קשה לשמחה
אני בת שלושים ושמונה. בעוד חודש תהיה לי בת. היא בת ארבע עשרה.
המסע אליה היה ארוך יותר מהדרך לעמית. לפני עשר שנים הנישואים הראשונים שלי התנפצו אל מול האבחנה “אי־פוריות ללא סיבה ברורה”.
אני לא רוצה לאמץ, תמר, אמר בעלי כשעזב. אני צריך ילד משלי.
מאז בניתי לי את החייםמצודה שלי. קריירה מצליחה כמעצבת אמנות בהוצאה קטנה, דירה חמודה בתל אביב, טיולים עם חברות. והפינה השקטה בתוך הלב, פינה שאף אחדincluding אני עצמה לא קיבל אליה גישה המקום שבו חיה הצל של אם שלא נולדה מעולם.
לא רציתי להתחתן שוב. אבל עם עמית, הכול היה ברור כמעט מהרגע הראשון. שני אנשים בוגרים, קצת עייפים מבדידות ומבחירות לא מוצלחות, נפלנו זה לזרועות זו די מהר. הייתה לי תחושה שהוא נלקח מהדפים של הספר האהוב עלי, הקרוע כבר מהקריאה החוזרת. שם הגיבורה הראשית הייתה לה בת נפלאה, ונראה שחלמתי על כזו כבר שנים, גם אחרי שוויתרתי על האפשרות. ועכשיו האושר בשם נגה מתדפק על דלת החיים שלי.
את אביה פגשתי בחתונה של חברים משותפים. אני, בשמלה המושלמת, העפתי בדיחות על “אושר משפחתי”. הוא, היחיד שאפילו לא טרח ללבוש חולצה רשמית, עמד במטבח ועזר לדוד הכלה לתקן את המקרר. נפגשנו ליד הכיור אני עם כוסות ריקות, הוא עם מפתח של אינסטלטור.
פליטים, אה? חייך, מתייחס אל שנינו ומסב את ראשו מההמולה.
כל האנשים השפויים בעשר קילומטר מסביב, עניתי.
עמית הוא מהנדס מכונות. הוא לא היה רומנטיקן. היה מגיע עם פיצה וסיפור על איזה תקלה באחת הצינורות, מתקן לי את הברז הדולף, ופעם אחת נתקל במדף עם ספרי אמנות וסמיק: “אני לא מבין בזה, אבל אם תרצי פעם, תסבירי לי משהו? נגה בשנה שעברה, כשהייתה במוזיאון ישראל מול מונה, ממש התלהבה.”
החיים איתו היו לא קלים אבל יציבים. כמו עוגן. אבל האתגר והמתנה האמיתיים לא היו אהבה שלו, אלא נגה. הוא תמיד דיבר עליה בגאווה עיקשת ועם עצב עמום שהרגשתי פתאום שהמטען שלי לא כזה ייחודי.
חצי שנה לפני, עמית דרוך ומבולבל ממפגן עדינות, הציג אותי ואת נגה זו לזו בבית קפה חמוד:
נגה, זו תמר. תמר, זו נגה, אמר בבקשה דקה שתואיל הבת לקבל אותי.
מולי עמדה לא ילדה, אלא נערה דעתנית. גבוהה, דקה, ג’ינג’ית עם סנטר עיקש בדיוק כמו של אביה. היא הסתכלה בי בעניין ובסקרנות עדינה לצד תקווה נסתרת.
נעים להכיר, תמר, אמרה. אבא אמר שאת עובדת עם ספרים. זה מגניב.
ואת, שמעתי שאת יוצרת קומיקסים, זה בכלל מדהים.
זה היה הגשר הראשון שלנו. בחצי שנה בנינו הסכם שברירי אבל אמיתי. היא נתנה לי לעזור לה בפרויקט ספרות (מצאתי לה חומרים נדירים על בלדות ימי הביניים), אני נתתי לה לבקר את ההופעה שלי (“תמר, השמלה הזאת עושה אותך זקנה, באמת”). עמית התבונן בנו במתח כמו חבלן.
ביססתי את ההיסטוריה שלהם לאט. אמא של נגה, צעירה רומנטית אך חסרת מעש, לא עמדה בשגרה היבשה של האימהות ועזבה כשנגה הייתה תינוקת. לא למשפחה אחרת, אלא לחיים עצמאיים שממשיכים עד היום, מחזירים גלויות נדירות מכל מיני ארצות.
נגה גודלה על ידי אבא וסבתא. אהבו ודאגו, אבל… בלי אמא, הבית מרגיש כמו בית בלי ריח עוגה טרייה. הוא חמים ונעים, אך יש בו חלל עמוק ולא מורגש. הרגשתי אותו. ראיתי איך נגה מביטה באמהות שנפגשות עם ילדיהן בגינה. איך היא לפעמים מלטפת את השרוול שלי כשאנחנו יושבות יחד בקולנוע, בגמל של רוך נבוך. היא לא דיברה על החסר, אבל הנכונות שלה לקבל אותי לחייה הדהדה בקול יותר חזק מכל מילה.
לאחר שעמית הציע נישואין, נשארתי פעם עם נגה לבד. הוא יצא בדחיפות, ואנחנו סיימנו פיצה.
אבא… השתנה. איתך, אמרה פתאום. הוא שורק כשהוא מתגלח.
שורק? תהיתי.
כן, שר מנגינה. הוא נראה שמח. פעם היה סתם אבא, עכשיו הוא אדם מאושר. זה בולט.
נגה המשיכה ברוגע:
אני שמחה. הוא צריך את זה. וגם אני… הסתכלה עלי, גם אני.
זו הייתה מחווה שלא צריך מילים. רק קביעה, בה הייתה ברכה, והבנה מוקדמת. ילדים חסרי משהו משמעותי נעשים חכמים לפני גילם. נגה הבינה את החשיבות של אושר לאבא שלה, וגם לה. היא בחרה, בעדנו בעד משפחתנו החדשה.
הבחירה שלה הטילה עלי אחריות אמיתית גדולה מכל שבועה תחת חופה. אחריות להצדיק את האמון הזה של ילדה. לא למהר ולהפוך לאמא ביום אחד זה יבגוד בזיכרון לאמא וסבתא שלה. דמות האמא היא או דמות יפה ובורחת או צל קדוש של סבתא שנפטרה. אני לא זו ולא זו אני השלישית. זרה. האם אוכל לתת לנגה משהו שלא קיבלה מקודמותיה, והאם היא תוכל לקבל זאת מבלי להרגיש שבגדה בזכרון?
היחס שלה אלי מחושב, שקול. אבל מה יקרה כשתתחיל סערת הנעורים באמת? איך אעמוד מול האפשרות שתגיד לי: “זה לא עניינך, תמר”? אבל המילים האלה לא יצאו ממנה.
שבועיים אחרי האירוסין, אכלנו כולנו אצל עמית. נגה דגדגה את הסלט בכעס:
מחר יש פגישה עם פסיכולוג/ית בבית הספר. צריכים לחתום אישור.
שוב? עמית התכווץ. נגה, דיברנו. זה שטויות. את מתמודדת יפה.
אני צריכה השיבה בתקיפות. נדבר על חרדות. יש לי.
שקט כבד נפל. עמית מאמין שאם לא שמים לב, מתגברים סטואיות. ככה התמודד עם כאב אחרי השנים ההיא.
אולי כדאי ללכת באמת? ניסיתי, בזהירות.
תמר, זה עניינים שלי ושל נגה, אמר בעקשנות. אנחנו נסתדר.
“שלנו”. אני מחוץ למעגל. נגה הביטה בי, לא במבט עוין, אלא מבין “רואה?”
אחרי הארוחה אמרתי לעמית בעצב:
“העניינים שלכם” הם גם שלי עכשיו. או שאתה מתחתן עם מטפלת שבולעת את לשונה?
הוא התנצל, נישק את אצבעותי, אמר שנבהל. ואני נשארתי עם צלקת ועם פחד.
לפני החתונה בחרנו שמלות יחד. נגה מדדה שמלה כחולה ועם סיבוב מול המראה אמרה:
אמא בתמונה היחידה שלה גם בשמלה כחולה.
זיכרון פשוט, קביעה. עמית מיד השתתק, פניו צחיחו. כל הערב היה מרוחק. בלילה, בדמעות, שאלתי אותו: “אתה עדיין אוהב אותה?” שתק הרבה. “אני אוהב את הזיכרון שלה. ושונא את מי שעזבה את נגה.”
זו הייתה שיחה הכי אמיתית שלנו. בכינו שנינו. מהפחד מהעומס של העבר שאסחב עם שניהם.
בשבוע האחרון לפני שאעבור, עזרתי לנגה לארוז ספרים. מתוך מחברת ישנה נשמט סקיצה בשחור ולבן. מצוירת אני לא מושלם אבל מזוהה יושבת במטבח של עמית, עם כוס, מביטה מהחלון. מעל, מצויר בצבע אחר שמש עם קרניים נוגעות בי.
הושטתי לה את הציור. נגה הסמיקה:
זו… רק练练练练练练练练练练练练, תרגול.
דמעות הציפו אותי:
ממש מפחיד לי, נגה הודיתי. מפחיד לפגוע בך או באביך. מפחיד לא להצליח.
היא הביטה בי ולא היה בה זלזול של נערה הייתה הבנה של שותפה לסבל.
גם אני מפחדת… מפחדת שתתאכזבי מאיתנו, מהבלגן, מההרגלים, מהפסיכולוגים שלי. אבל… נשמה עמוק, נמאס לי לפחד לבד. וגם לאבא. אולי ננסה לפחד יחד? או לפחות להפסיק להעמיד פנים שלא מפחדים?
זה היה ההסכם האמיתי שלנו. לא על אהבה מושלמת, אלא על התמודדות משותפת עם פחד.
בקרוב תהיה לי בת. היא בוגרת, מורכבת, עם כאבים וזיכרונות משלה. אני הולכת אליה, לא עם מתכונים אימהיים מוכנים, אלא עם ידיים ריקות ולב מלא. מוכנה לפרחים ועד לקוצים. לשמוע, לטעות, ולבקש סליחה. ככה חיים.
רוצה להיות לה נמל בטוח. מבוגר שאפשר לשאול שאלות שאי אפשר לשאול אבא. להיות בצד שלה אבל לא נגד אבא, אלא יחד. פשוט להיות.
