שמונה שנים שמרתי על הנכדים ולא קיבלתי אפילו שקל ואתמול הם אמרו שהם מעדיפים את “הסבתא השנייה”, כי היא לא מעירה להם ומביאה להם טאבלטים.
אני סבתא של המרק החם.
הסבתא שלוקחת לבית הספר, מנגבת נזלת, מבשלת, מכבסת, מגהצת, סוחבת תיקי גב, מכבה להם את האור, ומרדים אותם כשההורים מתעכבים בעבודה.
הסבתא השנייה היא “המושקעת”.
הזאת שמדי פעם צצה עם זר פרחים, בושם, מתנות נוצצות והפתעות גדולות.
אין לה מושג מה זה לשבת לילה שלם ליד ילד חולה.
אבל היא מומחית בלקנות טאבלטים דגם חדש.
אתמול הנכדים אמרו לי שהם רוצים שאהיה כמותה.
ופתאום, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי מה זה להיות שקופה בעמלך.
אני סבתא רחל, בת 62.
יש לי בת תמר,
ושני נכדים יותם (8) ועלמה (6).
תמר עובדת. בעלה אורי גם כן.
וכנראה, כי “אין כסף לבייביסיטר” ו”לא סומכים על הצהרון”, קיבלו החלטה שהפנסיונרית, כלומר אני, אחראית לבלות את שארית חיי עם הילדים של מישהו אחר.
ועשיתי את זה.
במודעות.
באהבה.
במסירות.
קמה ב-5:30.
ב-6:30 אני כבר אצלם בבית.
מכינה ארוחת בוקר.
מורידה את מבול הגרביים, מחפשת חולצות שנעלמו, מלבישה, קושרת שרוכים, סוחבת תיקי בית-ספר, ומסיעה לבית הספר.
אחר כך מנקה, מסדרת, מבשלת, מכבסת.
אחה”צ אוספת מהגן ובית הספר.
שיעורי בית, תנומה, מרק וסדרי משמעת.
אני הסבתא של החוקים.
הסבתא של הגבולות.
הסבתא שאומרת:
“לא אוכלים ממתק לפני ערב”,
“תשטוף ידיים”,
“חלאס עם הטאבלט”,
“סיים שיעורים”.
או בקיצור הסבתא ה”משעממת”.
ומהעבר השני נמצאת מרים אמא של אורי.
מרים לא עבדה כבר שנים.
יש לה כסף. והרבה.
אישה עם מניקור, תספורת, בגדים ‘לצאת’, וטיולים מתמידים לפראג ולאמסטרדם.
מרים לא הוציאה תה ב-3 בלילה לילד משתעל.
לא חיפשה גרביים שברחו.
לא ניקתה פפיה מהשטיח.
לא רדפה עם הכפית אחרי הילד.
מרים היא ‘אורחת הכבוד’.
מגיעה פעמיים בשנה בראש השנה וביום ההולדת
עם מתנות, שוקולדים וטאבלטים אחרונים.
הילדים סוגדים לה.
איך לא הרי מי שלא מציב שום גבול הוא תמיד הכי כיף.
אתמול היה יום ההולדת של יותם.
השכמתי ב-5 בבוקר להכין לו עוגת שמרים, בדיוק כמו שהוא אוהב
עם ביצה, קרם, אגוזים.
קניתי לו ספר מקסים וסווטשירט חם כמו שהפנסיה שלי מרשה.
בסביבות ארבע אחה”צ הגיעה מרים.
עם תסרוקת, בושם, ותיק נוצץ.
נכנסה כאילו היא מגישת חדשות.
מאמימים שלי! קראה.
יותם ועלמה קיבלו אותה כמו רוק-סטארית.
חולפים על פניי כאילו אני עציץ בפינה.
מרים שלפה שתי קופסאות לבנות גדולות.
שני טאבלטים חדשים.
שיהיה לכם כיף, אמרה. והיום אף אחד לא יגביל לכם את זמן המסך!
הילדים צווחים מאושר.
תמר ואורי קרנו:
כל הכבוד, אמא! אלופה! תודה רבה!
ואני, אני חותכת עוגה במטבח.
הזאת שקמתי עבורה לפני עלות השחר.
הזאת שאף אחד לא מסתכל עליה.
ניגשתי ליותם:
יותם, מתוק, הנה המתנה ממני. וגם העוגה
הוא אפילו לא הרים עיניים.
עכשיו לא, סבתא. אני מגדיר את הדמות שלי.
אבל, ס
סבתא, תמיד עוגה! הסבתא השנייה מביאה מתנות אמיתיות! את תמיד ספרים ובגדים. משעמם.
הכאב
אני לא מאחלת אותו לאף אחד.
הבטתי בתמר.
קיוויתי שלפחות תגיד: “אל תדבר כך לסבתא שלך!”
מה היא עשתה?
צחקה:
אמא, תעזבי. הילדים אוהבים דברים חדשים. מרים היא “הסבתא הכיפית”. את ה שגרתית.
הסבתא של השגרה.
ככה קוראים לַדאגה?
ועלמה סיימה את המלאכה:
הלוואי שסבתא מרים תגור איתנו. היא אף פעם לא מתעצבנת. את כל הזמן עייפה.
הבטתי בידיים שלי סדוקות מסבון, מכביסה ומטאטא.
הבטתי במרים רעננה, עם שני טאבלטים בתיק, מלכה ליום אחד.
הבטתי בתמר מתרווחת עם כוס יין, כי אני שם לעשות את כל העבודה.
הסרתי את הסינר.
קיפלתי אותו.
הנחתי אותו על השיש.
נכנסתי לסלון.
תמר, אני הולכת.
מה פתאום!? והעוגה? והסדר? מי יסדר פה!?
אולי “הסבתא הכיפית” תסייע?
מרים חייכה חיוך מזויף:
רחלי, אין לי כוח לזה. הכאבים בגב
אל תדאגי. לא אבקש שתכתימי את הבגד שלך.
הבטתי בתמר:
הילדים צודקים. אני משעממת. אני הנוקשה. אני זו שמציבה גבולות ומבשלת אוכל בריא.
ואני חושבת שמגיע להם קצת יותר “חופש”.
אז ממחר אני פורשת.
אמא, איך את יכולה?! מי ילווה אותם מחר לבית הספר?!
לא יודעת. אולי מרים. או תמכרו טאבלט ותשקיעו בבייביסיטר.
אנחנו צריכים אותך!
לא. אתם צריכים משרתת. ואני לא.
הבטתי על יותם.
סבתא לא תבואי?
לא, מתוק. מחר יהיה לכם כיף.
לא יהיה מי שיזכיר לכם לאכול ירקות, ללמוד, ללכת לישון בזמן.
חופש.
ויצאתי.
הטלפון מצלצל בלי הרף.
תמר בוכיה.
אורי אומר שאני מגזימה.
אבל אני לא חוזרת.
מחר אקום בתשע.
אכין לעצמי קפה.
אזלול עוגה רק בשבילי.
ואצפה בנטפליקס.
לראשונה מזה שנים אהיה הגיבורה הראשית של החיים שלי.
ומה אתם אומרים סבתות חייבות לשמור על הנכדים,
או שהילדים פשוט מנצלים אותן כדי לחסוך בכסף?.
