעמוד איתנה גם בזמנים קשים עבור עצמך ועבור אלו שאוהבים אותך ללא תנאי.
