כבר שמונה שנים שטויות
הטלפון צלצל בשבע וחצי בבוקר, בדיוק כשהִלֵּל עמדה מול הכיריים וּבהתה איך המים מתחילים לבעבע בסיר. הכיריים ישנות, גז עם רשתות ברזל שכוסות בשכבת שמן של דיירים קודמים, שאף פעם לא הצליחה לקרצף עד הסוף. בכל בוקר השמן הזה הזכיר לה שהדירה לא שלה, שפה גרו אחרים, עם ההרגלים שלהם, החמין שלהם, החיים שלהם.
היא הציצה במכשיר. מרים.
הִלֵּל הרימה.
שוב לא ענית לו להודעה, אמרה הבת במקום שלום.
בוקר טוב מרימי.
אמא, אני רצינית. הוא שלח לי אתמול. אומר שאת מתעלמת.
המים רתחו. הִלֵּל כיבתה, זרקה שקית תה זולה מקופסה של שלושים. פעם הייתה שותה רק תה עלים, סילוני, כזה שנועם היה מביא לה מהחנות ברחוב דיזנגוף.
שיגיד, ענתה בשקט.
אמא, את מבינה מה את עושה? את חיה באיזה חור בגבעתיים, עם גוקים בטוח, לבד, עוד מעט שישים…
אני בת חמישים ושמונה.
אותו דבר! ועזבת בן אדם נורמלי, דירה מרווחת בלב תל אביב, חיים מסודרים. בשביל מה?
הִלֵּל הביטה מהחלון. שמיים עבריים חורפיים, אפרפרים, עץ אזדרכת עירום, קיר מוזנח של הבניין לידה. באיזה שהוא שלב עברה ברחוב מונית שירות. השנה הראשונה הרכבת הזו עיצבנה אותה לא הייתה רגילה לה.
אחר כך התרגלה.
מרים, אני מאחרת.
אף פעם את לא מדברת על זה באמת!
אני מוכנה לדבר, פשוט עכשיו לא הזמן. רוצה לבוא בשבת? אבשל ממולאים.
לשם? לבור הזה שלך אני לא באה.
בור. עכשיו אפילו מרים כבר קוראת לזה כך. בטח דבורי אמרה לה…
טוב, ענתה הִלֵּל בעצבים עדינים, נדבר מחר.
אמא…
מרימי, אני אוהבת אותך. ביי.
הִלֵּל הניחה את הטלפון, לקחה את הסיר, מזגה את התה לכוס זכוכית עבה שמצאה כאן בין סירים שאינם שלה. הכוס הזאת, כמו של פעם. היא לוקחת שלוק תה חם, קצת יבש, עם טעם של שקית.
היא גמרה לשתות בעמידה, נשענת על החלון מול העץ.
אחרי רגע התלבשה ויצאה החוצה.
***
הכניסה לרחוב הריחה מעובש וחתולים. מישהו בקומה השלישית מחזיק חתולה לא נראה רק שומעים בלילות. אין מעלית. ארבע קומות, ארונות דואר בלי דלתות, מזחלות ילדים נשענות מהחורף שעבר.
בחוץ בקושי שבע מעלות. הִלֵּל ריפדה את עצמה במעיל ופנתה לרחוב הראשי. גבעתיים עדיין חדשה לה למרות שהיא כבר חצי שנה כאן היא לפעמים מתבלבלת בין סמטאות. תושיה, עוזיאל, בורוכוב לא כמו במרכז תל אביב, פה הרחובות שקטים, רחבים, הרבה עצים. אנשים הולכים בעיניים באדמה, כמו בתל אביב, אבל בלי הדחיפות המתוחה שתמיד הטריפה אותה.
ליד המכולת קנתה גביע גיל ושורת לחם שחור. הקופאית, בחורה צעירה עם ציפורניים בולטות, לא אמרה מילה. הִלֵּל קיבלה עודף בשקלים, ארזה הכל לתוך השקית ויצאה.
בתוך הרכבת הייתה מהומה. נוסעים, תיקי גב, היא עומדת אחוזת מחשבות על הפרויקט. אתמול סיימו עם איתן את המדידות הראשונות, היום צריך לחקור את תקרת המרתף שככל הנראה מחזיקה רק בזכות איזה נס של שנות העשרים.
הבית שבו עבדו נבנה בסוף המאה ה-18 בשכונת רמת אביב הישנה. מבנה קטן, בית עיקרי ושני אגפים, עם סככת עגלות שפעם הסבו לאיזה מחסן. פעם היה שיך לסוחרים, אחר כך העירייה הפכה את זה למחסן ועזבה. עשרים שנה עמד שומם. עכשיו מצאו מימון, רצו להפוך את זה למרכז תרבות, והִלֵּל מונתה כאדריכלית שימור ראשית. איתן הקונסטרוקטור.
זו הייתה עבודה אמיתית. לא כמו עבודות פנג שווי ותיקוני מטבחים בצפון העיר בשביל להעסיק את עצמה. פרויקט עם היסטוריה, נפח.
***
איתן כבר היה בשטח כשהגיעה. עמד בחולצה האפורה הקבועה שלו, ביד אחת סרט מדידה, מתבונן למעלה.
בוקר טוב, אמרה, נכנסת פנימה.
תראי הצביע על קיר שהטיח בו נשר בחתיכה אחת, חשף לבנית ישנה עליתי לעליית גג, קורה נשברה לכל האורך. כאן צריך להחליף לגמרי.
נשברה או התפצלה בסיבים?
בואי, תראי.
עלו במדרגות, שכבר חיזקו באופן זמני, אבל עוד לא סמכה עליהן. הִלֵּל אחזה במעקה, נשמה ריח עץ מגורד, מתוק-יבש עם אבק וזיכרון של פעם ריח זמן, ריח חיים של מישהו אחר.
היא אהבה את הריח הזה. תמיד אהבה.
איתן הראה את הקורה. הִלֵּל כרעה, הוציאה פנס, זחלה לאורך השבר.
לא פיצול סיבי. תראה זו שבירה מכנית. פה עמד משהו כבד.
כנראה מכבש תעשייתי.
או כמה, הרי היה פה מחסן.
ישבו על ברכיים, מביטים בקורה. מבחוץ נשמעה משבי רוח מהחלון חסר הזגוגית.
נחליף, אמר איתן.
נחליף. אבל באותה שיטה. חיפשתי תקנים ישנים השתמשו באורן מקומי ואיכותי.
היום אי אפשר למצוא עץ כזה…
יש לי מישהו בגליל, עבדתי איתם בשימור ביפו. אתקשר.
הוא הנהן, ניער את ברכיו. בחור גבוה, קצת כפוף, כשהוא מקשיב עמוק בעיניים למטה נראה תמיד מהורהר אבל הוא פועל חד. במשך ארבעה חודשים התרגל לה והעריכה את זה.
תה? שלף תרמוס.
בטח.
יצאו למסדרון, פתח תרמוס ושפך לשני כוסות פלסטיק.
את היום שונה… הביט בה.
איך שונה?
כזו… מרוכזת.
היא חייכה בעייפות.
כלומר כנראה התקשרה אליי הבת או האחות.
הוא ויתר על חקירות. פשוט הושיט לה את הכוס.
התה שלו היה בסדר, לא מהשקיות.
***
עם תמר, האחות, נפגשה בראשון. צצה פתאום פתאום, התקשרה מהכניסה: תפתחי, הבאתי עוגה. הִלֵּל פתחה.
תמר גדולה בשלוש שנים, גרה עם בעלה באבן גבירול, רואת חשבון, דעותיה חדות כסכין ולא מתערערות. נכנסה, סקרה את הדירה ועם אותו מבט של ילדות: רחמים ותהילת ניצחון.
אלוהים, השתעשעה, זה חדר אמבטיה או מחסן?
אמבטיה.
האריחים פה סדוקים.
תמר, זו אני.
טוב, איפה נשים את העוגה, הלכה למטבח, שמה על השולחן, הציצה שוב הסבירי לי: דירה בלב העיר, שלושה חדרים, רצפת פרקט, בעל טוב. מה לעזאזל עובר עלייך, מה עזבת? התעלל בך?
לא.
בגד?
אולי, לא היה לי אכפת.
למה לעזאזל? השתגעת?
אפשר בלי דרישות? חותכת צלחות.
אני אחות שלך! שלא אדבר על זה? מרימי בוכה, הוא מתקשר אלי, מתעניין מה שלומך. אחלה גבר באמת.
אחלה גבר, נענתה. בשביל מישהי אחרת. תחתכי כבר, תמר.
תמיד בורחת לשתוק.
לא בורחת. הסברתי מספיק פעמים.
רק לא היה לי טוב. למי טוב תמיד? אצלי עם גילי זה תמיד חלק? אבל לא עוזבים באמצע החיים לדירת שיכון.
אני לבד פה.
לבד צעקה, חמישים ושמונה, בדירה בלי מזגן, מרוויחה פרוטות, תגידי באמת את בסדר?
הִלֵּל מחייכת בעייפות. תמר מולה, חמה ורחבה, בסוודר של חורף ישראלי, באמת לא מבינה, ואיכשהו היא לא מצליחה לשנוא אותה על זה.
תמרוש לוחשת בלעדיי תתקלקלי, טיפשה, עונה תמר.
הִלֵּל מנידה: אני אתקלקל, אבל זה לפחות לבד.
תמר פותחת עיניים.
את ממורמרת.
קצת. מתחילה לחתוך עוגה. במה מילאת?
כרוב, עונה עם מבט מודאג, את בטוחה שאת בסדר נפשית? פסיכולוג?
הולכת.
ומה אומר?
שאני עושה טוב.
מובן, משלמים לו…
שתו תה עם עוגת כרוב. תמר סיפרה על גילי, על כאבי הגב שלו, על הכלבה של השכנים. הִלֵּל הקשיבה, בחוץ החשיך. שמיים מעל העץ נהיו סגולים.
לפני שיצאה, עומדת בדלת.
תכתבי לו משהו. דואג.
בסדר, חייכה.
ידעה שלא תכתוב.
***
עם נועם גרה יחד שמונה שנים. לא נישאו הוא היה עקרוני בנושא, וזה היה אומר הכול, רק שהיא הבינה מאוחר מדי.
שנתיים ראשונות היו אחרות. אולי רק הרגישה. הוא היה מתחשב, לקח למסעדות, תערוכות, טיולים באיטליה, שיבח את טעמה ואמר שהיא חכמה. ואז לאט לאט כמו סדק קטן, זה התפוגג.
התחיל בהערה: הגיעה לאירוע עם שמלה ירוקה, זו שלדעתה הכי زیبַה. הסתכל בכניסה ואמר רק את בטוחה? לא יותר. היא הורידה, שמה שחור.
אחר כך הארות על הבישול שלה, על איך שהיא מדברת עם החברים שלו, על זה שהיא מבזבזת יותר מדי זמן בעבודה לתוצאה קטנה. תמיד בטון שלו, כאילו נותן מתנה.
הִלֵּל, מקצוע השימור הזה אין מה להתקדם בו.
יש לי אמביציה.
נו באמת. את מהממוצעים. זו לא בושה לא כולם פורצי דרך.
לא ידעה מה לענות. הייתה שותקת, מסתגרת בחדר לשעה ומנסה להבין למה כל כך רע מהמישהו הזה.
הוא לא צעק, לא היכה. רק שכנע אותה לאט בזה שהיא שווה בכלום בלעדיו. שהמקצוע שלה מיותר, החברות בנאליות, הטעם שלה פרובינציאלי. שהיא חייבת לו הכול.
היא בישלה חמין ותהתה אם לא הגזימה עם הפלפל. התקשרה לחברות ותהתה אם היא מטרידה. הלכה לפגישה מעשית ותהתה אם לא נראית ביטחונית מדי. בתוכה תמיד היה ספק והקול שלו.
ואז הגיע הערב ההוא.
אצל חברים שלו, איתמר ונעמה, דירה יפה ברמת אביב. דיברו על פרויקט נדל”ן חדש. הִלֵּל אמרה בקור רוח שמבחינת תכנון זו דוגמה ללחסוך על אדריכלים. ענייני.
נועם הסתכל בה וחייך, חיוך מוכר: הִלֵּל מבינה, צוחק אבל יש תאורטיקנים, ויש מעשיים. הִלֵּל שלנו כבר שנים לא עשתה פרויקט גדול.
שתיקה קלה. נעמה הביטה. איתמר הרים כוסית.
הִלֵּל מחייכת.
גמרה לאכול, שתתה יין, דיברה כרגיל, הזמינה גט. בדרך הביתה, הוא מאריך סיפורים, היא מביטה בחלון, מתברר לה ממש פשוט: אני לא יכולה יותר.
לא הוא רע, לא אני אומללה. פשוט אני לא יכולה עוד. כמו קיר.
עזבה אחרי שלושה חודשים. חיפשה דירה, מצאה פה, בגבעתיים. עברה עם שתי מוניות. הוא היה בנסיעה. השאירה מפתח על השולחן ומסרון: סליחה.
אחר כך שאלה את עצמה למה סלחה. לא ידעה.
***
נובמבר בגבעתיים משהו אחר. פארק קטן לא רחוק, וחוזרת מהעבודה לפעמים דרך שבילים, לא ישר, מתעקלת מתחת לעצים. כל העלים נפלו, השבילים רטובים, הקרקע משמיעה רשרוש רגליים, השקט הזה עם ריח אדמה, היא נושמת כאילו שותה תרופה.
בבית קריר. החימום עובד בעצלתיים והרדיאטורים כמו אז או שורפים או מתים. הברז במטבח מטפטף. כמה פעמים התקשרה לדני בעל הדירה, כל פעם הבטיח שישלח תיקונציק. אף אחד לא בא.
הִלֵּל קנתה לבד גומייה חדשה וחליפה. ארבעים דקות, שני ציפורניים עקומות ומילה אחת כשקיבלה מכה במרפק. סיימה, פותחת את הברז זורם, אין טיפות.
הרגישה קמצוץ גאווה. שטות, אבל אמיתי.
בערבים עבדה במטבח, התפזרה על השרטוטים, הדליקה מנורה ישנה עם אהיל זכוכית ירוקי, שקנתה בשוק ברמלה בשנות התשעים. נועם שנא את המנורה הזאת. פה היא עומדת במרכז.
העבודה היתה איטית כרגיל בפרויקטים גדולים. מדידות, ארכיון, ניתוח, קונספט. בזה אי אפשר לעבוד על אף אחד מבנה או יציב, או לא. לבנה חיה, או לא. יש היסטוריה, או שזה סיפורים.
בארכיון העירוני מצאה מסמכים; התברר שבית השייך למשפחת בכר מעין הוד, עבר אחר כך לבת שניהלה בו בית ספר לנערות. אחרי קום המדינה מחסן. את השם שלה עינת. תמונה שלה בגיל חמישים, גב זקוף, מבט חריף כאילו יודעת סוד.
הִלֵּל התבוננה בתמונה ארוכות.
החזירה את התמונה וחזרה לשרטוטים.
***
פעם שאל אותה איתן איך הגיעה לשימור.
ישבו באוטו שלו בחניון של הארכיון. בחוץ שלג קל, ראשון השנה.
בשנות התשעים בניתי חדש דירות, משרדים. הכסף זרם, העבודה רצה. ואז, במקרה, ליוויתי סטאזרית לכנס על שימור בכפר קטן. פתאום הכול נפתח. רציתי מזה.
זה נדיר, חייך, להבין שזה מה שחשוב.
גם אצלך קרה?
לא מיד. לקח לי שנים. יום אחד פשוט עצרתי.
היא מביטה בו, הוא בוהה קדימה, שלג נדבק למגבים.
ומה עכשיו?
זה. מהנהן לכיוון הבית הישן. וזה מספיק.
בתוך האוטו חמים. ריח מזגן וקצת אספרסו מהתרמוס שלו.
יצאו לארכיון.
***
נועם הופיע ברביעי.
לא ציפתה לו. דפק בדלת בשמונה בערב כששקעה בשרטוטים, אכלה יוגורט ישר מהגביע. הדפיקה אותנטית, של פעם, זמזום ישן.
פתחה, חושבת שזה דני או אחת השכנות.
נועם עומד עם זר קטן ביד. חרציות. אף פעם לא אהבה חרציות שמונה שנים לא קלט.
היי, אמר.
לא ענתה מיד. הביטה בשלוש שניות.
איך מצאת את הכתובת?
מרים אמרה.
מרים. רשמה בראש לעוד עיבוד.
מה אתה רוצה? שואלת.
לדבר. מחייך, אותו חיוך תתני לי להיכנס?
שתי שניות. נסוגה מהדלת.
נכנס, סוקר את המבואה הצרה, הטפט הסדוק, הקולב שבע.
פה את חיה. לא שאלה קביעה.
כן.
הִלֵּל… נוגע לה ביד. מסיטה אותה. לא נעלב, רק מעביר את הזר ליד השנייה. תראי, אני מבין שרצית זמן. עברו שישה חודשים. הספיק.
הספיק מה?
להיות לבד, הפסקה, לא יודע. נכנס למטבח, מביט בשרטוטים. עובדת?
עובדת.
על מה?
שימור אחוזה ברמת אביב הישנה.
טוב, אומר בלגלוג. זה טוב בשבילך.
בשבילי ובכלל. מבנה מהמאה ה-18.
מניח את הזרים על השרטוט, מסירה אותם הצידה.
הִלֵּל, את לא קולטת? פה. תנועה סיבובית. זה.
יודעת.
אני רוצה שתחזרי.
היא מסתכלת בו. הוא נראה טוב, אובייקטיבית. שישים וחמש וחגורה, מעיל איטלקי.
למה? שואלת.
השתמט. לא ציפה לזה.
מה זאת אומרת למה?
למה אתה רוצה? למה אותך זה משנה?
אני… שותק. את חסרה לי.
מה חסר?
הִלֵּל, מה זה הדיון הזה?
פשוט. אתה אומר שאני חסרה. מה באמת חסר לך?
הוא בוהה בה, הפנים משתנות, נוצצת עצבים מרוסים מאופקים.
את, פשוט. שמונה שנים.
נכון.
אז ככה זה נגמר? הלכת?
לא ככה. משלבת ידיים. בסוודר דהוי וגינס לא זו שהכיר. עזבתי שמונה שנים, אבל לא שמת לב.
לא מבין.
ידעתי.
תסבירי.
הסברתי מספיק פעמים. הקול שקט להפתיע; לפני חצי שנה הייתה בוכה או מגמגמת או מתנצלת. זוכר את הערב ההוא אצל איתמר ונעמה?
איזה ערב?
שאמרת שאני תאורטיקנית. לפני כולם.
חושב.
צחקתי. אולי…
אולי. פשוט זה היה אחד מתוך עשרות. אני זוכרת הכול.
את רגישה מדי.
אולי.
זו לא הייתה השפלה.
טוב, אמרה. לי היה רע.
שטויות.
שמונה שנים של שטויות.
הוא שותק. בוחן את המטבח, את הכוס הזכוכית, את המנורה הישנה.
באמת טוב לך פה? במין חוסר אמונה.
הִלֵּל חושבת, הפעם רק לעצמה.
לפעמים ככה, לפעמים ככה. קשה, לפעמים בודד, החימום לא עובד. אבל פה לי טוב יותר מלשם.
זו אשליה.
אולי. אבל שלי.
הוא לוקח מעיל שהיה תלוי לו. מבט אחרון, משהו בו מתרכך. אמיתי.
הִלֵּל, אני הרי לא זר בשבילך.
נכון, חייכה. אבל גם לא שלי. נועם, לך הביתה.
עוד רגע עומד. יוצא. מתלבש. פותח דלת.
תצטערי. כמעט בצער, לא באיום.
אולי, ענתה.
הדלת נסגרת. הִלֵּל עומדת רגע בחדרון, מביטה בעינית. חוזרת למטבח. שמה את החרציות בצנצנת ריקה, מוסיפה מים. בסוף פרחים, חבל לזרוק.
חוזרת לשרטוטים.
בחוץ משקשקת מונית. פעם אחת, עוד פעם, ואז דממה.
הבינה שכבר לא שומעת את הרעש כהפרעה.
***
ההגנה על הקונספט של הפרויקט נקבעה לאמצע דצמבר. שלב ראשוני, מזמינים לראות איך שומרים, מה בונים מחדש, למה. הִלֵּל התכוננה ברצינות. איתן עובד במקביל. בערבים טלפונים, לפעמים ויכוחים.
פעם אחת דיברו על תקרה במרתף, היא לא הסכימה, רבו ארבעים דקות, עד שגילו ששניהם צודקים כל אחד ניגש מנקודת מבט אחרת: היא אסתטית, הוא מבנית.
את קשוחה, ציין אך בלי שיפוט.
במקצוע.
טוב במקצוע.
וזהו. שום מילה מיותרת.
סיימה את השיחה, קלטה שהיא מחייכת לעצמה.
***
שלושה ימים לפני המצגת, מרימי צלצלה, הפעם בערב.
אמא, בקול שונה מהרגיל. אפשר לבוא?
תבואי.
מרים הגיעה עם בקבוק יין, נראית כמו מי שגיבשה תובנה אך חששה לומר אותה. דומה להִלֵּל כשהייתה צעירה: אותם עצמות לחי, אותן ידיים. בת שלושים ושתיים, מעצבת, גרה עם בן זוג בפלורנטין.
יושבות במטבח. הִלֵּל מוזגת יין לשתי כוסות פשוטות רק גביע אחד יש לה, וַמרים מעדיפה ככה.
הוא דיבר איתך מאז שבא?
לא. שלח פה ושם סמס.
על מה?
שטויות. אני לא תמיד עונה.
מרים סובבת כוס בידיה.
אמא, אני נתתי לו כתובת. לא נפגעת?
לא.
חשבתי… לא יודעת, שאולי תדברו…
דיברנו.
ו…?
כלום. הוא הלך.
שקט רגע. ואז פתאום, מסתכלת עליה:
אמא, כל הזמן הזה הייתי מצד שלו. מבינה?
כן.
אמרתי לעצמי שאת הולכת לאיבוד. שהוא מסכן בלעדייך.
הוא יודע להראות ככה.
כן פוגשת עיניים שלה רק לאחרונה ירד לי האסימון. אחרי שהוא עזב, התקשר אלי, ואמר: אמא שלך תמיד הייתה מוזרה, סבלתי ממנה, עשיתי לה חסד שמונה שנים.
הִלֵּל מהנהנת.
זו השפה שלו.
אמא זו הפעם הראשונה מאז הכול שהיא מסתכלת באמת היה לך רע?
מאד.
למה לא סיפרת?
הִלֵּל חושבת.
כי כשלא מכים אותך, לא בוגדים ולא מגרשים להסביר למה רע, זה כמעט בלתי אפשרי. במיוחד לבת שלך שרואה אותו רק זוהר.
מרים קמה, מחבקת אותה חזק. הִלֵּל לא מגיבה שנייה ואז עוטפת גם כן. לראשה של מרים ריח שמפו, הריח ההוא שילדה אהבה מנעורים.
את לא טיפשה, לוחשת מרים לכתפה. דודה תמר טועה.
הִלֵּל צוחקת, בלב.
טוב לדעת.
גמרו לשתות, מרימי מתעניינת בשרטוטים, מחמיאה.
העינת זו דומה לך, מצביעה בתמונה. הִלֵּל מסתכלת. אולי.
מרים יצאה באחת עשרה וחצי, הבטיחה לבקר שוב בשבת.
הִלֵּל שטפה כלים, סידרה ניירות, נעמדה מול החלון.
שקט מתחת, מאוחר מכדי שמוניות יעברו. רחוב כחול, פנס רחוב. בבית ממול אור אחד דמות חולפת. חשבה שעליה לבדוק עם איתן משהו על התקרה אבל כבר מאוחר. תעשה את זה מחר.
***
ההגנה נערכה בחדר ישיבות של החברה. הלקוח רציני, עורך דין, יועץ שימור. שאלות מוצקות. הִלֵּל עונה, איתן משלים. כששאלו על הגדלת לוחות זמנים להחלפת קורות ענתה בגלוי: אם נמצא עץ בזמן, נעמוד. אם לא, שלושה שבועות איחור. היועץ הרים גבה, הוסיפה: “עדיף אמת עכשיו מזמן להסביר איחור”.
היועץ הנהן. דווקא זה נגע בו יותר מהכול.
לאחר מכן עמדו במסדרון, איתן אוסף ניירות.
יאשרו, נראה לי.
גם אתה.
מבט בעומס המסדרון, עוברים אנשים שלא מכירים.
רוצה ללכת לאכול? קרוב יש מקום נחמד. לחגוג.
היא מביטה בו.
כן.
הם הולכים בלילה של דצמבר בתל אביב הישנה, אורות נדלקים, שלג של ישראל רק קמצוץ רטיבות וגגות לבנים. איתן הולך לידה, ראש מורכן מעט. מדברים סתם: עץ לתקרה, יועץ דקדקן וטוב שכך, החשכה שגומרת מוקדם.
המסעדה קטנה, שקטה, וילונות כבדים, שולחנות עץ. מזמינים עיקרית ויין אדום. מדברים שעה, לא רק על עבודה. על העיר, איך היא משתנה, על ספרים.
הִלֵּל מרגישה שהיא לא מביטה בשעון.
כשקמו ללכת, איתן החזיק את המעיל שלה. מחווה פשוטה, יומיומית, היא לא מייחסת לזה משמעות. או אולי כן, משהו קטן, שקט, לא ממהר.
ביציאה אמר לה:
כיף לי לעבוד איתך.
גם לי, ענתה.
כל אחד ירד לכיוון שלו של הרכבת.
