עברו שנים רבות מאז שהפכתי לעקרת בית, שמונה שנים ליתר דיוק. לא מתוך שאיפה או חלום ילדות, אלא בגלל שהחיים גלגלו אותי לכך. יש לי שני ילדים, בעל בשם דוד שמבלה שעות רבות בעבודה, ובית בירושלים שלעולם אינו מפסיק להתלכלך. בכל בוקר אני קמה עם אור ראשון חמש וחצי, כשעוד הדממה שוררת בבית. לפני שמישהו פוקח עיניים, אני כבר עומדת ליד הכיריים ומכינה ארוחת בוקר.
בשעה שבע, החלונות כבר זוכים למגע סמרטוט, הכלים שטופים, הסלון נקי, המיטות מסודרות, והצהריים כבר על הגז. כשדוד יוצא לעבודה, הוא חוזר ואומר: “תשארי בבית, תירגעי.” כאילו “להישאר בבית” הוא מנוחה. מרגע שהדלת נסגרת, מתחיל יום עבודה שני: כביסה, שטיפת רצפות, ניקוי האמבטיה, איסוף חפצים, קניות, איסוף הילדים מבית הספר.
כשאלה מגיעים הביתה, המשמרת לא מסתיימת. שיעורים, ארוחת ארבע, ריבים, צעקות, בגדים מלוכלכים נוספים. דוד חוזר עייף, נודד ישירות אל הטלפון. אם אני מבקשת עזרה, הוא אומר: “אני עובד כל היום.” פעם השבתי: “גם אני.” והוא כעס. טען שאני מגזימה, שאינני יודעת מהו עייפות אמיתית.
יום אחד אזרתי אומץ וסיפרתי לו שאני רוצה לעבוד. רוצה להרגיש מועילה, להרוויח שקלים, לצאת מהבית, להיות משהו מעבר לניקיון וארוחות. והוא ענה: “מי ישמור על הילדים?”, “אז למה בכלל התחתנתי איתך?”, “זה אנוכי.” גם חמותי, רבקה, לא איחרה להתערב: “אישה טובה מתמסרת לבית.”
התחלתי להרגיש בלתי נראית. אף אחד לא שאל לשלומי. אף אחד לא הודה לי. אם השניצל מלוח מתלוננים. אם הבית מבולגן האשמה שלי. אם הילד נכשל במבחן אני אשמה. הכל נופל עליי.
אני זוכרת היטב את הערב בו נשברתי. עמדתי ליד הכיור, בעשר בלילה, גב כואב, ודוד דיבר בטלפון: “אשתי לא עובדת, היא בבית.” הנחתי את הכוס במים ודמעות זלגו לי בלי שליטה.
היום אני עייפה. עייפה ממעמסה בלי שכר, בלי שעות עבודה, בלי תודה. עייפה מלחיות בין ארבע קירות, עייפה מלהיות “רק עקרת בית.” אינני יודעת מה הלאה. האם לשתוק, האם להילחם, האם לחפש עבודה למרות הסערה שעלולה לבוא בין דויד וביני.
תגידו, האם העקרת בית באמת זוכה למעמד מועדף, או שזו בעצם משאות הכבדה שכולם מעלימים עין ממנה?
