שמי הוא אלירז. כבר עשרים שנה שאני עובד בדלפק איתור אבידות ומטען בתחנת רכבת מרכז תל אביב. המקום הזה סואן, רועש אנשים רצים, קריינים צועקים במערכת ההכרזה, ריח דיזל ועוגות בורקס באוויר.
אבל אני רואה את ה”מעוגנים”. אלה אנשים שלא עולים לרכבת. הם יושבים על הספסלים עם שלוש או ארבע תיקי מסע ענקיים. הם סוחבים אותם לשירותים, ואז לדוכן הפלאפל. הם חסרי בית, או איפשהו על הקצה, וכל רכושם מסתתר בתוך השקיות האלה. הם לא יכולים ללכת לראיון עבודה עם שק שינה על הכתף. אי אפשר לשכור דירה ככה, כי מי ישמור על התיקים בזמן שמסתובבים בדירות? התאי שמירת חפצים בתחנה עולים שמונים שקל ליום כאילו ביקשו מהם מיליון.
בחור צעיר בשם אביה הופיע חורף שעבר ליד הדלפק שלי. היה מגולח, חולצה נורמלית, אבל שני מזוודות ענקיות ותיק טיולים ליוו אותו לכל פינה. הוא ישב מולי מדי יום, כלוא. “יש לי ראיון עבודה בשתיים,” אמר לי בלחישה מבוהלת, “באזור התעשייה של חולון. אבל אני לא יכול לסחוב… את כל זה.” הוא בעט במזוודה. “אם אשאיר יגנבו. אם אסחוב יידעו שאין לי בית, ולא יקבלו אותי לעבודה.”
הבטתי אל חדר האבדות מאחורי. מבוך מלא מטריות שנשכחו ומעילים עתיקים. “תן לי את התיקים,” אמרתי לו. “מה?” “אתייג אותם כ’נמצא המתנה להחזרה’. יש לך 24 שעות. תרוץ לראיון. תחזור לפני שאני מסיים משמרת.”
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו תרומת לב. דחף את התיקים מעבר לדלפק, הזדקף. כאילו התייקר ב-15 ס”מ בלי המשא. הוא יצא בדהירה. ב-17:00 חזר, קורן. “זימנו אותי לראיון שני,” אמר.
התגלגלתי עם זה הלאה. ראיתי אנשים מנסים להתרחץ בברזיה, מתמודדים עם השקים רמזתי להם. “אתייג?” לחשתי. יש לי יומן מיוחד “יומן העוגן”. אני לא מאחסן חפצים אני משמור את הכאב שלהם, לכמה שעות שהם יוכלו להרגיש חופשי.
אחרי שלושה חודשים, מנהל המשמרת שלי מר הררי צץ מאחורי החדר עם שישה תיקים של “לא מורשים”. “אלירז, אתה עושה כאן בושות תחנת אחסון חינמית,” התפרץ. “זו לא מחסן,” עניתי, “זו תכנית לתעסוקה. התיק האדום? שייך לאשה שמרואיינת בדוכן קפה עכשיו. התיק הכחול? שייך לבחור שמנסה להשיג תעודת בגרות.”
הוצאתי את היומן. “אביה חזר שבוע שעבר כבר לא היה צריך לשמור תיק. הוא קנה כרטיס. קיבל דירה. נסע ברכבת לביקור אצל אמא שלו.”
הררי הביט בתיקים. הביט בי. הוא לא פיטר אותי להפך. פינה ארון ציוד ישן בכניסה לתחנה, תלה שלט: “לוקרים לתעסוקה חינם למחפשי עבודה. פנו לאלירז.”
עכשיו יש לנו שיתוף פעולה עם המקלט המקומי. מי שיש לו ראיון עבודה, מקבל אסימון ללוקר. אני בן 62. תולה תגיות על תיקים, אבל למדתי אי אפשר להתקדם בחיים כשאתה סוחב את כל העבר שלך מאחורה. לפעמים, המתנה הגדולה ביותר שאפשר להעניק זה לא שקל אלא מקום בטוח להניח בו את החפצים, כדי שאדם יוכל להיכנס בדלת זקוף.
