שמונה שנים של שטויות
הטלפון צלצל בשבע וחצי בבוקר. מרים עמדה במטבח וצפתה במים רותחים בסיר קטן. הכיריים, גז ישנות, רשתות ברזל מכוסות בשכבת שומן של דיירים קודמיםכבר חודשים היא מנסה להוציא אותו ולא מצליחה. בכל בוקר השומן הזה מזכיר לה שהדירה לא שלה, שגרו כאן פעם אחרים, עם חמין משלהם והרגלים שלא ידעה.
על הצג הופיע השם נוגה.
מרים ענתה.
“את שוב לא ענית לו,” פתחה הבת בלי שלום.
“בוקר טוב, נוגהלה.”
“אמא, אני רצינית. הוא כתב לי אתמול. אומר שאת מתעלמת.”
המים רתחו. מרים כיבתה את האש והשליכה לסיר שקית תה. זול, ישראלי, מהסוג שיש באריזות של ארבעים. פעם שתתה רק תה משובח שעלייו מגיעים מהודו, שהיהוד, לשעבר בן זוגה, הזמין בייחוד מירושלים.
“שהוא יחשוב מה שהוא רוצה,” אמרה מרים.
“אמא, את מבינה מה את עושה? את גרה באיזו חורבה בקרית יובל, יש לך בטח שם גוקים, את לבד, עוד מעט שישים”
“חמישים ושמונה.”
“נו, זה כמעט אותו דבר! ועזבת בן אדם נורמלי, דירה יפה בירושלים, חיים מסודרים. בשביל מה?”
מרים הביטה החוצהשמים אפורים של נובמבר, עץ אלון עירום, קטע מבניין ארבע קומות ושכבת טיח צהוב מתקלף. ברחוב חלף קו 8 של אגד. המסילה ישנה, האוטובוס רעש כל כך שבשני הלילות הראשונים לא נרדמה.
אחר כך התרגלה.
“נוגה, אני צריכה לצאת לעבודה.”
“את אף פעם לא רוצה לדבר על זה באמת!”
“אני רוצה. אבל לא עכשיו, ובטח לא ככה. בשבת את באה? אבשל מרק.”
“אני לא מגיעה אל החורבה שלך.”
חורבה. כנראה שזה הגיע כבר גם לנוגה. כמעט בטוח מטליה.
“טוב,” ענתה מרים בשקט. “נדבר אחר כך.”
“אמא”
“אני אוהבת אותך, נוגה. ביי.”
הניחה את הטלפון על השולחן. נטלה את הסיר, מזגה את התה לכוס זכוכית גבישיםכזו שמצאה בארון יחד עם סירים של דיירים קודמים. כוס אמיתית, כבדה, חרוטית. משנות השמונים. לגמה. תה חמוץ, עם טעם קל של נייר.
עמדה שתתה מול החלון, מסתכלת על העץ.
אחר כך התלבשה ויצאה.
***
חדר המדרגות הדיף ריח טחב וחתולים. בקומה השלישית גרה חתולה שלא ראתה מעולם אבל שמעה בלילות. אין מעלית. ארבעה גרמי מדרגות, תיבות דואר מתכתיות ריקות, מזחלת ילדים חונה בפינה משנה שעברה.
בחוץ קור, חמש מעלות. מרים רכסה מעיל והלכה לתחנה. לא הספיקה עדיין להכיר את קרית יובל; חצי שנה כאן ועוד טועה בסמטאות. ניות דוד, רחל אמנו, ינובסקי. הרחובות שונים מכפי שהכירה מהמרכז. שקט יותר, עצים רחבים, פחות ממהירות העיר. אנשים הולכים מהר, בלי להסתכל אחד על השני, אבל אין פה את המיהרות המטריפה של מרכז ירושלים.
במכולת ליד הבית קנתה ליטר לבן וחצי כיכר לחם. הקופאית בחורה צעירה עם צלליות ירוקותאפילו לא הרימה מבט. מרים קיבלה עודף, הכניסה הכל לשקית ויצאה.
באוטובוס היה חם ורעיש. עמדה, מחזיקה בידית, חושבת על הפרויקט. אתמול היא ואלון סיימו את שלב השרטוטים הראשון, והיום תצטרך להתמודד עם רצפת המרתףמחזיקה במילה של מהנדס, אבל כנראה כבר לא.
הבניין עצמו בשכונת בקעה. קטן, סוף המאה ה-18; בית מרכזי ושני אגפים, משהו שהיה פעם מוסך לסוסים ועבר עשרות שיפוצים. הבעלים התחלפו, פעם מחסן של “הסוכנות”, אחר כך ננטש. עשרים שנה הבניין עמד מיותםעד שמצאו קצת מימון, רצון, וצוות מתכננים. מרים הייתה הארכיטקטית הראשית לשימור. אלון, עמית ותיק, אחראי על התשתיות.
זו הייתה עבודה אמיתיתnot like those בזוטות שחתה בהן ביונתן שיפוץ קטן פה ושם רק שלא לשבת סתםאלא עבודה גדולה, עם היסטוריה.
***
אלון כבר היה באתר. עמד באמצע האולם בכובעו האפור, סרט מדידה ביד, בוהה בתקרה.
“בוקר טוב,” קראה מרים ונכנסה.
“תראי,” הראה לה פינה, שם הטיח התקלף, חושף קיר לבנים ישן. “הבנתי למה הרצפה נופלת. למעלה קורה נשברה לאורכה. לא שימורכמעט החלפה.”
“נשברה לגמרי או רק בסיבים שלה?” שאלה.
“בואי תראי.”
עלו יחד לקומה השנייה, במדרגות שכבר תוקנו חלקית, ועדיין חרקו. מרים אחזה במעקה, מריחה את ריח העץ הישן, יבש ומתוק במקצת, ספוג באבק. ריח של זמן. ריח של חיים זרים שנשארו כאן.
היא אהבה את הריח הזה. תמיד.
אלון הראה את הקורה. היא כרעה, שלפה פנס והעירה אור על הסדק.
“לא בסיבים, תראה איך זה מתפרקשבר פיזי. משהו כבד היה כאן.”
“מסכים. אולי מכונה.”
“אולי כמה. הרי היה מחסן.”
ישבו שניהם מול הקורה. הרוח שרקה בחלון שבור.
“צריכים להחליף,” סיכם.
“לפי אותה טכנולוגיה. בדקתי בארכיוןהיו כאן קורות אורן מקומי, איכותי.”
“לא קל למצוא היום”
“יש ספק במחוז צפון, עבדתי איתו בשיקום ברחוב בצלאל. אברר.”
אלון הנהן, קם, ניער ברכיים. גבה קצת כפוף, תמידו נוטה מטהמרים כבר רגילה לקשב המלא שלו, העריכה אותו.
“תה?” הציע, “הבאתי טרמוס.”
“בשמחה.”
במסדרון חולץ הטרמוס ושתי כוסות פלסטיק.
“את נראית היום”
“מה?”
“אסופה. בפוקוס.”
מרים חייכה.
“זה אומר שדיברה איתי הבוקר הבת או אחותי.”
הוא לא שאל עוד דבר. פשוט הושיט את הכוס.
היא לקחה. תה רגיל, מהסוג הטוב.
***
טליה קפצה ביום ראשון. בלי הודעה, התקשרה מהשער: “תפתחי, הבאתי עוגה.” מרים פתחה.
אחותה הייתה מבוגרת ממנה בשלוש שנים, גרה בקרית משה עם בעלה יעקב, עבדה מנהלת חשבונות בחברת בניין. גדולה, איתנה, תמיד אותה יציבות שדבר לא יערער. נכנסה, סקרה במבטה, ובפניה אותו מבט שזכרה מהילדות: ספק רחמים, ספק ניצחון.
“אוי ואבוי,” אמרה, “זו אמבטיה או מחסן?”
“אמבטיה.”
“הקרמיקה כאן סדוקה.”
“טליה, הבאת עוגה.”
“הבאתי.” עברה למטבח, הניחה את העוגה, התבוננה שוב. “מרים, תסבירי לי באמת. דירה במרכז, שלושה חדרים, רצפת עץ, בעל מסודרפגע בך?”
“לא.”
“בגד בך?”
“לא יודעת. כבר לא היה משנה.”
“אז מה לעזאזל? שיעמום של סוף החיים?”
מרים חילקה צלחות.
“בלי הטפות, טלי.”
“להטיף? אני אחותך! שלא אדאג? נוגה בוכה, הוא מתקשרשואלים מה איתך. בן אדם בסדר גמור.”
“הוא באמת בסדר, למישהי אחרת. תחתכי, תגישי.”
“את אף פעם לא רוצה לדבר.” טליה חתכה עוגה כרוב. “מסבירה לי ‘היה לי רע’. לכולן רע לפעמים. לי עם יעקב תמיד מושלם? לא, אבל אני לא בורחת לדירת חור.”
“אני לבד כאןnotCommunal.”
“לבד!” טליה מחפיפה ידיים. “חמישים ושמונה, לבד, עובדת בשביל פרוטות, וזה טוב לך?”
מרים הביטה באחותהגדולה, חמה, בסוודר הבז’ הנצחי. ראתה בלבול אמיתי. לא יכלה לכעוס עליה.
“טליה”
“בלי שטויות, בלעדייך אנחנו נלך לאיבוד,” טליה מלמלה.
מרים הנידה בראשה: אלך לאיבוד, אלך לבד.
טליה נדהמה.
“מה זה השטויות?”
“סתם, עזבי.” התחילה לחתוך עוגה. “מה זה?”
“כרוב. את בטוחה שהכל בסדר? הולכת לפסיכולוג?”
“כן.”
“ומה הוא אומר?”
“שאני עושה מה שנכון לי.”
“נו, ברור, משלמים לו על זה.”
ישבו עם תה ועוגת כרוב. טליה סיפרה על יעקב והגב, על שכנים שהביאו כלב שנובח. מרים האזינה, בחוץ יורד הלילה, השמים סגולים מעל העץ.
לפני שיצאה, עמדת שני בדלת.
“למה שלא תעני לו? אכפת לו ממך.”
“טוב,” לחשה מרים.
ידעה שלא תענה.
***
עם יהוד, גרה שמונה שנים. לא נשואיםהוא התנגד לחתימה, והיא הבינה רק מאוחר למה. השנתיים הראשונות היו אחרות. תשומת לב, מסעדות, הצגות, טיולים לאיטליה ויוון. הוא החמיא, אמר שהיא חכמה ובעלת טעם. לאט, הכל השתנהסדק זעיר שנהיה לקרע.
התחיל בהערות קטנות: “את בטוחה?” אמר באירוע כשהלבישה שמלת ירוק האהובה עליה. לא עוד”את בטוחה.” החליפה לשחור.
אחר כךהערות על בישולים, על איך שהיא מדברת, על הזמן שהיא משקיעה בעבודה בשביל כלום. בטון שקט, כמעט נדיב.
“מרים, שימור זה נישה ללא עתיד. לא שאפתני.”
“לי יש שאיפות.”
“את בסדר, לא כולם צריכים להיות גדולים מהחיים.”
לא ענתה. שתקה בחדר שעה, שואלת למה המילים הללו, אפילו נאמרות ברוך, שוברות אותה מבפנים.
הוא לא צעק, לא היכה. רק שיכנע אותה בשיטתיות שהיא שווה פחות בלעדיו, שהמקצוע שלה לא שווה, חברותיה משעממות, טעמיה מיושנים. שהיא חבה לו עצם היותה איתו.
בישלה חמין וחששה שמא מלחה מדי. צלצלה לחברות ותהתה אם מגזימה. הלכה לפגישה ותהתההאם היא נראית מתיימרת?
לעולם היה קולו בתוכה, מטיל ספק, מבקש רשות.
ואז, ערב אחד.
אצל חברים בקטמון, בשולחן לשיחה סביב פרויקט בניה. מרים פירטה בעדינות מה בעייתי בעיצוב החדש. יהוד חייך את אותו חיוך מוכר: “מרים תיאורטיקניתהיא כבר שנים לא עשתה משהו גדול באמת.”
שתיקה. מבטים.
מרים חייכה, אכלה, שתתה, השתתפה בשיחה. אחרי שיצאו, יהוד דיבר על עסקים. היא הביטה בירושלים הלילית ואמרה לעצמה: אני לא יכולה יותר.
לא “הוא לא בסדר”, לא “אני אומללה”. פשוט: אני לא יכולה.
עזבה אחרי שלושה חודשים. חפשה דירה, מצאה את זו בקרית יובל. העבירה הכל בשתי נגלות. יהוד באותו יום היה בנסיעה עסקית. מרים השאירה מפתח על השולחן, ופתק עם מילה אחת: “סליחה”.
לא ידעה למה. פשוט כתבה.
***
נובמבר בקרית יובל מיוחד. גן ציבורי בקרבת הבית, בערבים חזרה מרים הביתה בעיקוף בין עצים. העלים נשרו, השביל רטוב, הרגלים טובעות בבוץובגן שקט, וריח אדמה ולחות מתפשט בנשימה כמו תרופה.
בבית קר, הדירה ישנה, החימום עובד לסירוגיןהברז במטבח דולף, בעל הדירה מבטיח לשלוח אינסטלטור שמאחר תמיד.
מרים קנתה גומייה והחליפה בעצמה. ארבעים דקות, שני ציפורניים שבורות, ומילה אחת כשהמפתח החליק והיא חטפה מכה. אחר כך פתח הברזלא נוזל.
פתאום הרגישה גאווה קטנה. מגוחכת, אבל אמיתית.
בערבים עבדה על שרטוטים על שולחן המטבח, עם מנורה ישנהמנורה ירוקה מזכוכית, מימי שוק הפשפשים בנחלאות. יהוד שנא אותה, טען שהיא “מכערת”. במרכז הייתה במחסן. פהעל השולחן.
העבודה התקדמה לאט. מדידות, מחקרים, סקירות, תכנון. מרים אהבה את הקצב האיטי והנוקבאי אפשר לשקר במקצוע הזה. קיר יחזיק, או לא. היסטוריה יש או שאין.
בארכיון העיר מצאה מסמכים על הבניין: בתחילה של סוחר יין ירושלמי, אחרי זה עבר לבתו שהפכה אותו למעין בית ספר ביתי, מהפכהמחסן. שם הבת: מיכל. באחת התמונות שמצאה נראית אישה חמורת סבר בגיל חמישים, מבטה חודר לאובייקטיב המצלמה, כאילו מסתירה סוד.
מרים הביטה ארוכות בתמונה.
הניחה וחזרה לשרטוטים.
***
אלון שאל יום אחד, איך הגיעה לשימור.
ישבו ברכבו, מחממים את המנוע בעת שיורד השלג הראשון, דק ועדין.
“עשיתי בניה חדשה בניינטיז, בעיקר דירות, משרדים. כסף היה. במקרה הוזמנתי עם חברה לפרויקט שיקום בית כנסת קטן. מאזהבנתי שזה מה שחשוב.”
“הבנת מוקדם,” הוא אמר. “אני רק בשלב מאוחר.”
היא הביטה בו, בגב החלון שמולו השלג נערם.
“ו?”
“ואז הגעתי לזהוזה טוב לי.”
באוטו היה חמים. ריח עור וגרגירי קפה מהכוס האישית.
נסעו יחד לארכיון.
***
יהוד הגיע ברביעי.
לא חיכתה לו. דפק בשעה שמונה בדיוק, בשעה שישבה עם שרטוטים ואכלה יוגורט בטעם אפרסק. זמזום ישן, כמו בכל הדירות.
פתחה, חושבת אולי הבעלים, אולי שכן.
מול הדלת עמד יהוד, במעיל צמר, זר קטן בידחרציות. שנאה חרציות. שמונה שנים לא זכר.
“היי,” אמר.
שניה לא ידעה מה לומר. רק הביטה בו.
“מאיפה הכתובת?”
“נוגה אמרה.”
אז נוגה. רשמה לעצמה.
“מה אתה רוצה?” שאלה.
“לדבר.” חייך חצי חיוך. “תתני לי להיכנס?”
חשבה רגע. נסוגה אחורה.
הוא נכנס, סוקר את הדירה, רואה את הקירות, את מתלה הבגדים העקום, את המגפיים.
“את באמת גרה פה,” קבע.
“גרה.”
“מרים” נגע בידה. היא משכה. לא נפגע, רק החליף יד. “שמעי. אני מבין שהיית זקוקה לזמן. עבר מספיק. את יכולה לחזור.”
“לחזור למה?”
“לבדידות שלך היה מספיק. לפסק זמן. אני לא יודעפשוט תחזרי”. ניגש למטבח, רואה את התוכניות. “עוד עובדת?”
“עובדת.”
“על מה?”
“שיקום בית בקרית מלאכי.”
“מבורך בשבילך,” ענה בטון המוכר.
“לא רק בשבילישימור למבנה מהמאה ה-18.”
שם את החרציות על השולחן. היא הזיזה אותן לצד.
“מרים,” אמר. “את מבינה מה את עושה? גרה כאןבזה.”
“ברור לי היכן אני.”
“אני רוצה שתחזרי.”
הביטה בונאה, בן שישים וחמש, נראה צעיר מגילו.
“למה?” שאלה.
הופתע. לא ציפה לזה.
“מה זאת אומרת למה?”
“למה חשוב לך שאחזור?”
“אני חסרה לי.”
“מה חסר?”
“מרים, מה זו החקירה הזאת.”
“סתם שאלה. למה אני חסרה?”
פניו התקדרו, סבלנותו אבדה.
“את חסרה. עברנו יחד שמונה שנים.”
“אני זוכרת.”
“וזהו? כך פשוט עוזבים?”
“לא עזבתי בפשטות.” שלבה ידיים. “עזבתי שמונה שנים. אתה לא שמת לב.”
“לא קולט.”
“אני יודעת.”
“תסבירי.”
“הסברתי.” הקול שלה היה יציב. היא הופתעה מעצמה, פעם הייתה בוכה כעת או מגמגמת. “זוכר את אותו ערב אצל אורי ועדינה?”
“איזה ערב?”
“שהכנסת אותי בתיאורטיקנית.”
חשב שניה.
“כנראה צחוק. לא זוכר.”
“אולי. אבל היו כאלה הרבה. אני זוכרת את כולם.”
“את רגישה מדי.”
“אולי.”
“זה לא היה זלזול.”
“אוקי. לי זה הרגיש כמו השפלה.”
“בגלל שטות.”
“בגלל שמונה שנים של שטויות.”
שוב התבונן במטבח, בכוס החרוטה, במנורה הישנה.
“את בסדר פה? באמת?”
מרים חשבה, לא בשבילו, בשבילה.
“לפעמים כן, לפעמים לא. יש קשיים, לבד לפעמים. אבל זה עדיף לי.”
“חולשה.”
“אולי. אבל שלי.”
אסף מעיל. עוד מבט בה.
“אני לא אדם זר בשבילך.”
“נכון. אבל כבר לא שייך,” ענתה. “לך הביתה.”
עמד עוד רגע. התלבש, פתח דלת.
“עוד תצטערי,” אמר.
לא כאיום, כמעט בעצב.
“אולי,” הסכימה.
הדלת נסגרה. מרים עמדה בפתח, מביטה בכיסוי הדלת. חזרה למטבח, שמה חרציות בצנצנת, מזגה מים.
חזרה לשרטוטים.
למטה הרעיש האוטובוס פעם נוספת. היא הבינה שהיא כבר לא שומעת אותו כהפרעה.
***
הגשת ההצעה נקבעה לשבוע שני בדצמבר. שלב ראשון: להראות מה משמרים, מה מחזירים, מה בונים חדש. מרים התכוננה ברצינות, אלון עשה כן. בערבים שיחות, ויכוחים על פרטים.
פעם אחת ריב על חיזוק תקרת מרתף; אחרי ארבעים דקות הבינו שצודקים שניהםכל אחד מנקודת מבטו.
“את קשוחה,” חייך אלון.
“כשצריך.”
“טוב שכך.”
וזה הכל. בלי סנטימנטים.
סיימה שיחה, קלטה שהיא מחייכת.
***
שלושה ימים לפני ההגשה, נוגה צלצלה בערב.
“אמא,” אמרה בקול אחר, זו לא הדינמיות מהחודשים האחרונים. “אפשר לבוא?”
“בואי.”
נוגה הגיעה עם בקבוק יין, בפנים שאליה הבין משהו ולא יודעת להסביר. דומה למרים בצעירותה, אותן עצמות לחיים, אותן ידיים. בת שלושים ושתיים, מעצבת פנים, חיה עם ידיד במרכז העיר.
ישבו במטבח. מרים מזגה לשתיים כוסות זכוכית, גם שאין לה גביעיםנוגה אמרה שבסדר גם כך.
“הוא התקשר אחרי שבא אליך?” שאלה.
“לא. לפעמים סמסים.”
“ומה כותב?”
“הכלום.”
נוגה סובבה את הכוס.
“אני נתתי לו את הכתובת. לא כועסת?”
“לא.”
“חשבתי לא יודעת, אולי תדברו ו”
“דברנו.”
“ומה?”
“שום דבר. הלך.”
השתררה דממה. נוגה הביטה בכוס ואמרה לפתע:
“אמא, כל הזמן הייתי בצד שלו, את מבינה?”
“כן.”
“שכנעתי את עצמי שאת לא בסדר, שאת חייבת לחזור ‘לחיים הנורמליים’. ריחמתי עליו, הוא נראה לי בודד, אבוד.”
“הוא יודע להרשים.”
“כן.” הרימה אליה מבט, לראשונה זה זמןבלי תסכול, בלי מבוכה. “הבנתי את זה לאחרונה. התקשר אחרי שיצא ממך, אמר לי שעשה לך טובה בכלל, שמונה שנים.”
מרים הנהנה.
“מדבר ככה.”
“אמא” נוגה הישירה מבט. “היה לך רע שם?”
“מאוד.”
“למה לא סיפרת לי?”
מרים שקלה.
“קשה להסביר דבר כזהכשלא מכים, לא בוגדים, לא מגרשים. לבת, שמכירה אותו רק מהצדדים היפים, זה בלתי אפשרי.”
נוגה קמה, הקיפה את השולחן, חיבקה. מרים קפאה רגעוהשיבה חיבוק. ראש של נוגה חמים, שמפו בריח אגס, כמו בתיכון.
“את לא טיפשה,” לחשה נוגה על כתפה, “טליה טועה.”
מרים צחקה. חלש.
“טוב לשמוע.”
סיימו יין. נוגה עיינה בשרטוטים, שאלה על הפרויקט. מרים הראתה, הציגה תמונת מיכל. “היא דומה לך,” אמרה נוגה. מרים הסתכלה. אולי.
נוגה הלכה ב-11:30, הבטיחה לבוא שוב בשבת.
מרים שטפה כלים, סידרה, עמדה ליד החלון.
היה שקט, אוטובוס כבר לא עבר. החצר הכחילה באור פנסי הרחוב. בבית ממול נדלק חלון, דמות נעה לרגע.
חשבה להתקשר לאלון לבדוק עניין טכני, אבל היה מאוחר. תמתין לבוקר.
***
ההגשה נערכה במשרדי חברה גדולה. הלקוחרציני, צוות עורכי דין ויועץ שימור מעצבן. מרים ענתה לעניין, אלון השלים. שאלו על לוחות זמניםענתה: “אם תגיע הסחורה, נעמוד. אחרת, שלושה שבועות דחייה.” היועץ התקדר. “עדיף אמת עכשיו, מאשר אחר כך תירוצים,” קבעה.
היועץ הנהןדווקא זה כנראה קנה אותו.
אחרי זה עמדו במבואה. אלון אוחז תיק.
“יאשרו, נראה לי,” אמר.
“גם לדעתי.”
הביט בהמסדרון עם עמיתים זרים, תיקים.
“בא לך לאכול? יש פה מקום טוב ליד, נחגוג.”
הביטה בו.
“כן,” אמרה.
הלכו בירושלים של דצמבר, אורות דולקים, שלג על גגות. אלון חמוש בהטיית ראשו. שוחחו על עצים לקורות, על יועץ השימור “הנודניק”, על שהוא דווקא חיובי.
במסעדה קטנה הזמינו עיקרית ויין אדום. דיברו ארוכותnot רק עבודה. על ירושלם, שינוי, ספרים. מרים קלטה שחלפה שעה ולא הרגישה.
ביציאה, החזיק לה את המעיל עד שלבשה. תנועה פשוטה, כמעט יומיומית.
בחוץ אמר:
“טוב לי לעבוד יחד.”
“חי גם לי,” ענתה.
נפרדו, כל אחד לדרכו באוטובוס.
