צפיתי בנכדיי במשך שמונה שנים, מבלי לקבל אפילו שקל… ואתמול הם אמרו לי שהם מעדיפים את “סבתא השנייה”, כי היא לא מעירה להם ומביאה להם טאבלטים.
אני סבתא של המרק החם.
הסבתא שמובילה לבית הספר, מנגבת נזלת, מבשלת, מכבסת, מגהצת, סוחבת תיקי בית ספר, מכבה אורות אחריהם ומרדימה אותם כשאמא ואבא מאחרים.
הסבתא השנייה היא “האלגנטית”.
זו שמגיעה מדי פעםעם זרי פרחים, בושם, מתנות נוצצות ו”חוויות גדולות”.
היא לא יודעת מה זה להחזיק ילד חולה לילה שלם.
אבל היא יודעת איך לקנות טאבלט חדש.
אתמול, הנכדים שלי אמרו לי שהם היו מעדיפים שאהיה כמותה.
ולראשונה בחיי, הרגשתי מה המשמעות של להיות שקופה בתוך כל מה שעשיתי עבורם.
אני סבתא נעמה. בת 62.
יש לי בת יערה,
ושני נכדים ברק (8) ונגה (6).
יערה עובדת. בעלה דורון גם הוא.
וכשלא היה כסף למטפלת ו”לא סמכו” על מסגרות פרטיות, הם פשוט הניחו שאני, הפנסיונרית, אמורה לבלות את שארית חיי בגידול הילדים שלהם.
ועשיתי זאת.
בהבנה.
באמת.
ובהמון אהבה.
קמה ב-5:30.
ב-6:30 כבר בבית שלהם.
מכינה ארוחת בוקר.
קולפת גרביים בשכבות, מחפשת חולצות שנעלמו, מלבישה, קושרת נעליים, סוחבת תיקי בית ספר, לוקחת אותם לגן ולבית הספר.
אחר כך מנקה, מסדרת, מבשלת, מכבסת.
אחר הצהריים אוספת אותם חזרה.
עוזרת בשיעורי בית, מנמנמים, מרק… ומשמעת.
אני הסבתא עם הגבולות.
זו שאומרת:
“אל תאכלו ממתק לפני ארוחת ערב,”
“תשתפו ידיים,”
“חלאס עם הטאבלט,”
“תסיימו שיעורי בית.”
זאת אומרת הסבתא “המשעממת”.
ומהעבר השני יש את רותי האמא של דורון.
רותי לא עבדה כבר שנים.
יש לה כסף, והרבה.
אישה עם מניקור, תסרוקות ובגדים “ליציאות”, נסיעות לחו”ל איטליה, יוון…
רותי לא קמה באמצע הלילה להכין תה כי הילד משתעל.
היא לא חיפשה גרב שאבדה.
לא ניגבה קיא מהשטיח.
לא רדפה עם כף ברחבי הבית.
רותי היא “כוכבת האורחת”.
מגיעה פעמיים בשנה בחגים ובימי הולדת
ומביאה מתנות, שוקולדים… וטאבלטים מהדגם הכי חדש.
הילדים מעריצים אותה.
כמו שכל הילדים מעריצים את מי שלא שם להם גבולות.
אתמול היה היום הולדת של ברק.
אני קמתי ב-5 בבוקר להכין לו עוגת בחוש ביתית שהוא הכי אוהב, עם ביצים, קרם ואגוזים.
קניתי לו ספר יפה וסווטשירט מחמם משהו שמתאים למה שהפנסיה שלי מאפשרת.
בסביבות ארבע אחר הצהריים הגיעה רותי.
עם תסרוקת, בושם ותיק מעוצב.
נכנסה כמו מנחת טלוויזיה.
חמודים שלי! קראה.
ברק ונגה קיבלו אותה כאילו הייתה כוכבת רוק.
עברו לידה, התעלמו ממני כאילו אני אגרטל בפינה.
רותי שלפה שתי קופסאות לבנות גדולות.
שני טאבלטים חדשים.
שיהיה לכם שמח! הכריזה. והיום לאף אחד אסור להגביל לכם את זמן המשחק!
הילדים צרחו מאושר.
יערה ודורון חייכו:
וואו, אמא! את אלופה! תודה!
אני עמדתי במטבח, חתכתי עוגה.
זו שקמתי בשחר בשביל להכין, זו שאף אחד לא הסתכל עליה.
ניגשתי לברק.
ברקוש, מתוק, הנה המתנה שלי… והעוגה…
הוא אפילו לא הסתכל.
עכשיו לא, סבתא. אני מגדיר את הדמות שלי.
אבל, ברק
סבתא! תמיד עוגה! סבתא השנייה מביאה מתנות אמיתיות! את כל הזמן ספרים ובגדים. משעמם.
כאב כזה…
לא מאחלת לאף אחד.
הבטתי ביערה.
ציפיתי שתאמר: “אל תדבר ככה לסבתא”.
והיא?
חייכה.
אמא, לא נורא… ילדים אוהבים דברים חדשים. רותי היא ‘הסבתא הכיפית’. את… הסבתא של השגרה.
הסבתא של השגרה.
ככה קוראים לדאגה היום?
ונגה הוסיפה:
הלוואי שסבתא רותי הייתה גרה אצלנו. היא לא מעירה לנו. את תמיד עייפה.
הבטתי בידיים שלי יבשות מסבון, מכביסה ומניקיון.
הבטתי ברותי רעננה, שני טאבלטים בתיק, כוכבת ליום אחד.
הבטתי בבת שלי ישובה עם כוס יין, כי אני שם לסדר את הכול.
הורדתי את הסינר.
קיפלתי והנחתי על השיש.
יצאתי לסלון.
יערה, אני הולכת.
מה? ומה עם העוגה? מי ינקה אחר כך?
‘הסבתא הכיפית’ לא תעזור?
רותי חייכה חיוך מזויף:
נעמי, אני לא מתעסקת עם ניקיונות, יש לי בעיות גב…
אז את לא צריכה להתאמץ. אל תדאגי.
פניתי ליערה:
הילדים צודקים. אני הסבתא המשעממת. אני זו ששמה גבולות ודואגת לאוכל בריא.
אולי באמת הגיע הזמן שיקבלו קצת יותר “חופש”.
אז… מחר אני פורשת.
אמא, מה פתאום!? מי יקח אותם לבית ספר מחר!?
לא יודעת. אולי רותי. או… תמכרו טאבלט ותשקיעו במטפלת אמיתית.
אנחנו צריכים אותך!
לא. אתם צריכים עוזרת. ואני לא העוזרת שלכם.
הסתכלתי על ברק.
סבתא… לא תבואי?
לא, מתוק. מחר יהיה מאוד כיף.
לא יהיה מי שיגיד לכם לאכול ירקות, ללמוד, או ללכת לישון בזמן.
חופש.
ויצאתי.
הטלפון לא מפסיק לצלצל.
יערה בוכה.
דורון טוען שאני עושה סיפור מכלום.
אבל אני לא חוזרת.
מחר אקום בתשע.
אקח לעצמי קפה.
אוכל עוגה.
ואצפה בסדרה.
לראשונה מזה שנים אני הגיבורה הראשית בחיים שלי.
ולמה אתם חושבים האם סבתות באמת חייבות לשמור על הנכדים,
או שהילדים פשוט מנצלים אותן כדי לחסוך כסף?
