שמי יונתן ואני בן 61. עברה תקופה מאז שחייתי בארץ ישראל.
שלוש שנים אני אלמן. מאז שרינה נפטרה, נשארתי בבית שבו גידלנו את ילדינו, אבל פתאום הכל הרגיש ריק וגדול מדי. הילדים כל אחד בעיר אחרת, עם משפחות משלו. בימי ראשון מתקשרים, באים בראש השנה, אבל במשך שאר הזמן רק אני, אני והשתיקה.
עבדתי שלושים ושמונה שנים כמורה בבית ספר יסודי. יצאתי לפנסיה בתמימות, בטוח שאנוח, אבל האמת היא לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בחודשים הראשונים רק ישבתי מול הטלוויזיה, אכלתי בלי חשק, זנחתי את עצמי.
כשבת שלי, שירה, ביקרה, כמעט בכתה:
“אבא, אתה נראה כמו צל של עצמך.”
והיא צדקה.
לפני חצי שנה החלטתי: אי אפשר להמשיך ככה. התחלתי לצאת להליכות בכל בוקר בגינה הציבורית הקרובה. יש שם ספסל מתחת לאילן רחב, מול אגם קטן עם ברווזים. שם אני מתיישב. המקום שקט, אבל לא בודד. יש בו חיים.
לפני כחודשיים הבחנתי באשה. שיער לבן קצר, משקפיים רחבים, תמיד לובשת סוודר צבעוני, לא משנה אם שרב בחוץ. יושבים כל אחד על ספסל אחר. רק מחליפים הנהון.
עד שיום אחד, התיישבה לידי.
“זה הספסל שלך?” חייכה אלי.
“לא ממש, אבל… בדרך כלל אני יושב כאן.”
“אז תשב איתי. יש מקום לשניים.”
וכך הכל התחיל.
סיפרתי לה על רינה. כמה אהבה את הברווזים. איך טענה שהם חופשיים, אך בוחרים להישאר כי יש מי שמטפלים בהם.
היא הביטה בי, עם העיניים המיוחדות שרק מי שהכאב נגע בו באמת מזהה.
“חמש שנים אצלי,” אמרה ברוך. “בעלי. מחלה.”
מאז נהיינו בני לווית ספסל.
לפעמים דיברנו, לפעמים שתקנו יחד. יום אחד הביאה לי קפה בתרמוס.
פעם אחרת הבאתי לה לחם בשביל הברווזים. צחקה בשמחה, האכילה אותם.
שמה, מרים.
יום אחד נתנה לי סוודר שסרגה בעצמה. כחול. הצבע האהוב עלי, מבלי שסיפרתי.
“אני רואה אותך כל יום,” חייכה. “לומדים להבחין.”
דיברנו על החיים, על אובדן, על ההווה. על זה שאהבה לא נעלמת, אבל הלב גדול ממה שנדמה.
אתמול, לראשונה זה שלוש שנים, הזמנתי מישהו אל ביתי. בישלתי לפי מתכון של רינה. לא יצא מושלם, אבל זה היה אמיתי.
שוחחנו זמן רב. צחקנו. חלקנו זיכרונות.
כשהלכה, חיבקה אותי חיבוק ממושך.
חיבוק כזה שמזכיר לך שאתה חי.
הבוקר שוב באתי לגינה. היא חיכתה, הפעם עם שני ספרים.
“זה בשבילך,” אמרה. “בוא נקרוא יחד.”
התיישבתי טיפה קרוב יותר.
ולראשונה זה שלוש שנים הרגשתי תקווה.
אני לא יודע מה יהיה בינינו, איני ממהר לדעת.
רק יודע אינני פוחד מהיום החדש.
קוראים לי יונתן.
ואשה אחת לא מוכרת בגינה החזירה לי את החשק לחיות.
האם אתם מאמינים בהזדמנויות שניות?
האם לכם קרה שמישהו זר הופך יקר לליבכם?
מה הכי חסר לכם כאשר אין לכם עם מי לחלוק את החיים?
