קשה לשמחה
אני בת שלושים ושמונה. בעוד חודש תהיה לי בת חורגת בת ארבע עשרה.
הדרך אליה הייתה ארוכה יותר מהדרך אל אורי. לפני עשר שנים, הנישואים הראשונים שלי התנפצו על ההגדרה “אי-פוריות מסיבה לא ברורה”.
אני לא רוצה לאמץ, תמר אמר בעלי כשהלך אני רוצה ילד שלי.
מאז בניתי את החיים שלי כחומה. מסלול קריירה מוצלח בתור מנהלת אמנות בהוצאה לאור קטנה, דירה נעימה בתל אביב, טיולים עם חברות. ופינה שקטה, שמורה בלב פינה שרק אני ידעתי עליה שם חיה צל של אמא שמעולם לא נולדה.
לא רציתי להתחתן שוב. אבל עם אורי, הכל היה ברור כמעט מהרגע הראשון. שני אנשים מבוגרים, קצת עייפים מהבדידות ומהבחירות הלא נכונות, למדנו להכיר זה את זו מיד. היה לי הרגשה שהוא יצא מתוך הספר האהוב עליי, זה שאהבתי בילדותי עד שנקרע. שם לגיבורה הייתה בת מתוקה. שנים חלמתי על הילדה הזו, גם אחרי שכבר הפסקתי להאמין שזה אפשרי. ועכשיו, השמחה בשם עינב עומדת בפתח החיים שלי.
את אביה פגשתי בחתונה של חברה משותפת. אני, בשמלה מושלמת, הצחקתי את כולם סביב הברבורים על “אושר משפחתי”. הוא, הגבר היחיד באולם, הגיע בחולצה פשוטה, נקייה, אך ברורה שעבדה בה. נעלם למטבח עזר לדוד של הכלה לתקן מקרר שבקושי עבד. נפגשנו ליד הכיור אני עם כוסות ריקים, הוא עם מפתח שוודי ביד.
הפליטים? גיחך, מתכוון לשנינו ומהסב את הראש אל האולם הרועש.
האנשים היחידים עם ראש על הכתפיים בכל האזור, עניתי במהירות.
אורי התברר כמומחה בהנדסה בתעשייה. לא היה רומנטיקן גדול. הביא פיצה וסיפורים חדשים על “הסתבכות אנשי אינסטלציה במפעל”, תיקן לי את הברז הדולף, ובפעם אחת, כשהבחין על המדף בספר על תולדות האמנות, אמר במבוכה: “אני לא מבין בזה כלום, אבל אם תרצי, תוכלי להראות לי משהו. עינב בשנה שעברה התלהבה ממונה במוזיאון תל אביב.”
הכל איתו לא היה קל. היה יציב. כמו עגינה. אבל המבחן והמתנה היו לא באהבתו אלא בבתו. תמיד דיבר עליה בגרון חנוק, גאה וכואב, כך שדבר הכאב שלי נראה פתאום הרבה פחות מיוחד.
…לפני חצי שנה, אורי, עם המבוכה של גבר חזק שמפחד להפר משהו שברירי, הכיר בינינו בבית קפה חמים:
עינב, זו תמר. תמר, זו עינב, אמר, ובקולו הייתה תפילה לשתינו: “בבקשה, תאהבו אחת את השנייה”.
מולי עמדה לא ילדה אלא נערה עם מבט ברור. גבוהה, דקה כמו קנה סוף, עם שיערה הגינגי שירשה מאביה וסנטרו העקשני. הסתכלה עלי בוחנת. הייתי מוכנה לחשדנות. במקום זה, ראיתי בעיניה סקרנות עדינה ותקווה קטנה.
נעים להכיר, תמר, אמרה. אבא אמר שאת עובדת עם ספרים. זה מגניב.
ואת, שמעתי שאת מציירת קומיקסים, זה אפילו יותר מגניב.
זה היה הגשר הראשון שלנו. במשך חצי שנה בנינו שביתת נשק רכה אך יציבה. היא נתנה לי לעזור לה בפרויקט ספרות (מצאתי לה חומרים נדירים על בלדות יהודיות), ואני הרשיתי לה לבקר את המסגנון שלי (“תמר, השמלה הזו הופכת אותך למבוגרת, באמת”). אורי הביט בנו באטימות, כמו ספן בזהירות בפרוק מוקשים.
את הסיפור שלהם למדתי לאט לאט. אמא של עינב, צעירה רומנטית וחסרת מעש, לא שרדה את חיי היום יום של אמהות ועזבה כשהבת הייתה תינוקת. לא עברה למשפחה חדשה, אלא לחופש מסע חיפוש עצמי שלא נגמר, ונשמע מדי פעם בכרטיסי ברכה מארצות רחוקות.
עינב גדלה עם סבתא ואביה. אוהבים, דואגים, אבל… עולם בלי נוכחות אימהית הוא בית בלי ריח של חלה טרייה. חמים, נעים, אבל תמיד יש ריק מבלבל במרכז. הרגשתי את הריק הזה. ראיתי איך עינב דוחה מבט על אמהות שמקבלות ילדים מהגן בפארק. איך היא ליטפה בעדינות את שרוול הסוודר שלי בקולנוע. לא דיברה על החוסר, אבל נכונותה השקטה לקבל אותי דיברה חזק יותר מכל מילה.
אחת, אחרי שאורי הציע לי נישואים, נשארנו עינב ואני לבד במטבח. אורי יצא לדחוף, ואנחנו סיימנו פיצה.
אבא השתנה… איתך, אמרה ברגע, הוא שורק כשהוא מתגלח.
שורק? הופתעתי.
כן, מזמזם מנגינה, חיוך קל בצדי פיה. פעם היה רק אבא. עכשיו הוא… אדם שמח. רואים את זה.
עינב שתקה, ואז המשיכה בשקט:
אני שמחה. הוא צריך את זה. וגם אני… השתהתה, הביטה בי, גם אני.
זה היה מעשה נדיר של אמון. בלי מילים גדולות, בלי דרמות. רק קביעה פשוטה שהכילה הכל גם ברכה לאבא וגם חוכמה מוקדמת של ילדה שלמדה לקח. ילד שחסר לו משהו חשוב מוצא פתאום ערך בשמחת האחר. עינב הבינה שאושר חשוב לאביה, ולכן חשוב גם לה. היא בחרה לא נגד מישהו, אלא עבורנו. עבור המשפחה החדשה.
הבחירה הזו הטילה עלי אחריות גדולה יותר מכל שבועה. עלי להצדיק את האמון הזה לא להיות “אמא” ביום אחד, זה היה בגידה בזכרון אמא וסבתא. דמות האם לעינב הייתה או צל של אישה יפה שנעלמה, או קודש של סבתא שהלכה לעולמה. אני לא זו ולא זו. אני השלישית. הזרה. האם אוכל לתת לעינב משהו שאמא הראשונה לא נתנה, והאם היא תוכל לקחת בלי לבגוד בזכרון השנייה?
היחס שלה אלי הוא חם, מודע. אבל מה יקרה כשייפול סערת גיל הנעורים? אולי אשמע: “זה לא עניינך, תמר”. אבל היא לא אמרה את זה.
שבועיים אחרי האירוסין, אכלנו שלושתנו אצל אורי. עינב דחפה את הסלט:
מחר פגישה עם הפסיכולוג בבית הספר. צריך חתימה.
שוב? אורי נאנח. עינב, דיברנו, זה שטויות. את מסתדרת.
אני צריכה ענתה בתקיפות ידברו על חרדה. יש לי.
שקט כבד ירד. אורי האמין של”כאילו לא לשים לב זה לנצח”, של להיות חזק. כך שרד שנים אחרי אובדנים.
אולי באמת כדאי שתלכי? ניסיתי במבוכה להציע לא מזיק.
תמר, זה דברים שלי ושל עינב הטון היה חד, כמעט פקודה. אנחנו נסתדר.
“שלנו”. אני מחוץ למעגל. עינב הביטה בי לא בהתרסה אלא בהבנה. “רואה?” אמרו עיניה.
בתום הארוחה, רעדתי ואמרתי לאורי:
“הדברים שלכם אלה גם שלי. או שתתחתן עם מטפלת בשקט, או ש…”
הוא התנצל, נשק על ידי ודיבר מפחד. אבל הצלקת נשארה. והחשש.
לבחירת שמלה לחתונה הלכנו שלושתנו. עינב מדדה שמלה תכלת, והסתובבה מול המראה:
גם לאמא שלי, בתמונה היחידה, הייתה שמלה תכלת.
זיכרון פשוט עובדה אך אורי קפא, פניו היו אבן. כל הערב היה מרוחק. בלילה, בדמעות, שאלתי: “אתה עדיין אוהב אותה?” הוא שתק זמן ארוך. “אני אוהב את הזכרון של מה שהייתה. ושונא את זו שעזבה את עינב.”
זה היה שיחה אמיתית, הכי כנה. שנינו בכינו. מהפחד מהמטען ההיסטורי שניסחוב יחד.
שבוע לפני המעבר, עזרתי לעינב לארוז ספרים. מהמחברת הישנה נפלה סקיצה ציור בשחור לבן. אני מופיעה שם. לא במקום, אבל ברורה. יושבת במטבח של אורי, עם כוס ביד, מביטה החוצה. מעל הכל, בשמש צהובה סמלית, קרני אור נוגעות בדמותי.
הגשתי לה בשקט. עינב הסמיקה:
זה… רק תרגול.
דמעות עלו לי בעיניים:
מפחיד לי, עינב פתאום הודיתי מפחיד לי לפגוע בך או באביך. מפחיד לי לא להצליח.
הבת הסתכלה בי לא ממבט מתנשא, אלא בעיניים של שותפה לכאב:
גם לי מפחיד… מפחיד שתתאכזבי מאיתנו. מהבלגן שלנו, מההרגלים… מהפסיכולוגים שלי. אבל… שאפה עמוק אני עייפה לפחד לבד. גם אבא עייף. אולי ננסה לפחד יחד? לפחות לא נטעה שזה לא מפחיד.
זה היה ההסכם שלנו באמת. לא על אהבה מושלמת, אלא על התמודדות משותפת עם פחדים.
… בקרוב תהיה לי בת. היא בוגרת, מורכבת, עם כאב וזיכרון. אני באה אליה ללא מתכונים אימהיים אלא עם ידיים ריקות ולב מלא. מוכנה גם לקוצים וגם לפרחים. מוכנה להקשיב, לטעות ולבקש סליחה. זו המשמעות של חיים.
רוצה להיות למבוגר אמין בחייה. נמל מבטחים. אדם שאפשר לפנות אליו על דברים שאין שואלים את אבא. להיות בעדה, לא נגדו. פשוט להיות…
