יום שלישי, 12 ביוני 2025
היום אני חוזרת במחשבות על השבוע האחרון והקושי שהציב בפניי המשמר על סבתא של חמותי.
רונית, את מבינה, פתחה ריבקה בןחיים, אם של אייל, אמא כבר לא כמו לפני. הגיל, הסקלארוז, הזיכרון מתרחק. הרופאים ממליצים על שמירה צמודה. אני כן יכולה, אבל העבודה, המשימות וגם את עובדת מהבית, לא? זה לא הרבה מבחינתך?
רנית, שמו של בןהחיים, סגרה שפתיה. אכן, אני עובדת מהבית מתרגמת מסמכים, מציעה ייעוצים מקוונים מדי פעם. השגרה גמישה, אך לא אומרת שיש לי אינספור זמן פנוי.
ריבקה, אני באמת לא יודעת, התחלתי ברגישות. אף פעם לא טיפלתי במצב כזה. אולי כדאי לשכור מטפלת? או להעביר לבית אבות, שם יש מקצוענים
עיני חמותי נדלקו בזעם.
לבית אבות?! איך את יכולה לומר זאת! זאת אמי! לא אשאיר אותה במוסד שבו אף אחד לא ייטול עליה אחריות. אנשים זרים! אנחנו משפחה.
הסתכלתי על אייל, מחפשת תמיכה, אך הוא לא הרים ראשו.
רינה, אמא מבקשת רק כמה דקות, הוא לבסוף אמר, מבלי להרים את הטלפון. להגיע בבוקר, בחוץ, להביא אוכל, לעזור במעט. שום דבר מסובך, תוכלי להתמודד.
נאנחתי. הוויכוח היה חסר תועלת. בנוסף, אנחנו מתגוררים בדירה של ריבקה בןחיים היא הייתה נדיבה לארח אותנו אחרי החתונה, עד שנצבר לנו דירה משלה. לסרב היה נראה חוסר הכרת תודה.
טוב, אומרתי בשקט. אנסה.
ריבקה נראתה רכה, נעמדה סביב השולחן וחיבקה אותי בחוזקה.
תודה, בת שלי. את לא מדמיינת כמה זה יעזור לי. את תקבלי את המפתחות, אכתוב את הכתובת. אמא גרה לא רחוק, כ15 דקות ברגל. רק, רינת, היא לפעמים את יודעת, עצבנית. אל תתייחסי אם היא אומרת משהו מוזר. בסדר?
הנהנתי שהצלחתי, חשבתי שהמשימה פשוטה מה יכול להיות קשה בטיפול באישה מבוגרת?
הבוקר שלמחרת גיליתי שמיכך השאלה.
הדירה של יעקבת שפירא הייתה בבניין ישן עם קירות פגומים ומדרגות שמפציעות. עליתי לקומה שלישית, הקישתי בדלת והמתנתי בתשומת לב. בפנים נשמע רעם, אחר כך צעדים גרועים, ולבסוף ניגן מנעול.
הדלת נפתחה, ועמדה בפתח אישה בקמעה בחולצה שחוקה. יעקבת שפירא הסתכלה אלי בעיניים מטושטשות.
מה העניין? שאלתה בקול חסר.
שלום, יעקבת שפירא. אני רינה, אשת אייל. ריבקה בןחיים ביקשה שאעזור לך. אפשר להיכנס?
היא נאנחה, נדדה צידו. נכנסתי למזחלה והרגשתי מיד ריח של ריקבון, תרופות ומשהו חומצי. הבלאגן של דירה היה מוחשׂ. על הרצפה פזורים חפצים, מגזינים, סנדלים קרועים. על השולחן ליד המראה ערמת בקבוקי תרופה. מהמטבח באו ניחוחות של משהו שרוי.
מה תרצי לארוחת בוקר? אפשע. שאלתי את האישה הקשישה.
היא הגיבה בזעם:
לא צריך לי שום דבר! מי קרא אותך? ולכה? שוב שלחת מרגל!
הייתי מבולבלת. מרגל?
רק רוצה לעזור ניסיתי.
לעזור! קראה בקול קוטב. כולכם אותו דבר. מתיימרים לדאגה, בזמן שהמטרה שלכם היא להמתין עד שאני אלך, ואז לקחת את הדירה!
המילים שלה פוצצו לי את הלב, לא מצאתי תשובה. הלכתי למטבח, הדלקתי קוֹטֶר והתחלתי לחפש מצרכים. במקרר מצאתי כמה ביצים, מקצת נקניקית ולחם יבש. ניתן היה להכין חביתה.
בזמן שהייתי מבשלה, יעקבת שפירא התיישבה על כסא ליד הדלת ותחילה למתה ללא הפסקה:
תמיד מאחרים. אתמול ולכה הבטיחה שתבוא, לא באה. שקרים. ואתה, רינה, תשתה אותי, אחר כך תגיד שאין לי מה.
הקפתי על המחבת, לא שם לב לשפה החריפה.
כאשר חזרת, הנחתי את המנה לפני יעקבת שפירא. היא נבטה בחביתה, ניסתה לטעום, ואז קימעה והזיזה את הצלחת.
טעים? מדי מלוח! את לא יודעת לבשל!
נשקתי שן. טעיתי החביתה הייתה מתובלת במידה.
יעקבת, צריך לאכול. אחרת התרופות לא יעבדו.
אל תציווי לי! אני יודעת מתי אני רעבה!
היא קמה, גררה את נעליה ונסעה לחדר וסגרה את הדלת ברעש. נשארתי במטבח מול צלחת ריקה, כעס מתעורר בתוכי שלא הצלחתי למנוע. היום רק התחיל.
בערב, כשחזרתי לבקר שוב, המצב חזר על עצמו. היא סירבה לאכול בערב, לא קיבלה תרופות והאיצה אותי בגניבה. ניסיתי להסביר, לשכנע ללא הועיל. סוף היום ראשי כאב קשות.
בבית, אייל קיבל אותי בחדר המטבח.
איך עבר? שאל בלי עניין.
קשה, הכרתי, משוקעת על הכיסא. האמא שלך היא מסובכת. בוכנת, מתנשאת, ולא אוכל שום דבר.
אייל שידר:
זה רק גיל. האמא אמרה לי סבלו, רינה. זה לא יימשך זמן רב.
רציתי לשאול למה הוא אומר “לא יימשך זמן רב”, אך נשארתי שקטה. הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת.
כך עברו שבוע, ואז שבוע נוסף. הלכתי לבקר את יעקבת שפירא פעמיים ביום לבשל, לנקות, לנסות לשמור על סדר כלשהו. העבודה בצלילה של הערב, כשכוחותיי מתדלדלים. תרגמתי עד חצות, ובבוקר חזרתי שוב.
היא לא הפכה ליותר חביבה. להפך, כל יום היא מצאה פגם: האוכל קר, חם מדי, קולי חזק מדי, שקט מדי. היא הטילה חפצים, צעקה, קראה לי “חסרת תעסוקה” ו”ניזולת”. אני כיווצתי את ידיי והייתי שקטה, אך הסבלנות שלי אינה אינסופית.
חודש אחרי זה יעקבת שפירא חלה קשה. היא לא קמה מהמיטה, כמעט ולא אוכלה, רק שכבה והתלוננה על כאב. קראתי לרופא, הוא בדק, רשם תרופות חדשות ואמר שהמצב חמור.
ערב, חזרתי הביתה ונפלה על הספה. עייפותי הייתה כה עמוקה שלא יכולתי לדמוע, רק לשבות ולחפור במבט קבוע על קיר.
למחרת ריבקה בןחיים שאלה:
רינה, איך אמא?
מצוקה, עניתי. הרופא אומר שצריך טיפול קבוע. אינני יכולה יותר, ריבקה. אני מותשת, צריך לעבוד, צריך מנוחה. אינני מצליחה.
קולה של חמותי הפך לקרח.
כלומר את מסרבת?
אינני מסרבת, אני מבקשת עזרה. נשכור מטפלת?
נשכור מטפלת! קראה בקול רם. על איזה כסף? את חושבת שיש לי כסף רב? ובכן, זו גם חובתך, רינה. קיבלנו אותך, נתנו לך גג על הראש. הראה לפחות קצת הכרת תודה! אפילו טיפ קטן!
אגרתי את ידיי לקצת.
ריבקה, חודש שלם טיפלתי באמך. בישלתי, ניקיתי, סבלתי על העלבות. עבדתי בלילות כדי להספיק. לא אוכל יותר.
לא יכולה? אז לך משם. לכל ארבעת הכיוונים. לא יכולה! אייל, שמעת?
הסתכלתי סביב. אייל עמד בדלת, ידיו צולבות, פניו קפואיים.
רינה, האמא צודקת, אמר בקול אחיד. עליך לעזור למשפחה. את אישה, ולכן עלייך להיות אסירת תודה.
קמתי והרגשתי נשימה קלה מתפשטת בגופי.
טוב, אמרתי ברוגע. מבינה הכול.
ריבקה נפתעה, ואייל הקמץ בעיניים, כאילו לא קלט מה שמעתי.
רינה, למה? לאן? שאל במבוכה.
כבר הייתי בדרכי לחדר השינה. פתחתי תיק, התחלת לארוז חפצים מעט בגדים, מסמכים, מחשב נייד. רוב החפצים נשארו אצל ההורים, כשעברתי לאייל.
אייל נכנס אחרי, צופה בי כשאסף, תחילה הוא מופתע, ואז מתעצבן.
רינה, אל תעזבי!
יכולה, השבתי בקיצור, סוגרת את המזוודה.
לאן? להורים?
כן. אחר כך ארווז דירה. אתגריד את החיים איתך. אין לנו מה לחלק, הדירה לא שלנו.
אייל ניסה לדבר, אך נשארו רק רוחות. ריבקה עמדה במדרגות, חיוורת ובלבלנית.
רינה, לאן?
יוצאת. תודה על האירוח.
יצאתי, נשמתי עמוק, חיוך קטן חודר. תחושת הקלה גלגלה כמו גל.
הגירוש התבצע במהירות, אייל לא התנגד, לא הגיע לדיון. קיבלתי תעודת נישואין מבוטלת, שמתי אותה בתיק וסתמתי במגירות.
העברתי לדירת חדר קטנה משלי, חיי לעצמי. רגיעה, סדר, ללא צעקות ומתח. שנה חלפה בפסגת זמן.
יום אחד פגשתי במישהי, מישה, בקפה בתל אביב. שוחחנו על עבודה, תוכניות לקיץ, פתאום היא שאלה:
שמעת על אמא של חמותך לשעבר?
הרים את הקפאין מהכוס.
לא, מה קורה?
היא נפטרה לפני שלושה חודשים. ריבקה בןחיים גרמה בעימות בקהילה. מסתבר שהסבתא הכתיבה צו הירושה לבת דודת רחוקה. ריבקה ניסתה לתבוע, טענה שהאישה איננה בת מצב תבוני, אך נפל הכשל. הצוואה נכתבה לפני חמש שנים, כשיעקבת שפירא הייתה עדיין בת צמאון.
הקפאון בגופי.
צו ל… קרוב משפחה?
כן. ריבקה קיווה לקבל את הנכס. אולי זה למה היא לחצה על כך שהסבתא תישאר בבית ולא במוסד. היא רצתה להראות “דאגה” כדי שלא יתנודד עליה תביעות.
הבנתי שהייתה מניפולציה, שזכרה אותי לתפקיד של מטפלת ללא תשלום כדי לשמור על ההורשה.
ריבקה באמת חשבה רק על הדירה? שאלתי.
מישה חייכה בחוסר אמון.
נראה כך. היא נזכרת כאישה רעה, משמשת את אחרים למטרותיה.
הייתי שקטה, מרגישה שמשהו חמים מתפשט בלב צדק נחת.
רינה, למה את מחייכת? שאלה מישה.
שום דבר, רק צודק.
מישה גירדה:
כן, ריבקה הפכה למרעה. שמועות אומרות שאייל עדיין גר איתה, עובד כאן ושם, תמיד חסר כסף. החיים קיבלו אותם.
סיימתי את התה וקמתי.
מישה, נלך לבקר בעוגייה? אני רוצה קופה ויין יקר.
חוגגים מה?
חוגגים שהחיים יכולים להיות בלתי צפויים.
יצאתי מהקפה, הלכתי ברחוב, מרגישה קלה, כמעט מעופפת. אולי הייתי רעה, שמחה בכשלון של אחרים. אך ריבקה ניסתה לנצל אותי, לשאוב את כוחותיי ואז לזרוק. החיים הענישו אותה. הדירה לא הגיעה לה. הבן נשאר, אך האושר לא. זו הסיפור המלא.
