עברו שנים רבות מאז שהייתי עקרת בית שמונה שנים, אם זיכרוני לא מטעה אותי. לא בחרתי בזה מתוך חלום ילדות, אלא כך התגלגלו הדברים. היו לי שתי ילדות, בעל בשם איתן שעבד מהבוקר עד הערב, ודירה בתל אביב דירה שבקושי נשארה מסודרת לרגע.
הייתי מתעוררת כל בוקר לפני כולם, עוד ב-5:30, מתחילה להכין ארוחת בוקר ומרגישה שכבר התחלתי את יום העבודה שלי. בשבע בבוקר כבר הייתי אחרי שטיפת הכלים, סידור הסלון, יישור מיטות, וחצי מהכנת הארוחה לצהריים. כשאיתן היה יוצא לעבודה, הוא היה קורא לי מהדלת: “שבי נחת בבית.” וכאילו לשבת בבית זה נוחות, מנוחה. אבל מיד כשנסגרה הדלת, התחיל יום העבודה השני שלי: כביסה, שטיפת ריצפה, ניקוי שירותים, איסוף צעצועים, ריצה למכולת, קבלת הילדות\מתן ביד מהגן והבית ספר.
כאשר החזרתי את הילדות הביתה, לא היה רגע לעצמי שיעורי בית, ארוחת ביניים, ריבים קטנים, צעקות, בגדים מלוכלכים. תוך כדי, איתן חוזר הביתה עייף ומתיישב עם הטלפון שלו. מבקשת עזרה, והוא עונה: “אני עובד כל היום.” בפעם אחת אמרתי לו: “גם אני עובדת כל היום,” וזה הכעיס אותו. הוא טען שאני מגזימה, שאני לא מבינה מה זה עייפות אמיתית.
ביום אחד, העזתי ואמרתי לו שאני רוצה לחזור לעבודה. שאני רוצה להרוויח שקל משלי, לצאת מהבית, להרגיש שאני תורמת למשהו מעבר לניקיון. הוא ענה: “ומי ישמור על הילדות?”, “למה בכלל התחתנתי איתך?” “זה אגואיסטי.” גם חמותי, רבקה, התערבה ואמרה שזו דרכה של אישה טובה להיות בבית ולשמור על המשפחה.
הלכתי והרגשתי שקופה. אף אחד לא שואל אותי איך אני מרגישה. אף אחד לא מודה לי. אם האוכל מלוח מתלוננים. אם הבית מבולגן זו אשמתי. אם הילדות מקבלות ציונים נמוכים שוב אני אשמה. הכל נופל עליי.
היה ערב אחד, עשר בלילה, וגבי כואב כשציחצחתי כלים, ואז שמעתי את איתן אומר בטלפון: “אשתי לא עובדת, יושבת בבית.” הנחתי את הצלחת, והתפרצתי בבכי שם במטבח.
היום, אני עייפה. עייפה מעבודה בלי שכר, בלי שעות, בלי תודה. עייפה מהרגעים בהם אני מרגישה שהחיים שלי כלואים בין קירות הבית. עייפה להיות “רק עקרת בית”.
ולפעמים אני חושבת להמשיך ולסבול, לדרוש שינוי, או לחפש עבודה גם אם זה יגרום לסערה במשפחה שלנו.
תגידו, האם עקרת הבית באמת זוכה לכבוד, או שזהו עול שאף אחד לא מוכן בזה לראות?
