כשבישרתי לבעלי על הריוני, פניו נותרו חתומות, נעדרות כל שמץ התלהבות. ציפיתי שיתמלא באושר עילאי, אך להפתעתי קפאה בו כל שמחה. תמיד חלמנו להיות הורים, עברנו יחד מסע של בדיקות וינסויים אינספור כדי להביא ילד לעולם. ברגע שגיליתי שאני בהיריון, היה נדמה שהוא כבר השלים עם הרעיון שילד לא יהיה לנו. כמוזר, רק זמן קצר לפני כן אפילו הביע רצון לאמץ ילד. אך כעת, כשיושב מולי, הבעת פניו הייתה נוקשה וקפוצה. בחרתי להאמין שהוא זקוק לזמן, שאולי הדבר תפס אותו בתקופה רגישה, והתנחמתי בשמחה הפרטית שלי.
הייתי בעננים. עטופה בענן של אושר, הלב שלי הרגיש מלא בכל רגע. מה שרק ייחלתי לו במשך שנים סוף סוף הפך לאמיתי. לצערי, התקופה הייתה קשה. מצאתי את עצמי מאושפזת שוב ושוב, ולבסוף, נאלצתי לעזוב את מקום עבודתי מתוך צורך. ובכל זאת, בעלי, איתי, התרחק ממני והפך קריר יותר מיום ליום. במקום נחמה, קיבלתי ממנו עלבונות וציניות. “היריון זה לא עבודה, את לא סוחבת שקי קמח כל היום,” היה מתלונן. “אני צריך אישה, נמאס לי לנהל את הבית לבד ולהשתעבד מהבוקר עד הערב.” פעם אחר פעם ניסיתי להסביר: “אמרו לנו לא להתאמץ, אסור להרים, זה עלול להזיק לתינוק” אך כל ניסיונותיי להבהיר לו את המצב נתקלו במחסום קפוא.
בסופו של דבר, אושפזתי במחלקת נשים בבית החולים איכילוב, רחוקה מהבית ומכל מי שאני אוהבת. כל יום עבר בלי שיתקשר, בלי שיביע דאגה, בלי שום ביקור. הלידה באה בהפתעה, נאלצו ליילד אותי בניתוח קיסרי, והתינוק שלנו נולד פג אך ברוך השם, בריא ושלם. גופי רעד מהתרגשות כשחייגתי אליו לספר לו שהפכנו להורים. התשובה שלו היתה: “מזל טוב”. המילים האלה, הפשוטות כל כך, נשמעו לפתע קסומות ויקרות מפז. כעבור ימים, כששוחררתי וחזרתי לדירתי בתל אביב, גיליתי שבעלי לקח את חפציו ונעלם. הפחד עטף אותי, כאב החדיר בי סכינים, אבל לא נתתי לעצמי לקרוס. למען בני, נשבעתי אעשה הכול, לא אוותר עד שאבנה לנו חיים שמחים ובטוחים. בדיוק כאן, תחת השמש של ישראל, אמרתי בלבי: לעולם לא אפסיק להיאבק עבורנו.
