שנים על גבי години היו לי יחסים מורכבים עם אמא שלי, אבל אף פעם לא דמיינתי שזה יכול להגיע לכזה מקום. יש לי שני ילדים בת בת תשע ובן בן שש. מאז שהתגרשתי, אני מגדלת אותם לבדי, ותמיד הייתי זו שאחראית, מסורה, עושה מעל ומעבר למען הילדים שלי. ובכל זאת, אמא שלי הייתה ממשיכה לומר לי, שוב ושוב, ש”אני לא מתאימה להיות אמא”. כל ביקור שלה הפך לביקורת היא פתחה את המקרר, חיפשה אבק בפינות, התעצבנה אם הכביסה לא מקופלת בדיוק כמו שהיא רוצה או אם הילדים לא ישבו כמו פסלים בזמן שהיא אצלנו.
בשבוע שעבר הגיעה “לעזור” כי הבן שלי היה עם חום. היא אמרה שתישאר יומיים. בצהריים אחדים, כשהיא יצאה למכולת, חיפשתי קבלה בתוך מגירה בסלון ופתאום ראיתי אותה: מחברת עבה, שחורה, עם סימנייה אדומה. חשבתי שהיא שלי אחת מאלו שאני רושמת בהן הוצאות אבל לא. הכתב בפנים היה שלה. ובדף הראשון נכתב:
“רישום למקרה שצריך לפעול לפי החוק.”
הפכתי עמוד והלב שלי צנח. תאריכים מדויקים, פירוט של “חוסר אחריות” מצידי, כביכול:
“3 בספטמבר: הילדים אכלו אורז שחומם שוב.”
“18 באוקטובר: הבת הלכה לישון ב-22:00 מאוחר מדי לגילה.”
“22 בנובמבר: כביסה מקופלת חיכתה בסלון.”
“15 בדצמבר: ראיתי אותה עייפה לא ראוי לאמא.”
כל דבר שעשיתי, כל פרט בבית הכל היא תיעדה כאילו זה עוון. וגם דברים שלא קרו בכלל:
“29 בנובמבר: השאירה את הילד לבד 40 דקות.”
זה לא נכון. אף פעם לא קרה.
והיה שם גם קטע מפחיד במיוחד: כותרת “תוכנית חלופית”. רשימה של דודות ש”מוכנות לאשר” שאני חיה בלחץ דבר שמעולם לא שמעו ממני. הדפסות של הודעות שביקשתי ממנה, פעם אחר פעם, לא לבוא בלי להודיע מראש כי אני עסוקה היא שמרה אותן כ”הוכחה” לכך שאני “דוחה עזרה”.
היא אפילו כתבה, שאם תצליח להוכיח שאני אמא לא מסודרת או מבולגנת, תוכל לבקש משמורת זמנית על הילדים “לטובתם”.
כשהיא חזרה מהמכולת, רעדתי בתוך עצמי. לא ידעתי אם להתעמת איתה, להסתיר הכל או פשוט לברוח. החזרתי את המחברת בדיוק למקום שמצאתי אותה.
באותו ערב היא העירה כבדרך אגב:
“אולי לילדים יהיה יותר טוב עם מישהי קצת מסודרת”
ברגע הזה כל המסכה נעלמה. זה לא היה רגע של גחמה זה היה תכנון. משופשף. קפדני. מסוכן.
לא אמרתי לה שמצאתי את המחברת. אני יודעת שאם אחשוף את עצמי, היא תכחיש, תסובב הכל, תשכנע את כולם שזו רק הדמיון שלי והמצב רק יחמיר.
אני לא יודעת מה לעשות.
אני מפחדת.
והלב שלי שבור לגמרי.
