שמי הוא אורי. כבר עשרים שנה שאני עובד באגף אבידות ומציאות בתחנת רכבת מרכזית בתל אביב. המקום תמיד הומה, הרעש לא נפסק, קריאות כריזה בעברית ובאנגלית, ריח דיזל מתערבב בריח בורקסים טריים מהקיוסק.
אני רואה את מי שאני קורא להם “המעוגנים”. אלה לא עולים על רכבות. הם יושבים על הספסלים עם שלוש או ארבע שקיות גדולות. גוררים אותן לשירותים. גוררים אותן לפלאפל. הם מחוסרי בית או במעבר, כל עולמם דחוס בתיקים. אי אפשר להיכנס לראיון עבודה כשאתה סוחב שק שינה על הגב. ואיך תראה דירה כשתצטרך להיסחב עם כל רכושך? הלוקרים בתחנה עולים שמונים שקל ליום. בשבילם, זה כאילו מיליון.
חורף שעבר, בחור צעיר בשם מתן התחיל להופיע כאן. היה מגולח, לבוש חולצה נאה, אבל לידו שני מזוודות ענק ותרמיל. ישב ליד הדלפק שלי יום אחרי יום. נראה לכוד. “יש לי ראיון בשתיים,” לחש לי יום אחד, חרדה בקולו, “באזור התעשייה. אבל איך אביא… את כל זה?” הוא דחף את המזוודה שלו ברגל. “אם אשאיר אותה, יגנבו לי. אם אקח, יבינו שאני חסר בית. לא יקבלו אותי.”
הבטתי בחדר האחורי של ‘אבידות ומציאות’. המקום אמור היה לאחסן מטריות שנשכחו או מעילים שאף אחד לא בא לקחת. “תן לי את התיקים,” אמרתי. “מה?” “אני אעביר אותם תחת ‘נמצא מחכה לתביעה’. זה יקנה לך 24 שעות. לך לראיון. חזור לפני שהמשמרת שלי מסתיימת.”
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו כליה. מיד דחף את התיקים אל מעבר לדלפק. הזדקף, נהיה גבוה יותר כאילו הוריד מעליו קילוגרמים רבים מהכתפיים. יצא במהירות. בשעה חמש, חזר קורן מאושר. “הזמינו אותי לראיון שני,” סיפר.
התחלתי לעשות את זה לאחרים. פיתחתי שיטה. אם ראיתי מישהי מנסה להתרענן מול המראה בשירותים, נלחצת מהתיקים, הייתי מסמן לה. “השאירי,” הייתי לוחש. יצרתי פנקס רישום מיוחד: “פנקס המעוגנים”. לא שמרתי אבידות. שמרתי משאות, כדי שיוכלו להיות חופשיים לכמה שעות.
אחרי שלושה חודשים, ההנהלה שמה לב. הממונה שלי, מר פרץ, מצא שישה תיקים לא מסומנים בחדר. “אורי, אתה מספק פה מחסן בחינם,” נזף בי. “זו אחריות על הראש שלנו.” “זו לא אחסנה,” עניתי. “זו תכנית השמה. התיק האדום? שייך לאישה בראיון בדוכן הפלאפל. הכחול? לבחור שנבחן לבגרות ממש עכשיו.”
שלפתי את הפנקס. “מתן חזר בשבוע שעבר. הפעם לא היה צריך לאחסן תיק. קנה כרטיס. השיג דירה משלו. נסע לבקר את אמא שלו בחיפה.”
מר פרץ הביט בתיקים, בי, ולא פיטר אותי. במקום, הוא פינה חדר ציוד ישן סמוך לכניסה, תלה שלט: “לוקרים למבקשי עבודה חינם. פנו לאורי.”
היום יש שיתוף פעולה עם העמותה המקומית. כל מי שיש לו ראיון עבודה, מקבל אסימון ללוקר. אני בן שישים ושתיים, ממשיך לתייג תיקים. למדתי שאי אפשר להתקדם כשאתה סוחב את כל העבר שלך. לפעמים, המתנה הגדולה ביותר היא לא כסף היא פשוט מקום בטוח להניח בו קצת מהמשא, כדי שאפשר יהיה לעבור בדלת זקוף.
