כבר שמונה שנים אני עקרת בית, ולא שזה היה החלום שלי, אלא פשוט ככה החיים הסתדרו. יש לי שני ילדים, בעל שעובד כל היום, ובית שלא מפסיק להתלכלך. כל בוקר אני קמה ב-5:30, לפני שכולם מתעוררים, וכבר מתחילה להכין ארוחת בוקר.
בשבע אני כבר עם צלחות נקיות, הסלון מטואטא, מיטות מסודרות וחצי מהארוחת צהריים מוכנה. כשבעלי יוצא, הוא תמיד אומר לי: תשבי בבית בשקט. כאילו לשבת זה ממש חופש. ברגע שאני סוגרת את הדלת אחריו, מתחיל לי יום העבודה השני: כביסה, שטיפת הרצפה, ניקוי שירותים, איסוף צעצועים, קניות, איסוף הילדים מבית הספר.
וכשהילדים חוזרים, גם אז אין רגע מנוחה. שיעורי בית, חטיף אחה״צ, ריבים, צעקות, שוב בגדים מלוכלכים. בינתיים, בעלי חוזר עייף ומתיישב לסקור את הטלפון. כשאני מבקשת עזרה הוא אומר: אני עובד כל היום. פעם אחת עניתי לו: גם אני, והוא התרגז, אמר שאני מגזימה ושאין לי מושג מה זה עייפות אמיתית.
יום אחד אמרתי לו שאני רוצה לחזור לעבוד. רוצה להרוויח את הכסף שלי, לצאת מהבית, להיות יותר ממנקה וסידורנית. הוא ענה: ומי ישגיח על הילדים?, אז למה התחתנתי איתך בכלל?, זה אגואיסטי שלך. גם חמותי נכנסה לעניינים ואמרה שאישה טובה נשארת בבית.
התחלתי להרגיש שקופה, אף אחד לא שואל מה שלומי. אף אחד לא מודה לי. אם האוכל מלוח יש תלונות. אם הבית מבולגן זאת אשמתי. אם לילדים יש ציונים נמוכים גם אני אשמה. הכל נופל עליי.
היה יום שהתפוצצתי. שטפתי כלים בשעה עשר בלילה, עם כאבי גב, ושמעתי את בעלי מספר בטלפון: אשתי לא עובדת, היא בבית. הנחתי את הכלי בכיור ופשוט בכיתי.
עכשיו אני עייפה. עייפה מעבודה בלי משכורת, בלי שעות עבודה, בלי הערכה. עייפה מהתחושה שהחיים שלי נעולים בין ארבעה קירות. עייפה מהיותי רק עקרת בית.
ובאמת אני כבר לא יודעת מה לעשות. האם להמשיך ולסבול, האם להתעקש, האם לחפש עבודה, אפילו אם זה יעשה בלגן בנישואים.
תגידו לי אתם, עקרת בית זאת באמת זכות, או משקל שאף אחד לא מוכן להכיר בו?
