תקשיבי, כשסיפרתי לאורי, בעלי, שאני בהריון לא היה אצלו שמץ התרגשות על הפנים. חשבתי שהוא יקפוץ משמחה או משהו, אבל זה לא קרה. הרי תמיד דיברנו על זה שנרצה ילדים, וכולנו יודעים איזה דרך ארוכה עברנו כל הבדיקות, הטיפולים, התקווה והמתח. כשסוף סוף נכנסתי להריון, נראה לי שהוא כבר השלים עם המצב שזה כנראה לא יקרה לנו. מה שמוזר זה שדווקא לפני שגילינו בכלל, הוא אמר בפירוש שהוא שוקל אולי בכלל לאמץ ילד. ופתאום, כשהדבר האמיתי קרה הייתה לו מין הבעת פנים חמוצה כזו.
חשבתי שאולי הוא צריך רגע לעכל, שאולי עובר עליו תקופה לא קלה. אבל מהצד שלי הייתי בעננים. הלב שלי אף מכל אושר. כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה, והנה זה קרה.
אבל האמת? ההריון היה ממש לא פשוט. ביליתי המון זמן בבית חולים, והייתי חייבת לעזוב את העבודה שלי. ועדיין, אורי לא ממש תמך בי. להפך נראה שהוא רק הלך ונהיה מתוח ועצבני יותר, ממש התרחק ממני. כל פעם שניסיתי להסביר לו כמה חשוב שאני אנוח ואשמור על עצמי והעובר, במיוחד כי אסור לי להרים משאות כבדים או להתאמץ הוא פשוט לא קיבל את זה. אמר לי: “הריון זה לא עבודה, את לא סוחבת פה משאית כל היום. אני צריך אישה בבית, נמאס לי שיום יום אני מטפל בהכול לבד, עובד כמו חמור מהבוקר עד הערב”. כמה שניסיתי להרגיע, להסביר, פשוט לא הצלחתי.
בסוף, מצאתי את עצמי שוב בבית חולים, מושפזת. והוא? לא טלפון, לא הודעה, אפילו לא קפץ לבקר. עברתי ניתוח קיסרי חירום, והמתוק שלנו נולד פג אבל ב”ה, בריא ושלם. הייתי מאושרת ומיד התקשרתי לאורי לספר לו. התגובה שלו? פשוט “מזל טוב!” פתאום זה נשמע לי כמו הדבר הכי יפה ששמעתי ממנו אי פעם.
וברגע שחזרתי עם התינוק הביתה גיליתי שהוא נעלם. פשוט עזב בלי מילה. רעדתי מפחד וכאב, אבל אז נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי בשביל הילד שלי, אני עושה הכול. נשבעתי בלב שאני אעשה כל מה שנחוץ כדי להעניק לי ולבן שלי חיים טובים ומלאים באושר.
