היי, אז אני רציתי לספר לך על מה שקרה לאורלי אחרי שהייתה מתווכת עם האמא והאבא שלה.
אורלי, לא שכחנו, סבא מחכה לנו.
אילה נעמי עוזבה את המשרד ונעמדה בפתח חדרה של בתה, מחזיקה תייק עם כמה קופסאות ריבה לבעלי המשפחה. הכוסות צלצלו ברחש כשנכנסה.
אורלי הסתכלה מהנייד, משחה את האף בעדינות. העיניים היה רטובות מסיכום שעות של לימודים, והצוואר כואב מעייף.
אמא, אני לא יכולה. המבחנים קרובים, אני רק צריכה יום אחד לשכב.
לשכב? היא רוצה לשכב, זאת אומרת, קראה בתוקף: תזכרי שסבא לחץ דם שלו מתהפך, הוא גר בכפר הקטן לבדו, ואת רוצה לשכב. את חמדנית, אורלי.
מתוך המסדרון נשמעו צעדים כבדים. דני, בעלה של אילה, יצא לבוש מעיל חורף.
מה קורה פה? הוא הסתכל סביב החדר שמלא בספרים וניירות מודפסים.
הבת שלך לא רוצה לנסוע לסבא, היא מתלוננת.
דני חישר במבטו. הוא כמעט אף פעם לא מתערב בריבים בין האמא לבת, אבל הפעם משהו התפוצץ בפנים שלו.
אורלי, זה יותר מדי. סבא שלנו לא נושא את עצמו, לא ראינו אותו כבר חצי שנה.
אורלי נשענה על כיסא, מרגישה איך הכעס מתפזר, אבל מנסה להישאר רגועה.
אבא, מבינה אותך, אבל אני ממש על קצה הכוח. אולי בבקשת סוף שבוע הבאה אגיע לבד, אשב איתו ונדבר.
שוב את מתעקשת! קראה אילה בקול רם. סוף שבוע הבא, החודש הבא, השנה הבאה! ובינתיים סבא לבד! 72 שנה על פני האדמה, והבת לא מצליחה אפילו לבוא לביקור של יום אחד!
אמא, תפסיקי כבר.
לא, לא תפסיקי! את חושבת רק על עצמך? אנחנו עם אבא עובדים בלי הפסקה ואת לא מסוגלת לנסוע לסבא אפילו ליום אחד!
אורלי צמצמה שפתיה, מרגישה משהו מתנגד בתוכה, תחושה בלתי מוסברת שלא רוצה לנסוע. עייפות, כן, אבל גם תחושה של משהו שאומר לה לשהות בבית היום.
אני לא הולכת, היא אמרה בחזקה. סליחה.
דני נענע בראשו.
טוב, שבי ותינוחי. רק אל תדאגי שמסבא לא יקרא לך נכדה אהובה יותר.
דני, אל תתחיל, אילה תפסה אותו בשרוול. בואו כבר נצא, אין טעם לשוחח איתה.
הם יצאו ונסגרו את הדלת בקול. אורלי נשארה לשבת, שומעת איך הקולות מתפזרים במדרגות, איך המכונית מתנעה בחצר. אחרי כמה רגעים היא נשפה ונגעה במחשב.
השקט עטף את הדירה כמו שמיכה רכה. היא פתחה את החלון לרוח אביבית נעימה, נשמה פנימה חום של העיר, והרתיחה של הקול הרחב של תל אביב. הכינה לעצמה תה, ישבה לפני המחשב והלב נרגע.
השעון סימן שלוש בבוקר כשקמה. היא מתמתחה, מתפצחת גביים, והגיעה למטבח לקחת עוגייה, כשפתאום הריח המוזר נפל באף.
קודם לא שמעה, חשבה שכשקבלנות השכנים בתנור של קבב, אבל הריח הלך והחמיר. זה לא היה קבב, לא היה בישול משהו נשרף.
היא קמה והלכה למרפסת. בכל צעד הריח התחזק מריר, חזק, עם טעם של כימיה. פתחה את הדלת וראתה
הספה בוערת, משחררת עשן שחור למלוא החדר.
לא, לא, לא!
קפצה אל הספה ומצאה גפרור של סיגרייה עם קצה כתום מבעבע. כנראה שמישהו משלה על המרפסת זרק אותה, והרוח הכינה את זה עד שהגיעה לתוך הדירה.
היא רצה למטבח. הידיים רוטטות כשחילצה סיר מהארון. המים מהברז זרמו באיטיות בלתי נסבלת. במקום לחכות שהסיר יתמלא, היא שלפה אותו, נשתלה אותו למקומו, וברחה חזרה.
הסיר הראשון כיסה את האש, אבל הקצף בפנים עדיין ריחש. חזרה למטבח, סיר שני, שלישי, רביעי. המים שטפו את הספה, את הריצפה, זרמו אל הפינה.
אחרי הסיר הרביעי העשן התחיל לדעוך. אורלי עמדה במרכז ההרס, נאנחת, רטובה עד המרפקים. הספה הפכה לבוץ של בד שרוף וקצף הרטוב. ריח של פלסטיק שרוף מילא את הדירה.
היא ישבה על הריצפה המרטבת, חיבקה ברכיים, תחושת האדרנלין נחלפה ברעד. הפחד איטר לב אליה כשחשבה מה היה קורה אם הייתה יוצאת עם ההורים? אם הדירה הייתה ריקה? אם לא היה היא שחשבה לריח בזמן.
הבית היה נשרף. הבית שלהם, עם כל הציוד, המסמכים והזיכרונות.
אורלי תפסה את הטלפון והתקשרה לאמא.
אמא? הקול שלה נקטע ברגע הראשון.
אורלי? מה קרה?
אמא, היה שריפה. כמעט התחילה. הצלחתי לכבות, אבל הספה נגמרה.
שתק רגע, ואז אילה דיברה:
את בטוחה? את בטוחה?
כן, הכל בסדר. הסיגרייה נזרקה מהמרפסת, לא שמתי לב תחילה אבל הצלחתי לכבות את הכול במים. לא קראתי אמבולנס, טיפלתי בעצמי.
אנחנו באים, קרא דני מצידו, לקח את הטלפון מהאמא. אל תצא מאיפה, אנחנו בדרך.
הקשר נקטע.
אורלי נשארה יושבת על הרצפה, מביטה במה שהייתה הספה לפני שעה. ספה ישנה, משומשת, עם כיסוי משחת אבל זה היה ביתם. אמא קנתה אותה כשהיא הייתה בת 12, צפו יחד סרטים תחת שמיכה, היא בכה על אהבה ראשונה, האבא נרדם אחרי העבודה.
עכשיו נותר רק ערמת עשן.
כעבור שעה, המפתחות חצו את הדלת, הדלת נפתחה ואליה נכנסה אילי, מבולגנת, עיניים אדומות.
אורלי!
היא רצה למרפסת, נכנסה לסלון ועצרה כמו בועה. המבט נפל על הספה, על שלולי המים ברצפה, על עקבות הפחם על הקירות. אחרי זה רצה אל בתה, יושבת על משענת הכיסא.
אלוהים…
אילה קרבה לאורלי וחיבקה אותה חזק, עד שהייתה תחושה של קרקיע. ריח של בושם, של זיעה, של משהו אחר פחד.
מצטערת על הכל, על מה שאמרתי הבוקר. חמדנית, לא אחראית… אלוהים, כמה אני משוגעת.
אורלי חיבקה את האם בחזרה, המילים נצמדו לעורק עמוק.
דני נכנס אחריה. עבר לאט בחדר, בודק נזק, נגע בקיר השרוף, ישב ליד הספה, נגע ברזול של הקצף הממוסס.
טוב שעשית, הוא אמר אחרי כמה שניות. קיבלת את זה נכון, עם הרבה מים.
לא חשבתי, פשוט פעלתי במצב.
קיבלת נכון. הכי חשוב שלא נבהל.
הוא הרים את ידו על כתפה של אורלי.
כל הכבוד, נטלי. רצינית. הצלת לנו את הבית.
אילה נשטפה מבכי, ניקה את העיניים מבחוץ, הפך לכתמים על הלחיים.
את מבינה מה היה קורה אם היית יוצאת? היא שאלה בקול רועד. הבית היה ריק, החלונות פתוחים, האש הייתה שורפת הכל…
אמא, מבינה.
תני לי לספר. היינו חוזרים והייתה העפה. ילדים במגדל של פטרו בתחתית, תדמיני?
דני חיבק את אילה על הכתף.
לין, מספיק. לא קרה שום דבר ולא קרה, אל תדאגי.
אילה לא יכלה להפסיק לבכות, דמעות זלגו על פניה.
קראת עליך בבוקר, קראת חמדנית, ובסוף הצלת את כולנו.
אמא, מה? אורלי ליטפה את הכתף של אמא. לא ידעתי שזה יסתיים כך, פשוט רציתי לנוח.
זה זה! אילה תפסה אותה על הכתף, קפצה לעיניים. את לא ידעת, אבל משהו בך ידע. אינטואיציה, תחושה, איך שרוצים לקרוא. זה גרם לך להישאר כאן ולחסוך לנו חיים.
דני חייך, לא באותו ספק הרגיל.
אמם, היא קצת מדברת על מיסטיקה, אבל יש לה צדק. את הלכת על זה והאמת שהצילה אותנו.
היום עברו במצב של שקט מוזר. דני לקח את השאריות של הספה לבזבוז, אורלי ניקה את הרצפה, אילה ניגשה למטליות ושטפה את הקירות מהעשן. עבדו בשקט, רק כמה משפטים קצרים כאן ושם.
בערב, הדירה נראתה כמעט רגילה, רק ריבוע לבן על הרצפה במקום הספה.
אכלו ארוחת ערב במטבח, הזיזו את הכיסאות לשולחן קטן. אילה הכינה פסטה עם נקניקיות מהר וללא מחשבות.
יודעים מה, נטלי, היא אמרה, מערבבת את תה, אני אומרת לך משהו חשוב.
אורלי הרימה מבט ממנה.
תקשיבי לאינטואיציה שלך. תמיד. אפילו אם זה נראה טיפשי, אפילו אם כולם אומרים לך שאתה טועה. אם משהו בפנים אומר לך משהו אל תתנגדי.
דני הנהן, סיים את הנקניקייה.
זה נכון. אני כל חיי חיי בלוגיקה, בחישובים. לפעמים משהו דופק בראש, ואת פשוט יודעת מה לעשות.
היום זה הדבר הציל לנו את הבית, הוסיפה אילה.
אורלי הציצה קופסה, חייכה במבוכה. לא רגילה לשמוע כאלה ממנה. בדרך כלל ביניהם נפל קרב, מתחים עד לשיא. עכשיו…
הדבר השתנה, משהו משמעותי. אולי בגלל הפחד שהתגלה, אולי בגלל ההבנה כמה קרובה הם היו לתאונה. פתאום שלושתם חוו משהו חדש, רגיש ועדיין מתהווה.
בסוף השבוע הבא נלך אל סבא, היא אמרה. כולנו יחד. נספר לו… אולי לא הכל, כי הלב שלו לא עומד.
נכון, אילה חייכה בחצי חיוך. נגיד שהספה נבלתה, נחליט לקנות חדשה.
ואני אביא לבאלקון דלי מים, הוסיף דני.
כולם צחקו, בצחוק מתוח שמר על הלחץ של היום.
מאחורי החלון חשך, העיר התעוררה עם אורותיה, באופק נשמע צופר אולי משטרה, אולי אמבולנס. אורלי הרגישה צמרמורת כששמעה.
היום היא למדה משהו חשוב לא רק על אינטואיציה והתחושות, אלא על עצמה, על היכולת לפעול כשצריך, בלי לשקול, בלי להיבהל.
וגם על ההורים מאחורי הצעקות והאשמות מסתתר פחד. פחד לא לאבד אותה, פחד שמישהו יקרה לה משהו. הפחד מתבטא בתלונות ובביקורות, אבל זה עדיין פחד של מי שאוהבים.
אילה אספה את הכלים והחלה לשטוף. דני נלך לחפש ספה חדשה באינטרנט. אורלי נשארה לשבת ליד הכוס תה, מחממת ידיים.
ערב ראשון של יומיום, אבל לא רגיל כלל.
אמא, קראה.
מה?
תודה, על כל מה שאת עושה, על כל הריב, על כל המילים…
אילה הסתובבה מהכיור, הביטה באורלי במבט ארוך, אחרון, ואז חייכה, עייפה, אבל חמה.
תודה לך, נטלי, על הכל.
