שמי אילנית, אני בת 68, ובמשך שנים רבות האמנתי שעשיתי כל שביכולתי עבור ילדיי.
היום, הם לא רואים זאת באותה דרך.
הייתי אם חד הורית, לא מתוך בחירה שלי.
בעלי עזב אותי סתם כך ביום רגיל, ולא חזר עוד.
לא היה שלום, לא היו הסברים.
הוא פשוט נעלם, והשאיר אותי לגדל את ילדינו לבד.
רק שנים אחר כך, דרך שמועות, גיליתי את האמת הוא עזב לטובת אישה אחרת.
מעולם לא שמעתיו מודה בכך, כי לא שב להביט לילדיו בעיניים.
הוא פשוט נעלם מחיינו כלא היה.
אז ילדיי היו בני שש וארבע קטנים, תלויים בי, ואני לבד לגמרי.
לא היה לי משפחה שתעמוד לצידי.
הגעתי משכונה דלה ומרוחקת בדרום תל אביב, כזו שיוצאים ממנה כדי לחפש עתיד, אך נשארים בלי רשת ביטחון, בלי משען, בלי אף אחד להתקשר אליו כשהכול מתמוטט.
ילדיי אינם מאשימים אותי שלא היה להם אוכל או גג.
אף פעם לא חסרו את ההכרחי, או לפחות השתדלתי שכך יהיה.
הם מאשימים אותי בחלק הרגשי במה שלא הצלחתי להעניק.
הייתי אם קשוחה.
לא מתוך אכזריות, אלא מתוך פחד.
גדלתי באמונה שאהבה מוכיחים בהקרבות, לא במילים.
במשמעת, לא בחיבוקים.
כדי לפרנס אותם עבדתי במתפרה.
בחרתי בעבודה הזו כי אפשרה לי להיות איתם אחרי הצהריים להשגיח, לראות שאכלו, לוודא שהם בטוחים.
וכשהחשיך, יצאתי למכור בורקסים ופיתות בשוק התקווה.
עם עיניים עייפות וגוף מותש, אך מונעת מהצורך.
כך, בשתי משמרות ביום, הצלחתי להחזיק אותנו על הרגליים.
עבדתי יותר מדי.
פיזית נכחתי, אבל רגשית נעדרתי יותר מדי פעמים.
היו ימים שבהם חזרתי הביתה עצבנית, חסרת סבלנות להקשיב.
כשהם בכו, אמרתי להם לא להגזים.
כשרצו תשומת לב, עניתי בפקודות.
כשטעו, תקנתי ולא ניחמתי.
לא הייתי אם מחבקת.
הייתי אחראית, אך קרה.
היה שלב שבו הכול התמוטט.
גרנו בדירה קטנטנה בשכירת רחוב נווה שאנן בקושי מקום לישון.
ללא אבא ועם משכורת אחת, הכסף לא הספיק לשום דבר.
היו ימים בהם נאלצתי לבחור לשלם על שכר הדירה, או לקנות אוכל.
ותמיד בחרתי להאכיל את ילדיי.
איחרתי בתשלומים.
פעם אחת, ואז עוד פעם, עד שיום אחד פשוט זרקו אותנו לרחוב.
היום ההוא צרוב בי היטב.
לא נותר לי לאן ללכת.
עם שני ילדים קטנים ומספר תיקים, ישנו על השטיח בסלון של שכנה מהקומה למטה, אסירת תודה על שאיננו ברחוב.
הם היו קטנים מדי להבין.
אני, ידעתי הכל את הבושה, את הפחד, את ההשפלה, את התשישות הקיצונית.
השכנים, שידעו מה עברנו, אספו עבורנו כמה מאות שקלים ועזרו לנו לעבור לחדר קטן עוד יותר בבניין ישן ברחוב סלמה, עם חצר משותפת.
היה צפוף, אבל היינו לפחות במקום בטוח.
הילדים שלי זוכרים צעקות איפה שאני זוכרת עייפות.
הם זוכרים מרחק איפה שאני זוכרת הישרדות.
הם זוכרים פחד איפה שאני זוכרת מאבק של אין ברירה.
ובכל זאת גידלתי אותם.
הם הלכו לבית ספר.
הם סיימו תיכון.
היום הם אנשים משכילים עם משפחות ועתיד.
עכשיו, כשהם בוגרים, הם מביטים בי אחרת.
שואלים למה מעולם לא שאלתי אותם איך הם מרגישים.
למה לא הגנתי כשפגעו בהם.
למה הכל תמיד היה נראה חשוב מהם.
“אמא, טיפלת בנו, אבל לא חיבקת אותנו” אמר לי יום אחד הבן שלי.
המילים הללו שברו אותי.
כי זה לא היה בגלל חוסר אהבה.
זו הייתה חוסר היכולת.
אף אחד לא לימד אותי לאהוב ברכות.
אותי חינכו לשרוד, לא להרגיש.
עם השנים נעשו זרים.
הם כבר לא באים כמו פעם.
יש להם משפחות, ילדים, התחייבויות.
אומרים שעסוקים, ואני יודעת שזה נכון, אבל זה לא כל האמת.
יום אחד, בלי כוונה לפגוע, שניהם אמרו לי את אותו הדבר
שנשותיהם אחרות לגמרי ממני.
סבלניות יותר.
מחבקות יותר.
נוכחות בחיי הילדים.
הם לא אמרו את זה בכעס.
פשוט תיארו מציאות.
אבל אני הרגשתי גזר דין שקט.
הם בחרו לתת לילדיהם מה שהם לא קיבלו ממני.
והבנתי הם שופטים אותי לא רק כאימם מבעבר, אלא גם מול האימהות היושבות עימם סביב השולחן היום.
אולי נכון שגם החיים הפכו אותי למרירה.
שאיבדתי רוך מוקדם מדי.
שהעייפות ניכרת בקולי ובתנועותיי.
היום בניי הם השופטים שלי, כי יש להם מילים למה שבלעתי בשתיקה כל חיי.
אני מקשיבה להם, אפילו כשהלב דואב.
אפילו כשהם מעמתים אותי עם הכישלונות שלי.
אפילו כשאני מרגישה קטנה מול הילדות שלהם.
אני לא כותבת את זה כדי להצדיק את עצמי.
כן, הייתי אם שלא ידעה לגלות רכות.
כן, לא הכל עשיתי נכון.
רק היום, בדיעבד, אני מבינה באמת.
אבל אני יודעת עוד דבר עשיתי מה שיכולתי כאישה שהייתי אז.
אהבתי כפי שידעתי.
אי אפשר לתת מה שמעולם לא קיבלת.
אולי יום אחד יראו בי את כל מה שהייתי, לא רק את שגיאותיי.
ואולי לא.
להיות אם זה לא להיות מושלמת.
זה לאהוב, גם כשאת לא יודעת איך נכון.
למרות שהיום בניי דנים אותי,
אני מקווה שא-לוהים דן אותי כאם
ברחמים, באמת, ובאהבה שמרפאת לא כזו ששופטת.







