8 בסיוון תשפ”ד
איזה יום מטורף. אני כל כך נסערת ועייפה בו זמנית, אבל חייבת לכתוב, כדי לא לתת לרגשות לשקוע כמו אבן בלב.
התחלתי את הבוקר בהתרגשות עצומה סיימתי את הציור הגדול שלי, זה שעבדתי עליו שלושה חודשים אצל מורה לציור. בדיוק בשיעור האחרון הוא שיבח אותי ואמר שהוא עומד לשלוח את הציור הזה לתחרות ברמת תל אביב. כשחזרתי הביתה, לא התאפקתי ונכנסתי בסערה הביתה לכיוון המטבח. “אמא, תראי!” צעקתי. החזקתי את הקנבס כמו אוצר שלא ייפול, שלא יישרט, כאילו זו יצירה יקרת ערך של מוזיאון.
אמא, נעמה, ישבה ליד החלון עם כוס תה חם ושקעה במחשבות. היא ישר הבחינה בי, האור תקווה שדלק לי בעיניים כנראה היה מדבק, כי היא חייכה חיוך רחב. התקרבתי אליה, פשטתי את הציור קדימה. היא לקחה נשימה, הביטה בו עם המון תשומת לב פתאומית.
והיא פשוט אמרה “איזה יופי, יעלוש. כל הכבוד לך.” היא נגעה בקנבס בזהירות, כדי לא להרוס את הצבעים הרטובים כאילו פחדה לטלטל לי את העולם. “אבא יתלהב, אני בטוחה.” רק לשמוע את זה הספיק לי לשנייה של אושר קטן. סוף סוף מישהו קלט כמה עמלתי, על כל פרטי הציור: הטקסטורות, הגוונים, הדרקונים מכנפי זהב שמרחפים בתכלת, הארמונות בין העננים עשיתי את זה במיוחד שיתאים לסלון. הדימיון התערבב לי עם הבית.
הלכתי לסלון, מחבקת את הציור אל החזה, ואמא איתי, לאט, כאילו לא רצתה להפריע. אבא, דניאל, ישב ליד השולחן ועבד עם הלפטופ, שקוע בעולם שלו; כאילו כל העולם זה רק המניות בבורסה של תל אביב. לא ראה שעלינו, לקח לו רגע.
הסתכלתי עליו, בקושי הצלחתי להוציא את המילים מרוב ההתרגשות “אבא, תסתכל, סיימתי. עבדתי עליו המון. ניסיתי שיתלבש לסלון שלנו. כל כך רציתי שתאהב…”
הוא קם בחדות מהכיסא, בקושי הביט ואמר, בקור מטלטל “מה זה, יעל? את באמת חושבת שהדבר הזה מתאים לבית? זו חלטורה. שום טעם, שום עומק. מה זה, ספר ילדים בשקל?”
הלב שלי נשבר באותו רגע. הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ. ניסיתי להסביר לו “אבל הכל סביב אותו עץ, בחרתי את המסגרת שתתאים לרהיטים. כל מחשבה ” אבל הוא לא הקשיב. ניגש אלי, הסתכל ממש מקרוב, ואז פשוט דחף בפתאומיות את הקנבס. הוא התרסק על הרצפה, ונעמד בזווית מטופשת.
“בושה. אפילו לא מגיע לתלות את זה.” נשבעתי ששמעתי אותו ממלמל: “את ואמא שלך… כל החיים שלכם אמנות, רגשות, בלגן. פה זה בית, לא גלריה.”
רציתי לבכות אבל התאפקתי. הרמתי בזהירות את הציור, מחפשת נזק בצבע, נושכת שפתיים לא להישבר. גם כשדמעות עלו לי בעיניים לא ויתרתי. אמא הצטרפה אליי, בעדינות, ולעולם לא אשכח איך לחשה לי “די, יעל. הולכות.” כאילו הבינה לפניי שהכל אבוד.
“איזה שטויות. לאן תלכו? לבית הישן ההוא של הסבתא בצפון יפו? קירות מתקלפים, בלי מזגן, בלי כלום? יומיים שם תרוצו חזרה על ארבע. אני עוד אחשוב אם לסלוח לכן.”
הפעם, אמא לא ניסתה להרגיע, לא לפייס. “לא. גמרנו. אוספות חפצים, הולכות. יותר לא נראה אותך, לא היום ולא מחר, לא בכלל.” הפנים של אבא התעוותו לשנייה כנראה חשב שזו סתם הצגה. לא היה לו מושג כמה היא רצינית.
לקחנו תיק קצת בגדים, הספרים שלי, קופסה עם התצלומים, גם כפכפים ישנים. את הציור ארזנו בפינצטה, עטפנו בעיתון כדי לא יפגע חלילה. אבא נשאר לשבת, עם מבט נזוף ושקט כזה שאי אפשר לספר עליו לחברות: שקט של מישהו שמבין שנשאר לבד.
עברנו לדירה של סבתא, ברח’ ירושלים שלוש קומות בלי מעלית, קירות מתקלפים, שטיח ישן עם כתמים של תה. אי אפשר לקרוא לזה וילה, וגם לא סטודיו. אבל דווקא שם פתאום נעשה לי חם וחופשי. אמא הביאה מהקפה שממול בורקס גבינה וכוס מיץ רימונים, התיישבה לידי במטבח הקטן “כאן לפחות לא צריך לחשש שציור על הקיר יפריע לאף אחד.”
עמדתי שם, מחזיקה קופסה עם מכחולים, והרגשתי איך הלב שלי חוזר לפעום. “אפשר?” ביקשתי, בקול שהרגיש לי מפוחד, אבל עם משהו קטן של תקווה בפנים.
“ברור. ציירי, על איזה קיר שאת רק רוצה! זו כבר הדירה שלך, יעל.” היא צחקה, הפעם גם לעצמה, כאילו סוף סוף הורידו ממנה איזה משקולת. לפני שנתיים הייתי מתפדחת לשאול בכלל.
אמא ישר התקשרה לבעלה של שולי מהעבודה, הוא קבלן קטן, ותוך יומיים כבר שיפצו לנו קירות, צבע, ואפילו לקחו את הדלתות הישנות להחלפה. החלטנו לעבור לדירה שכורה בינתיים. חצי מתל אביב זה שיפוצים אף אחת לא מתלוננת.
הוצאנו עשרת אלפים שקל מהחסכונות שקיבלתי ליום הולדת מחמי סבתא פעם חשבתי שאשתמש בזה לשנה הראשונה בבצלאל, אבל עכשיו הכסף הזה פשוט הציל אותנו.
אחרי שישה שבועות, חזרנו הביתה. צבע על הקירות, חלון חדש בסלון. בכל חדר קיר אחד צבוע לבן נקי אמא השאירה לי אותו במיוחד. רק לי, לצייר עליו מה שבא לי.
התחלתי קודם פס רחב של תכלת בשוליים, ענן, דרקון, מגדל. כל קיר, עולם משלי. דימיון בלי רבל. אמא ישבה בכורסת הסבתא העקומה, הסתכלה עלי וחייכה אותה שלווה מיוחדת שיש רק לאמא שיודעת שעשתה נכון.
באמצע הכל, אמא קיבלה הודעה מ… דניאל. “כשתרגעו, תחזרו. אבל הציור תשאירי בזבל.” ראיתי איך החיוך נעלם לה. היא דוממה מיד את הטלפון ונשמה עמוק. המשכתי לצייר לא ויתרתי אפילו רגע.
עם הזמן הפכתי את החדר שלי לסטודיו אמיתי כל קיר, נוף מופלא: דרקונים, טירות, יערות קסומים, אפילו בתקרה כוכבים. לא עניין אותי אם שיגעון או חוסר טעם זה האושר שלי, והאמא שלי ראתה אותי סוף סוף באמת. לא חיפשתי שוב עיניים מאשרות של אבא. זה היה חופשי, יותר משהרגשתי מזה שנים. סוף-סוף הייתה לי פינה שבה לא פחדתי לטעות.
יום אחד, כשנכנסתי לישון (בשעה שפויה כי אמא לא נתנה לי להישאר ערה כל הלילה), אמא נכנסה בשקט ושוטטה בין ציוריי. נוגעת בטקסטורות, מעבירה אצבע על העננים. “זה הבית שלנו,” לחשה. “הבית שלך, יעל. לא משנה הצבע על הקירות, אלא הלב בפנים.”
כמובן, אבא המשיך לשלוח הודעות: “באמת תישארי בחורבה הזאת? מה יהיה עם העתיד של יעל? ילדה צריכה בית יפה, לא מוזיאון של קשקושים.” אמא נגבה דמעה שלא היה ברור ממנה אם היא מצחוק או מהתרגשות, כתבה לו: “ליעל צריך מקום שבו יכבדו את הדמיון שלה. כאן היא פורחת, תירגע.”
השבת הלכנו לקנות שטיחים ושידות בשוק הפשפשים ביפו. איזה בלגן כל דוכן, סבתות עם סלסלות, ריח של חלות ופלפל חריף. קניתי לי קופסת עץ עם גילופים קטנים; לאמא התחשק כורסה ישנה לידה תוכל לשבת בערב עם ספר. בדרך חזרה הסתכלתי על חנות האומנות עם מכחולים חדשים. “אמא, אפשר לקנות צבעי שמן מנצנצים? אני רוצה לצייר היום משהו ענק” חייכה לי, וישר אמרה, “ברור, ואם תרצי קיר שלם תעשי קיר שלם.”
בערב המולת הצבעים לא נגמרה, אמא עזרה לי לסדר את החדר מחדש: את המיטה סמוך לחלון, כריות צבעוניות על הספה, קירות מלאים בקנבסים ישנים. היה שוב מלא חיים בבית, שמתי לב אין כאן טבעת חנק של “אל תיגע”. יש חופש, מרחב, אהבה.
כשכבר כמעט נרדמתי שמעתי את קולה של אמא במטבח, מכינה לנו קפה של שחרית עם פרוסה של לחם דגנים, ומיד קראתי לה לבוא הצגתי לה סקיצה חדשה: “אמא, חשבתי, אולי נצייר בסלון טירה ענקית, מעליה דרקונים בעננים, ובתוכה גן קסום בצבעים זוהרים. שלנו. שיהיה חלק מהבית, וסיפור לכל מי שבא לבקר.”
היא חייכה כמו שילדים מדמיינים שמלאכים מחייכים. “איזה רעיון מקסים. אולי נתחיל עם המגדל הכי גבוה, שיראו אותו מהרחוב?” התלהבתי, ורצתי להביא מכחול.
כתבתי בלילה ביומן מתישהו, הבנתי: בית זאת לא טיח לבן, לא ספות מבד יוקרתי או רביעיית ספלי פורצלן. בית זה המקום שהלב שלך מותר בו. מקום שבו אפשר לצייר דרקון על הקיר ואף אחד לא יעצור אותך, להגיד שהציור “ילדותי” או “מיותר”. מקום שבו אמא מאפשרת, וכל פחד נעלם פתאום זה נראה אפשרי.
זהו. לא נחזור אל הדירה הישנה, גם אם היא מרוהטת בהכי טוב שיש. כאן, בין טיח מתקלף, ארונות חורקים וקירות מתמלאי צבע, גילינו את מה שהיה חסר לנו בשנים: מקום שבו אפשר סוף סוף להיות מי שאת באמת.
והבנתי הבית האמיתי, איפה שנולדות האגדות, הוא איפה שמותר להיות את. רק את.
