כשהבן שלי, עמית, היה בערך בן שבע, נסענו כמשפחה קטנה לטיול בצפון הארץ. נהנינו משמש יולי, מגלידת שוקולד ומתוך שיחה טובה. האווירה הייתה שמחה, עד שעמית פתח את חלון הרכב וזרק בלי לשים לב את עטיפת הגלידה אל שולי הכביש. באותו רגע עצרתי מיד את המכונית בצד הדרך. היה לי ברור שאני מוכרח לפעול מיד.
ירדתי מהרכב בנחת, ושלפתי את שקיות הזבל שתמיד אני מחזיק איתי. קראתי לעמית שיצא מהרכב. אמרתי לו שהוא לא רק צריך לאסוף את העטיפה שלו, אלא גם לעזור לי לאסוף עוד לכלוך שנמצא בסביבה. אשתי, יעל, רצתה להתערב ולנחם אותו, אבל ביקשתי ממנה ברוגע להישאר ברכב, ליהנות מהמוזיקה, ולהניח לי להתמודד עם המצב. הסברתי לעמית בפשטות ובעקביות שנישאר כאן עד שיסיים את המטלה, ורק אז נדבר על המשך הטיול ועל דברים נעימים אחרים הבטחות שאולי היו קודם כבר לא רלבנטיות. זה הכעיס אותו והוא החל לבכות, אבל נשארתי נחוש.
עמית ניגש למשימה בהבעת פנים נחושה, ואסף את כל הלכלוך שמצא. לקחתי שקית נוספת והצטרפתי אליו כדי שנעשה זאת יחד. במשך כחצי שעה ניקינו בשקט את שולי הדרך מכל בדל ומעטפה שראינו. כשסיימנו, חזרנו לרכב, וניצלתי את הרגע כדי להסביר לעמית על המשמעות של שמירה על הסביבה. דיברתי אליו בגובה העיניים, הסברתי בציורים ודוגמאות פשוטות כמה העולם שלנו זקוק לאנשים אכפתיים.
כששאל מדוע גם אני אספתי אשפה, אמרתי לו שלפעמים, כהורים, אנחנו לא מצליחים להעביר מסר כפי שהתכוונו, ואם הוא זרק את העטיפה אני לגמרי אחראי בכך, וחשוב לי לקחת חלק בתיקון יחד איתו.
הזמן חלף, ועכשיו עמית בן שלוש עשרה. המשפחה שלנו גדלה, ויש לו שתי אחיות קטנות. אני שמח וגאה לראות איך הוא מלמד גם אותן להקפיד לנקות אחריהן ולא לזהם את הטבע. בכל פעם שאני רואה את זה, אני זוכר את אבא שלי, שמעולם לא לימד בדרשות, אלא תמיד בדוגמא אישית. בזכותו, למדתי שגם כשעושים טעות, אפשר לתקן, והכי חשוב להעביר לילדים את הערכים שלנו לא רק במילים, אלא במעשים. מכאן למדתי: האחריות לסביבה שלנו ולערכים של ילדינו היא שלנו, ההורים, בראש ובראשונה.
