שנה של פגישות עם גבר (בן 58) הרגישה כמו אגדה, עד שבכוס קפה הוא חשף את התוכנית שלו לחיים שלי.
יוסי ישב מולי בבית הקפה האהוב עליו, ערבב בכפית קפה שהתקרר מזמן, ודיבר בשלווה כאילו מדובר בקניית מקרר חדש.
— נויה, חשבתי על זה. אני חושב שהגיע הזמן שתעברי אליי.
כמעט נחנקתי מהקפוצ’ינו שלי. שנה של פגישות, שנה של שיחות על העתיד — והנה זה סוף סוף. כל כך חיכיתי למילים האלה. בגיל חמישים ושש כבר לא האמנתי שאשמע משהו כזה מגבר. והנה — בבקשה.
— יוסי, אתה רציני? — הקול שלי רעד משמחה, ככה נדמה לי.
— לגמרי רציני. תכננתי הכל, — הוא הניח את הכפית וקיפל את הידיים על השולחן, כמו בפגישת עסקים. — את הדירה שלך תשכירי, תהיה תוספת נחמדה לפנסיה. מהעבודה אפשר לעזוב, ממילא בקרוב את יוצאת לפנסיה. ותעזרי לי עם אמא שלי, היא צריכה טיפול.
שם בדיוק הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא בסדר. אבל אתם יודעים מה? באותו רגע שמעתי רק משפט אחד: “תעברי אליי”. כל השאר חלף לידי כמו רקע. כמו מוזיקה במעלית.
טיפשה. טיפשה אמיתית בת חמישים ושישה.
שנה לפני כן הכרנו במסיבת יום הולדת של מכרה משותפת. כבר כמעט הפסקתי להאמין ברומנטיקה — גרושה שמונה שנים, בתי גדלה וחייה את חייה, עבודה בספרייה שאני אוהבת, דירה קטנה אבל שלי במרכז תל אביב. חיים מסודרים, רגועים, בלי טלטלות.
יוסי נראה לי כמו נשימה של אוויר צח. גבוה, שיער אפור, קמטים ערמומיים בזוויות העיניים כשהוא מחייך. דיבר בחוכמה, התבדח בעדינות, הקשיב בתשומת לב — או לפחות כך נדמה לי.
— העיניים שלך צוחקות גם כשאת שותקת, — אמר לי בדייט השני, ונמסתי כמו גלידה בחום יולי.
נפגשנו כמעט שנה. הלכנו לתיאטראות, נסענו לצימר של חברים שלו, בישלנו יחד חמין בסופי שבוע. הוא היה קשוב — התקשר כל ערב, שאל איך עבר היום, זכר שאני לא אוהבת כוסברה ושאוהבת ספרי מתח של אגתה כריסטי (אבל בארץ תרגום, אז זה בסדר).
חשבתי: הנה, סוף סוף מצאתי את האיש שלי. אחרי הגירושים מבעלי הראשון, שיכול היה חודשים לא להבחין שאני קיימת, יוסי נראה כמו ישועה.
ואז הוא חלה בשפעת, ונסעתי אליו לטפל בו. שלושה ימים בישלתי מרק עוף, מדדתי חום, הקראתי לו חדשות בקול. ביום השלישי הוא אמר:
— נויה, את ממש כמו מלאך. אמא שלי היתה אוהבת אותך.
אמא. פה הייתי צריכה לחשוד. אבל התרגשתי.
ההיכרות עם אמא חנה, בת שמונים ושתיים, אחרי אירוע מוחי לפני שלוש שנים. חצי גוף זז בקושי, צריכה עזרה כמעט בכל דבר — מבישול ועד שירותים. היתה לה מטפלת, רונית, שבאה חמש פעמים בשבוע לשש שעות. יוסי שילם לה חמשת אלפים שקל בחודש.
כשהגעתי בפעם הראשונה לביתם, חנה התבוננה בי במבט בוחן מתחת למשקפיים ואמרה:
— אז ככה את נראית. יוסי סיפר לי עלייך.
— נעים להכיר, — הושטתי לה עוגת תפוחים שאפתי במיוחד.
— אופה לבד? טוב, — היא הנהנה, כאילו בודקת את הכישורים שלי.
לא שמתי לב למשפט ההוא. באותו רגע נדמה לי — סתם זקנה מתעניינת, תגובה נורמלית.
חלפו כמה חודשים. הגעתי אליהם בסופי שבוע, עזרתי בבישול, לפעמים ישבתי עם חנה בזמן שיוסי היה בעבודה או בסופר. אפילו נהניתי מזה — להרגיש נחוצה, חלק ממשפחה כלשהי.
טיפשה. טיפשה בצורה בלתי רגילה.
השיחה ההיא והנה אנחנו יושבים בבית הקפה, ויוסי פורש בפניי את “התוכנית” שלו לחיים מאושרים.
— תראי, — הוא המשיך, מרוצה מעצמו, — את הדירה שלך נשכיר, זה פלוס לפחות שלושת אלפים וחמש מאות שקל בחודש. מהעבודה תפסיקי — ממילא המשכורת שלך נמוכה, וכאן תהיי בבית, יוצא לך זמן פנוי. עם אמא תשבי בזמן שאני בעבודה, הבישול תיקחי על עצמך — הרי את אוהבת לבשל. את רונית נפטר, היא לא צריכה יותר.
שתקתי וניסיתי לעכל את מה ששמעתי. כמו מרק שנתקע בגרון.
— ואני? — שאלתי בשקט. — מה יהיה לי?
— איך מה? — הוא הופתע מהשאלה, כאילו שאלתי משהו לא הגיוני. — יהיה לך אותי. משפחה. בית. מה עוד את צריכה?
— עבודה. משכורת. דירה משלי, — התחלתי לספור על האצבעות, כמו בשיעור חשבון. — עצמאות כלכלית, יוסי.
— למה את צריכה את זה אם יש לך אותי? — הוא לקח את ידי מעל השולחן, ובעיניו היה תמהון אמיתי. — אני אפרנס אותך. יחד עם ההכנסה מהדירה שלך, נסתדר מצוין.
שם התחיל להאיר לי. לאט, כמו זריחה בחורף — קודם קצת אור, אחר כך עוד קצת, ואז פתאום — באם, והכל ברור.
לא הזמינו אותי להיות אשתו. הזמינו אותי להיות כוח עבודה חינם בתוספת רומנטית.
המתמטיקה של האהבה בבית בערב לקחתי דף והתחלתי לחשב. רק כדי להשתכנע שאני לא משתגעת ולא ממציאה בעיה יש מאין.
הדירה שלי להשכרה — אותם שלושת אלפים וחמש מאות שיוסי כבר תכנן כהכנסה “שלנו”.
המשכורת שלי בספרייה — שלושת אלפים שקל. לא גבוהה, נכון, אבל אלה היו הכסף שלי. יכולתי לקנות לעצמי נעליים חדשות בלי הסברים, לחסוך לנסיעה לבת שלי, להוציא על מועדון קריאה.
הטיפול בחנה — זה, אם תרצו, חמשת אלפים שקל ששילמו לרונית. כלומר העבודה שלי כמטפלת חסכה ליוסי כמעט חצי מהפנסיה שלי.
בישול, כביסה, ניקיון בבית שלו — עוד “מקצוע” שהציעו לי ללמוד בחינם.
ישבתי וספרתי כמה כסף הייתי אמורה לייצר לתקציב המשותף, מבלי לקבל שקל אחד לעצמי. המספרים יצאו מעניינים. מאוד מעניינים.
הבאתי למערכת היחסים הזו דירה (3,500), עבודת מטפלת (5,000), עבודת עוזרת בית (לפחות 2,000 לפי מחירי השוק), ואת המשכורת שלי איבדתי לגמרי (מינוס 3,000). ומה יוסי הביא? את המשכורת שלו וגג מעל הראש, שכלל היה רכוש שלו.
יצא שאני משקיעה בקשר הזה פי כמה, ובתמורה מקבלת סטטוס של “מפונקת”, שבפועל היה עבודה בלי ימי חופש וללא שכר.
שיחה עם חברה התקשרתי למירי, החברה הוותיקה שלי מהאוניברסיטה, שאנחנו מכירות שלושים שנה.
— מירי, תארי לך מה יוסי הציע לי?
אחרי ששמעה את כל התמונה, היא שתקה, ואז אמרה כמו שרק היא יודעת — ישר ובלי רגשנות:
— נויה, תגידי לו: בוא תעבור אליי, תמכור את האוטו שלך, תתפטר מהעבודה, ותשב עם אמא שלי בזמן שאני בפנסיה קוראת ספרים.
— אין לי אמא שצריך לטפל בה, — אמרתי בבלבול.
— זה ציור. פשוט תהפכי את המצב. תציעי לו בדיוק את אותו הדבר, אבל בכיוון ההפוך.
ופתאום נפל לי האסימון. מירי צודקת. לגמרי צודקת.
המראה אחרי שבוע הזמנתי את יוסי לארוחת ערב אצלי. הכנתי את מנת הברוקולי האהובה עליו, פתחתי בקבוק יין טוב — רציתי שהשיחה תהיה רגועה ככל האפשר.
— יוסי, חשבתי על ההצעה שלך, — התחלתי, מוזגת לו יין.
הפנים שלו האירו מאושר. הוא ודאי חשב שהסכמתי.
— מעולה! ידעתי שאת אישה הגיונית.
— כן, אני הגיונית. לכן יש לי הצעה נגדית, — הנחתי את המזלג והבטתי ישר בעיניו. — תעבור אליי.
— מה? — הוא הופתע, אבל עדיין בלי מתח בקול.
— תעבור אליי, אני אומרת. את הדירה שלך נשכיר — תהיה הכנסה נחמדה לנו. מהעבודה תתפטר, ממילא אתה חושב על פנסיה. ואמא שלך תישאר עם רונית, מטפלת מקצועית תסתדר לא פחות מאיתנו, ואתה תהיה בבית ותטפל במשק בית — לבשל, לנקות, לכבס.
הפנים של יוסי השתנו בזמן אמת, כמו מזג אוויר באפריל. קודם תמיהה, אחר כך משהו כמו עלבון, ואז זעם גלוי.
— נויה, את צוחקת עליי? איזה ניקיון, איזה משק בית? אני גבר, יש לי עבודה רצינית!
— ואני אישה עם עבודה לא פחות רצינית בעיניי, — עניתי בשלווה. — למה ההצעה שלי גרועה משלך?
— זה לגמרי שונה! — הוא התחיל להתלהב, הקול עלה בטון. — את אישה, מוטל עליך לטפל בבית! ואני מרוויח!
— גם אני מרוויחה, יוסי. שלושת אלפים שקל בחודש, והעבודה הזאת נעימה לי, דרך אגב. ואמא שלך צריכה טיפול מקצועי, לא ניסיונות חובבניים שלי לשרת אותה בזמן שאני מאבדת קריירה משלי.
— אבל הצעתי לך חיים טובים יותר! — הוא כמעט צעק עכשיו. — למה את צריכה את הספרייה הזאת בשביל כסף צחוק, אם אני מוכן לפרנס אותך?!
— ולמה אתה צריך את העבודה שלך, אם אני מוכנה לפרנס אותך? — ניסיתי לדבר ברכות אבל בבירור. — רואה את ההבדל, יוסי? כשאני מוותרת על הקריירה למענך — זה נורמלי ואפילו רומנטי. כשאתה מציע לך לוותר על שלך למעני — פתאום זה טירוף והעלבה.
הוא שתק. שתק הרבה זמן, ערבב במזלג את הברוקולי בצלחת שלא נגע בה.
— אלה דברים שונים, — אמר לבסוף, אבל כבר פחות בטוח.
— תסביר לי במה הם שונים. ברצינות, תסביר.
— נו… — הוא היסס, מחפש מילים שיישמעו הגיוניות. — אני גבר, חייבת להיות לי קריירה, סטטוס. ואישה יכולה להישאר בבית, אף אחד לא ישפוט.
— ואותי, מותר לשפוט אם לא אטפל בבית? מי ישפוט? אתה?
הוא לא מצא תשובה. פשוט ישב והביט בצלחת שלו, כאילו היו כתובות שם המילים הנכונות.
אחרי ארוחת הערב ההיא נפרדנו בשקט, בלי שערוריות ושבירת כלים. פשוט אמרתי:
— יוסי, הבנתי דבר חשוב השנה. לא חיפשת בת זוג. חיפשת פתרון לבעיות כלכליות ומשק בית באדם אחד — עוזרת, מטפלת ובן זוג לחיים, ובחינם. זו לא אהבה. זה ניהול משאבים.
— לא הבנת נכון, — הוא ניסה להתנגד, אבל בלי הביטחון הקודם.
— אולי, — משכתי בכתפיים. — אבל התגובה שלך להצעה שלי הסבירה לי כל מה שהייתי צריכה להבין.
הוא הלך, לקח את המעיל שלו ולא התקשר יותר. גם אני לא התקשרתי.
מה קרה אחר כך עברו שישה חודשים מאותה ארוחת ערב עם הברוקולי. הדירה שלי עדיין שלי, אני גרה שם, לא משכירה לאף אחד ולא תלויה כלכלית באף אחד. העבודה בספרייה עדיין מביאה לי הנאה — כן, הכסף לא גדול, אבל אני חוזרת הביתה בלי הרגשה שניצלו אותי.
חנה, דרך אגב, עדיין עם רונית. שמעתי דרך מכרים שיוסי סוף סוף מצא אישה חדשה — צעירה ממני בעשר שנים, ושהיא עברה אליו מיד. לא יודעת איזו עסקה הם סגרו ביניהם, ובכנות, זה כבר לא מעניין אותי.
לפעמים אני חושבת על אותה שנה של קשר ולא מתחרטת עליה בכלל. למדתי משהו חשוב על עצמי — שאני מוכנה לתת הרבה במערכת יחסים, אבל לא מוכנה למסור את עצמי לגמרי, בלי שארית, בלי הדדיות.
מירי פעם שאלה אותי:
— לא חבל על שנה מהחיים עם יוסי הזה?
— חבל היה לחיות עוד עשר שנים בטיפול באמא שלו ובמשק הבית שלו, לאבד תוך כדי גם עבודה, גם דירה וגם את עצמי, — עניתי. — שנה זה מחיר סביר לשיעור כזה.
לפעמים אני חולמת על אותה שיחה בבית הקפה, כשהציע לי בפעם הראשונה לעבור. בחלום אני מיד מזהה את המלכודת ומסרבת מיד. מתעוררת וחושבת: אולי גם טוב שבמציאות לא הבנתי הכל מיד? אולי הייתי צריכה בדיוק את השנה הזו כדי להבין סוף סוף את ההבדל בין אהבה לבין ניצול נוח תחת שלט שכתוב עליו “משפחה”.
יודעים מה הכי מצחיק? חודש אחרי הפרידה התקשרה אליי רונית, המטפלת של חנה.
— נויה, סליחה על ההפרעה, אפשר לשאול אותך?
— בטח, רונית, מה קרה?
— יוסי ביקש ממני להוזיל את המחיר של העבודה. הוא אמר שעכשיו יש לו “בת זוג שמתכננת לעבור אליו, וצריך לייעל הוצאות”.
לא התאפקתי וצחקתי.
— ומה ענית לו?
— אמרתי שהשירותים שלי שווים מה שהם שווים. אם לא מתאים — אני יכולה לעזוב, יש הרבה משרות.
— כל הכבוד, רונית. תחזיקי במחיר שלך.
כשניתקתי, חשבתי: הנה אדם שיודע את ערכו טוב יותר ממה שידעתי אני כל השנה. אולי זה כל השיעור — לא לתת לאף אחד, אפילו לגבר הכי מקסים עם קמטים ערמומיים בזוויות העיניים, לקבוע את המחיר שלך במקומך.
