שנים רבות הייתי צל שקט בין המדפים של הספרייה העירונית הגדולה. איש לא באמת ראה אותי, וכך טוב היה בעיניי, או כך לפחות חשבתי. שמי תמר בן-דוד, הייתי אז בת 32 כשהתחלתי לנקות שם. בעלי נפטר לפתע, והשאיר אותי לבד עם בתנו בת השמונה, עלמה. הכאב עוד ישב לי בגרון כמו גוש, אבל לא היה זמן לבכות היינו צריכות אוכל, והשכירות לא שילמה את עצמה.
מנהלי הספרייה, מר ברקוביץ’, היה איש פנים רציניות וקולו תמיד מדוד. הוא הביט בי מלמעלה למטה ואמר בטון מנוכר: “את יכולה להתחיל מחר, רק בלי רעש ובלי ילדים שמסתובבים. שלא יראו אותן.” לא הייתה לי ברירה. קיבלתי את התנאים בלי לשאול.
הספרייה החביאה פינה שכוחה, צמודה לארכיון הישן, ובתוכה חדר קטנטן עם מיטה מכוסה אבק ונורה שרופה. שם ישנו עלמה ואני. בכל לילה, כשכולם ישנים, הייתי מנקה את המדפים הארוכים, מבריקה את השולחנות, מרוקנת סלסלות מלאות דפים ועטיפות. איש לא הביט לי בעיניים הייתי רק “הגברת שמנקה”.
אבל עלמה, הבת שלי, ראתה. עיניה סקרנו הכול, כאילו כל העולם גלום ברצפת הספרייה. יום יום לחשה לי: “אמא, יום אחד אני אכתוב סיפורים שכולם ירצו לקרוא.” חייכתי, גם אם בפנים כאב לי לדעת שעולמה מוגבל לפינות האפלות הללו. לימדתי אותה לקרוא מספרי ילדים ישנים שמצאנו במדפי הגניזה. הייתה מתיישבת על הרצפה, חובקת עותק מרופט, אובדת בעולמות רחוקים כשהאור הדליל נופל על כתפיה.
ביום הולדתה ה-12, אספתי אומץ ופניתי אל מר ברקוביץ’ בבקשה שנראתה לי ענקית: “בבקשה, מר ברקוביץ’, תן לבת שלי להיכנס לחדר הקריאה הראשי. היא אוהבת ספרים. אעבוד שעות נוספות, אשלם לך מחסכונותיי.” תשובתו הייתה צינית ומהירה: “חדר הקריאה הראשי הוא לא למנקים, ובטח לא לילדים שלהם.”
אז נשארנו כפי שהיינו. היא קראה בשקט בארכיון, בלי להתלונן אף פעם.
בגיל שש עשרה, עלמה כבר כתבה סיפורים ושירים שהתחילו לזכות בפרסים של בתי תרבות מקומיים. אחר-כך ניגש אליי מרצה מהאוניברסיטה, ואמר: “לבת שלך יש מתנה אמיתית. היא יכולה להיות הקול של רבים.” בעזרתו הצלחנו להשיג מלגה, וכך עלמה התקבלה לתכנית יוקרתית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב.
כשסיפרתי למר ברקוביץ’ על כך, הצטיירה הבעת תדהמה על פניו. “רגע הילדה שתמיד הייתה בארכיון זו הבת שלך?” הנהנתי. “כן. אותה אחת שגדלה בזמן שניקיתי את הספרייה.”
עלמה עזבה ללמוד. אני המשכתי לנקות. בלתי נראית. עד שיום אחד, הגורל התהפך.
הספרייה התדרדרה. העירייה קיצצה תקציבים, הקוראים התמעטו, והיו דיבורים על סגירה. “כנראה שאף אחד כבר לא צריך ספריות,” אמרו בעירייה.
ואז הופיעה הודעה בתיבת הדואר של הספרייה: “שמי ד”ר עלמה בן-דוד. אני סופרת וחוקרת ספרות. אשמח לעזור. הספרייה העירונית יקרה לי מאוד.”
כשעלמה הופיעה, גבוהה ובטוחה בעצמה, איש לא זיהה אותה. היא צעדה אל מר ברקוביץ’ ואמרה: “פעם אמרת שמקומי לא בחדר הקריאה הראשי כי אני ‘בת של מנקה’. היום עתיד הספרייה בידיים של אחת כזו בדיוק.”
הוא נשבר מולה, ודמעות זלגו על לחייו. “אני מצטער… לא העליתי על דעתי.” היא השיבה ברוך: “אני כן. וסולחת. כי אמא שלי לימדה אותי שלמילים יש כח לשנות עולם אפילו אם בהתחלה איש לא מקשיב להן.”
תוך חודשים בודדים, עלמה החזירה חיים לספרייה: הביאה ספרים חדשים, יזמה סדנאות כתיבה לבני נוער, פתחה תכניות תרבות, ושללה כל תשלום עבור עזרתה. היא השאירה לי פתק קטן על השולחן: “הספרייה הזו פעם ראתה בי צל. היום אני הולכת כאן בגאווה לא מהתנשאות, אלא בשם כל האימהות שמנקות כדי שהבנות שלהן יכתבו את הסיפור שלהן.”
בסופו של דבר, היא בנתה לי דירה קטנה עם ספרייה אישית. לקחה אותי לראות את הים, לטייל במקומות שעד לאותו רגע הכרתי רק מהספרים הישנים שהיא אהבה.
היום אני יושבת בחדר הקריאה הראשי המחודש, וצופה בילדים קוראים בקול רם מתחת לחלונות שיום אחד שופצו בהשראתה. בכל פעם שאני רואה את שמה ד”ר עלמה בן-דוד בכותרות העיתונים או בספריה, אני מחייכת. פעם הייתי רק אישה שמנקה. היום אני אמא של האישה שהחזירה את הסיפורים לעיר שלנו.
היום אני מבין שכל עבודה, אפילו הקשה והשקטה ביותר, יכולה ללכת יד ביד עם תקווה גדולה, ואהבה היא שמובילה את המסע של כל משפחה בישראל.
