שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים
יעל הניחה את הכוס על אדן החלון, ושמעה איך איתן קופא במקום במסדרון. היא הרגישה את המבט שלו בגב שלה, אף על פי שעמדה עם הפנים לחלון. רגע של דממה כל כך עמוק, שאפשר היה לטבוע בו.
את שמת את הכוס על האדן, הוא אמר סוף סוף. לא שואל. פשוט קובע.
כן, איתן. שמתי את הכוס על האדן.
יש שם ציפוי לכה. חם משאיר סימן.
אני יודעת.
אז למה?
יעל הסתובבה אליו. בן ארבעים ושמונה, והוא אכן נראה ככה. לא צעיר, לא מבוגר בדיוק בן ארבעים ושמונה. עמד בפתח המטבח, במדי בית אפורים, בידו פלס. הפלס הזה תמיד היה איתו, כמו שאחרים מחזיקים טלפון.
כי אין לי איפה אחר להניח אותה, ענתה. השולחן עטוף בניילון. הכיסא השני הפוך על השולחן. הרצפה במסדרון עוד רטובה מהשכבת יסוד. אני שותה תה בעמידה ליד החלון, איתן. שלוש שנים אני שותה תה בעמידה ליד החלון.
הוא הסתכל על הכוס. ואז עליה. ואז שוב על הכוס.
אני אשום תחתית.
לא רוצה תחתית.
אבל יישאר סימן.
שיישאר.
הוא צמצם עיניים. הביט בה כמו תמיד כשהוא לא מבין האם היא צוחקת או לא. יעל כבר לא תמיד ידעה בעצמה.
יעלי, למה
די, אמרה בשקט, והמילה נפלה בין שניהם כמו אבן למים. די, איתן.
הוא לקח רגע להבין. שאל שוב:
מה “די”?
אני אורזת.
הפעם השתתקו שניהם להרבה זמן. מכונית צפרה בחוץ, אחר כך נעלמה. איתן הוריד את היד עם הפלס לאט.
בגלל האדן?
לא. לא בגללו.
יעל סיימה לשתות, הניחה שוב את הכוס על העץ הלכה, בכוונה, נחושה, בלי שום חרטה.
הייתה בת ארבעים וחמש, רואת חשבון במשרד קטן, אוהבת לקרוא לפני השינה, ומגדלת בעבודה קקטוס קטן שהעניקה לו את השם “חיים”. מזמן-מזמן לא הזמינה אליה חברות. שלוש שנים, למען הדיוק.
היא הלכה לחדר השינה.
לפני שלוש שנים, כשקנו את הדירה הזאת שלושה חדרים, קומה חמישית, בית ישן ויפה ברחוב שקט בתל אביב יעל הייתה מאושרת. באמת מאושרת, בגוף. זכרה איך עמדו ביחד, היא ואיתן, בחדרים החשופים עם הטיח המתקלף, והסתכלה מהחלון על צפצפות בירוק של הסתיו, חשבה: הנה, זה הבית שלנו.
איתן אז היה אחר. או כך נדמה היה לה. היה הולך עם סרט מדידה, מודד קירות, רושם במחברת, בעיניים הדלוקות ההן שהיא אהבה בו פעם אש של אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה ובונה בידיים.
יעלי, תראי, היה פותח מולה שרטוט על דף משובץ. פה תהיה חלוקה, מטבח פתוח, חלל משפחה, מדפים לכל הגובה. בקיר. פה תאורה שקועה עם דימר, שנוכל לשחק עם האור.
ממש יפה, אמרה באמת.
נעשה הכול לבד. בלי לחץ. לאט ובמדויק. פעם אחת לכל החיים.
את “פעם אחת לכל החיים” היא הייתה צריכה לשמוע אחרת. להבין שיש בזה משהו מעבר לרצון לחסוך כסף.
חצי השנה הראשונה הרגישה כמו הרפתקה. גרו בדירה באמצע שיפוץ. יעל בישלה על פלטה חשמלית כי הגז לא היה מחובר, ישנו על מזרן על הרצפה כי לא היה איפה לשים מיטה, אכלו מצלחות פלסטיק כי לא היה איפה לשטוף. לא נוח, קצת רומנטי, לחלוטין נסבל. אז.
ואז הדברים החלו להשתנות. לאט, כמו אדמה זזה מתחת ליסודות.
איתן עבד על השיפוץ כל שבת, לפעמים גם בימי חול עם יום חופשי. הוא היה מנהל עבודה באתרי בניין, ידע על חומרים וטכניקות יותר מהרוב הגדול של הקבלנים. זה היה יתרון. זה אפילו היה מעורר השתאות. הבעיה הייתה שהוא פשוט לא היה מסוגל להפסיק.
בהתחלה יעל עוד לא קלטה את זה. לראשונה הרגישה מוזר אחרי שמונה חודשים לתוך השיפוץ, כשישבה עם רותם, חברתה, בבית קפה, ורותם שאלה:
נו, אז מתי תסיימו כבר? כבר הבטחת לארח אותי, אני מתה שתעשי לי מרק.
עוד קצת, יעל ענתה. איתן אומר עד חנוכה בטוח נסיים.
חנוכה עבר בשיפוץ. אף אחד לא הוזמן, בסלון עמד סולם וגבס מפורק. אכלו סלט בתים לשניים במטבח שכבר כמעט היה גמור. כמעט.
איתן, בשנה הבאה אני רוצה לחדש, אמרה יעל כשהמזגה יין.
בטח, ענה. אסיים את התקרה בסלון, אשים את הפרקט ואז נעשה.
את התקרה בסלון הוא סיים במרץ. ואז הסתבר שצריך להחליף צנרת באמבטיה, כי בעל המקצוע פעם עשה טעות, ואיתן לא היה מסוגל לתת לזה לעבור. אחר כך הבין שחלון המרפסת לא הותקן מושלם, יש רווח של שלושה מילימטר בין המסגרת לקיר. איתן גילה את זה עם מד גובה.
אז יעל עוד צחקה “בעלי במלחמה נגד שלושה מילימטר”. החברות צחקו, גם היא. זה הצחיק אז.
במאי הניחו פרקט בסלון, אפשר היה לפתוח חלון. יעל עזרה לו לסחוב לוחות, יגיש כלים, תפנה אבק במכונת שאיבה. איתן עבד שקט, מרוכז, כמו רופא בניתוח. בדק כל שורה בפלס ובקו לייזר. פעמיים הרים לוחות שהותקנו, רק כי יצא רווח קטן מדי או גדול מדי.
איתן, זה נראה בסדר, אמרה יום אחד.
לי זה לא בסדר, הוא לא הרים את הראש.
זאת הייתה הפעם הראשונה שמשהו במילים שלו עצר אותה. לא העליב, פשוט עצר. היא עמדה עם סמרטוט ביד, מביטה עליו בריכוז, וחשה בפנים משהו מוזר, כאילו הבינה משהו חשוב אך עוד לא ידעה מה.
הפרקט נגמר ביוני. יצא מדהים. עץ אלון בהיר, קווים עדינים, גיאומטריה מושלמת. יעל ליטפה אותו בכף ידה ואמרה בפשטות:
יפה.
נשאר לצפות בלכה טובה, איתן אמר. כבר בחרתי, ייבוא גרמני, עמיד לשריטות.
מתי?
שבוע הבא.
בשבוע שאחר כך גילה שהפנל בפינה התרומם ברבע מילימטר. ציפוי דחה את הלכה.
באותו יוני יעל התקשרה לרותם להיפגש. ישבו במרפסת של קפה, שתו תה קר עם קרח, רותם שאלה:
נו, עד מתי? מתי אני באה אלייך כבר?
בקרוב, אמרה יעל. ושתקה.
קרה משהו?
לא. פשוט את יודעת, רותם, אני מתחילה להרגיש שהוא לעולם לא יסיים.
כולם כזה, מושכים עד דקה תשעים.
לא, רותם, זה לא למשוך. הוא כאילו לא רוצה לסיים. כאילו כל עוד השיפוץ לא נגמר, יש לו תירוץ. להכול. לא להזמין אורחים, לא לסדר באמת רהיטים, לא לחיות חיים אמיתיים.
רותם הביטה בה ברצינות.
דיברת איתו?
מנסה. כל פעם מסביר שעוד קצת, ואז יהיה מושלם.
ואת רוצה מושלם?
יעל שתקה.
אני פשוט רוצה בית, אמרה לבסוף. בית.
באותו ערב איתן הראה לה דגימות צבע לקירות. הגיעו עשרות כרטיסים כולם גוונים של לבן.
תראי, אמר. זה לבן חם, עם קצת שמנת. זה לבן קר, לכיוון האפור. זה פה עם נטייה לכחול. הבדל קטן, אבל בימים זה משמעותי. אני בוחר זה.
הצביע על אחד. יעל ראתה פשוט לבן, סתם לבן.
איתן, היא אמרה. זה לא משנה לי.
הביט בה כאילו לא שמעה משהו נכון.
איך יכול לא להיות משנה? הרי נחיה פה.
כן, אבל פשוט בני אדם חיים בבית, לא מבחינים בגוונים על הקיר.
מבחינים, רק לא יודעים.
טוב, התייאשה. תבחר אתה.
הוא בחר. תמיד בחר לבד. זה קרה לאט, כמעט בלי לשים לב. קודם שמחה שהוא מחליט כי מבין בזה. אחר כך קלטה שפחות ופחות שואלים אותה. בסוף לא שואלים כלל. לא מתוך זדון פשוט המילים שלה כבר לא משנות. אם אמרה “אני אוהבת את הקרמיקה הזו”, הסביר למה היא פחות עמידה. אמרה “בוא נשים ספה כאן”, הראה באפליקציה שזה מפריע לחלוקה. אם אמרה “מוצא חן בעיניי”, אמר “אבל נכון יותר ככה”.
הפסיקה להגיד “מוצא חן בעיניי”. בשביל מה.
באוקטובר השני הגיע אילן, חבר של איתן מהצבא, להתארח. בקש לישון אצלם לילה. יעל שמחה באמת, קנתה אוכל, הוציאה צלחות טובות, ניגבה שולחן. איתן אמר שאי אפשר, כי בחדר שינה יש עבודות.
לא היו עבודות. עמדו שם מיטה וארון. יעל ידעה.
איתן, שאלה אילו עבודות?
צריך להחליף פרקט באחת הפינות. אילן לא ישן טוב עם הריח.
אין שום ריח שם.
למה שמישהו יראה את הדירה ככה?
איך ככה?
לא גמורה.
יעל הסתכלה עליו, הרגישה כאילו הקרקע מתחתיה רועדת. לא סתם ביטוי. ממש פיזית. הוא מתבייש. מתבייש בדירה שהוא בונה בעצמו, כי היא לא כמו בדמיון. ולמען האידיאל הזה הוא משקר לידיד שלו.
בסדר, אמרה. זה הכול.
אילן בא, ישב שלוש שעות במטבח, איתן לקח אותו למסעדה, אילן ישן במלון. יעל אכלה לבד.
באותו לילה, יעל שכבה במיטה, לא נרדמת. הביטה בתקרה שצבע איתן לבן מושלם בלי טיפה או קו. תקרה מושלמת מעל מיטה מושלמת בחדר בלי אורחים כבר שנתיים.
חורף בשנה השנייה, אימה חלתה. לא קשה, שפעת. יעל נסעה אליה פעמיים בשבוע, ישנה שם מדי פעם. איתן לא התנגד, צפה את המרפסת מבפנים, הוראות וחומרים מיוחדים.
פעם חזרה מוקדם מהרגיל, איתן ישב על הרצפה במסדרון, בידו זכוכית מגדלת, בדק קצה הפנל.
מה קרה? הורידה את המעיל.
יש רווח פה, לא הרים עיניים.
היא לא שאלה כמה מילימטר. כולם ידעו, זה לא היה משנה.
איתן, אכלת היום?
שקט.
לא זוכר.
בבוקר?
חייב להיות.
הלכה, בישלה פסטה וביצה. הגיע כשהיא כבר סיימה. התיישב, הביט בצלחת.
תודה.
בבקשה.
אכלו בשקט. בחוץ ירד גשם. על השולחן מונח היה קטלוג ידיות לארון עוד משנה קודמת.
איתן, אמרה.
מה?
תספר לי משהו. לא על שיפוצים.
הרים אליה עיניים, כאילו ביקשה ממנו לדבר סינית.
מה למשל?
כל דבר. איך עברה עליך היום. מה מטריד אותך. סיפור מצחיק, עצוב, לא משנה. לא על חומרים ורווחים.
הסתכל שעליה, חשב ברצינות.
היום באתר, פועל שפך יציקת בטון בלי רשת. פיטרתי אותו.
זה עבודה.
כן.
זהו?
חשב ממש. יעל הרגישה שהוא מנסה, באמת מנסה לחשוב על משהו לא חומרי. לא הצליח.
כלום, בעצם.
אחרי השיחה הזו, שכבה דקות ארוכות והרהרה מתי זה קרה? מתי אדם בן-אדם הפך למכונה של פונקציות? או שהיה תמיד כזה? לא, לא תמיד. זכרה את איתן אחר, שסיפר לה על כוכבים בדרך לטיול בגליל, ידע בעל פה את כל המרובעים והקבוצות, הצביע לשמיים בלילה, “את רואה את דובה גדולה? זה פליאדות”. והיא ראתה.
לאן נעלמו הפליאדות?
בשנה השלישית הפסיקה לומר לחברות שהנה אוטוטו זה נגמר. זה לא היה נכון. השיפוץ נגמר ומתחיל מחדש כל פעם. איתן מוצא פגם, משנה משהו: הקרמיקה לא עמידה, הצבע לא יוצא מדויק, ידית חדשה לא תואמת, הבריח משקשק בחורף. כל פרט קטן היה סיבה לעוד סבב, עוד פרויקט.
יעל קנתה לעצמה מנורה קטנה ליד המיטה, עם אהיל בד, פשוטה. שמה אותה על השידה. בערב איתן שאל:
מאיפה זה?
קניתי.
למה? הרי נארגן תאורה שקועה.
אני רוצה לקרוא לפני שינה.
ספוטים יהיו עדיפים.
מתי?
לא ענה.
בדיוק, אמרה ספוטים יהיו כשיהיו. אני רוצה לקרוא עכשיו.
המנורה נשארה שבוע. אחר כך איתן הניח מנורה ממתכת מהמחסן, “יותר יעילה”. המנורה של יעל עברה לפינה, אחר כך למדף. לבסוף מצאה אותה ליד שפופרות צבע. החזירה אותה לשידה.
איתן שוב הזיזה למדף.
החזירה לשידה.
הוא שתק. היא שתקה.
המנורה נשארה. ניצחון קטן, ויחד עם זאת טרגדיה. כי בבית רגיל, בזוגיות רגילה, זה לא היה ניצחון ולא טרגדיה סתם מנורה.
באפריל, שלח יעל הודעה לרותם: “רותם, רוצה לבדוק יחד צימר סוף שבוע? בלי בעלים?”. עליה ענתה: “רוצה! מתי?”. יצאו למלון קטן, ארבעה ימים. יעל לקחה חופשה. איתן הופתע, לא התנגד. בדיוק התחיל שיפוץ שירותים וכולו היה עסוק בזה.
בצימר ליעל הייתה חדר בד פשוט: כיסוי מיטה פרחוני, רהיטי עץ פשוטים, חלון פתוח אל יער לח. הכול קטן, קצת בלוי, עם שריטות ופגמים. יעל הרגישה שלווה אמיתית. באותו ערב שכבה על הכיסוי, הביטה בתקרה סדוקה, ובכתה.
רותם שכבה במיטה ליד. לא שאלה כלום.
אני חיה במוזיאון, אמרה לבסוף יעל מבינה? יפה, מושלם, מת.
רותם שתקה. אחר כך שאלה:
דיברת איתו?
כן.
ומה?
אומר שעוד מעט וזה נגמר. תמיד אומר עוד מעט.
אולי טיפול זוגי? ביחד.
הוא לא ילך. איתן חושב שתרפיה זה לאנשים עם בעיות אמיתיות. הוא רק עושה שיפוץ.
שכבו יחד, הרוח באה מהיער, יעל חשבה: זה מה שהיה חסר. חלון פתוח. יער. סדק בתקרה. הכיסוי הזה, שנקנה כי אהבה בלי פלס.
היא חזרה אחרי ארבעה ימים. הבית הסריח מסיד. איתן רצה להראות הנישה בשירותים שיישר. העיפה מבט, אמרה:
יפה.
רואה? הכול סימטרי. קודם הימין היה רחב בסנטימטר וחצי.
אני רואה.
חיפשתי שבוע איך לתקן בלי לפגוע בקרמיקה. בסוף עלה לי איך.
יופי.
נכנסה לחדר, החליפה בגדים. נשכבה. נשאה עיניים לתקרה מושלמת.
ביוני התרחש רגע שנחרת בזיכרונה. ערב ראשון, שמונה בערב. איתן צבע מחסן. יעל בישלה, שמעה איך הוא שם מזיז, מדביק נייר דבק.
איתן! קראה.
מה?
אוכל עוד עשרים דקות.
אחלה.
היא ערכה שולחן. עשרים דקות לא הגיע. ארבעים גם לא. היא דפקה על דלת המחסן.
האוכל מתקרר.
חמש דקות.
חמש דקות לא הגיע.
אכלה לבד. פינתה. ניגבה כלים. התיישב בסוף בעשר וחצי.
התבלבלתי בזמן.
אני יודעת.
לחמם?
תחמם לבד.
נכנסה לחדר, לקחה ספר. כשבא, שאלה בלי להרים עיניים:
איתן, אתה מאושר?
שקט ארוך.
כן כנראה.
בטוח?
יעלי, איזה מין שאלה.
רגילה.
נשכב לידה. שתק. ואז:
אסיים מחסן, אתחיל מרפסת. אחר כך הדירה תהיה גמורה.
היא סגרה את הספר.
אתה מבין שענית עכשיו על שאלה אחרת?
מה?
שאלתי אם אתה מאושר. ענית על המרפסת.
לא ידע מה להגיד. שכב בשקט.
לילה טוב, היא אמרה.
לילה טוב.
היא לא כיבתה את האור עוד הרבה זמן. הביטה בתקרה, שמעה את נשימתו, וחשבה על חיים אחרים שבהם אולי היו שוכבים ומדברים סתם, על סדרה, על מה שאמא שלה אמרה. פשוט מדברים.
פה שקט. מושלם כמו התקרה.
את הרגע הזה נזכרה בו בבוקר, כשהניחה את הכוס על האדן. אז הבינה שהמילה “די” חיה אצלה ממזמן. פשוט הכוס הזאת הייתה הסמל.
היא ארזה בשקט, ללא דמעות. לקחה רק את שלה. כמה ספרים, קוסמטיקה, בגדים, מנורה קטנה עם אהיל בד, תעודת זהות, מסמכים, מטען. את הקקטוס “חיים”, שבאה איתה מהעבודה, כי בבית לא היה שום דבר חי. איתן מעולם לא התנגד לקקטוס. הוא לא משאיר סימנים.
איתן עמד בדלת, הביט בה אורזת.
יעל.
מה.
נדבר רגע?
על מה?
מה זאת אומרת? את אורזת.
נכון.
בגלל הכוס?
איתן, בבקשה. אתה מבין טוב מאוד.
אני לא מבין. באמת לא.
היא נעצרה. הסתכלה עליו. עמד שם, גבוה, בלי הפלס, פתאום מבולבל, באמת. מזמן לא ראתה אותו מבולבל.
איתן, אמרה. שלוש שנים אנחנו גרים כאן.
כן.
לא היה לנו אף ערב עם אורחים. אפילו לא אחד.
כי הדירה עוד לא
נכון, עוד לא. אבל היא אף פעם לא תהיה. אתה מבין?
הוא שתק.
תמיד תמצא עוד מה לתקן. זה הטבע שלך. זה לא רע בפני עצמו. אבל אני לא יכולה עוד. נמאס לי לחיות באתר בנייה.
עוד מעט
לא. אמרה בעדינות, אבל בביטחון. לא עוד מעט. זה לא עניין של זמן. זה לא אומר “עוד קצת סבלנות”. זה ששלוש שנים אני גרתי כאורחת בבית שלי. הלכתי בזהירות שלא לשרוט. שמתי כוסות על תחתית. הזזתי את המנורה שלי. לא הזמנתי חברות כי היה לך בושה. אני
קולה רעד. עצרה רגע.
אני רק רוצה לחיות. פשוט לחיות. עם שריטות ברצפה וכתמים על האדן. עם אורחים בשישי. עם הג’קט הישן שלך על כיסא. עם כל מה שיש בבית חי. ובית חי לא נהיה לנו.
הוא שתק הרבה. אחר כך לחש:
לאן את הולכת?
לאמא בינתיים.
וכמה זמן?
לא יודעת.
סגרה את התיק. לקחה את חיים. הלכה למסדרון, לבשה מעיל, נעלה נעליים, משתדלת לא להביט על הפרקט המושלם.
יעל, אמר לה מאחור.
מה.
לא ידעתי שככה.
ידעת, אמרה. פשוט העדפת לא לחשוב.
הדלת נסגרה מאחוריה בשקט. בדיוק כמו כל דבר בבית הזה.
הוא נשאר.
עמד עוד דקה במסדרון, הלך לסלון, התיישב על הספה. ספה שהוא בחר אחרי שלושה חודשי חיפושים. בד איכותי, לא מתבלה. ישב על הספה הנהדרת בסלון הנפלא, הביט סביב.
הדירה יפה. יפה באמת. קירות בגוון הנכון, פרקט בלי רווחים, תקרה חלקה, מדפים מובנים שיישרים כמו לפי סרגל. תאורה מושלמת. חלון בלי סדקים. קרמיקה באמבטיה ללא חיבור נראה.
הוא הביט וחש משהו מוזר. לא גאווה משהו דומה לבחילה, אבל לא בגוף אלא בנפש.
על המדף נשארו כמה מהספרים שלה. הביט בכולם, ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראה את יעל יושבת וקוראת, באמת. לא במיטה ללילה, אלא כך סתם, בסלון, עם אור רגיל. מזמן. מאוד מזמן.
הלך למטבח. הכוס עוד הייתה על האדן. הסתכל לא נשאר סימן. התה כבר קר.
שטף אותה. העמיד במעמדת כלים. עמד. נכנס לחדר השינה, שכב על המיטה בבגדים, מה שלא עשה אף פעם. הביט בתקרה.
התקרה מושלמת.
שכב שעה. אולי שתיים. הזמן איבד משמעות. אחר כך קם, נכנס למחסן. דליים של צבע, גלילי רשת, קרטוני חומרים, כלים מסודרים לפי שיטה. מצא שם דוגמית של קרמיקה שהביא פעם לעבודה להשוות. הפך בידיים, החזיר.
במחסן לא היה שום דבר חוץ ממנו.
בערב חימם משהו מהמקרר, אכל בלי טעם, שטף כלים. בדירה היה שקט מוחלט. פעם תמיד קרה משהו עשה בידיים, רעשים, ריחות חומרים. עכשיו, רק שקט מושלם.
הדליק טלוויזיה. ראה משהו עשרים דקות, לא עקב, כיבה.
אחר כך הסתכל בנייד על השם שלה. לא התקשר. חשב.
לא חשב איך להחזיר אותה. חשב על מה שאמרה על האורחים, על המנורה, על זה שהייתה שלוש שנים אורחת בבית שלו. המילה הזאת דקרה. אורחת. בבית שלה.
נזכר באילן. איך התקשר אליו והמציא שקר על שיפוץ. למה? אפילו לעצמו לא היה ישר. חשב “הדירה לא מוכנה, לא נעים”. אבל זה לא נכון. היא הייתה ראויה לחיות ממזמן. פשוט היא לא הייתה כמו שדמיין לעצמו. לא כמו שהבטיח.
רצה לעשות דירה מושלמת. ובנה, ולא הצליח לסיים, כי מושלם לא קיים. כמו קו האופק תמיד נשאר שם, רחוק.
יעל ידעה את זה. הוא לא.
או שידע, ולא רצה להודות.
קם. עבר חדר חדר, הדליק אורות. עמד בסלון. הביט במדפים.
הכול מדוד, מדויק: ספרים לפי גובה, חפצים דקורטיביים בריווח מושלם. העיקרון שלו כל דבר במקומו, בלי בלגן, הכל מתוכנן.
באמצע המדף השלישי עמד לב זכוכית קטן. קצת עקום ומחוספס. יעל קנתה אותו בשוק לפני שנתיים. הוא אמר “למה זה? רק תופס אבק”. היא ענתה: “זה מוצא חן בעיניי”. לא אמר כלום. לב הזכוכית נשאר. לא התווכח, פשוט נכנע.
הרים אותו עכשיו ביד. החזיק.
הזכוכית הרגישה חמה. או נדמה לו.
חשב על זה שלושה ימים. שלושה ימים הסתובב בדירה, לא עשה דבר, אכל מה שהיה, לא ישן כמו שצריך. בעבודה טעה בחישוב באתר, תיקן לבד. עמית שאל: “איתן, הכל בסדר?”. אמר “כן, הכל טוב”.
ביום הרביעי שלח לה הודעה.
“יעלי, אפשר לדבר?”
היא ענתה שעה אחרי: “אפשר”.
התקשר. ענתה אחרי שני צלילים.
היי, אמר.
היי.
מה שלומך?
בסדר. אצל אמא זה נחמד.
שתיקה. שמע את הנשימה שלה, לא ידע איך להתחיל. אף פעם לא היה טוב בדיבורים כאלה. היא תמיד ידעה.
יעלי, חשבתי המון בימים האלה.
הבנתי.
את יודעת מה אגיד?
בערך.
יעלי, אני מבין שפספסתי משהו גדול. או, לא פספסתי פשוט חיפש מילה. בחרתי לא נכון.
היא שתקה.
דיברת על אורחים. על המנורה. על הכול. לא הבנתי אז. או לא רציתי.
למה אתה אומר לי את זה?
כי אני רוצה שתחזרי.
שקט ארוך.
איתן
אני לא מבקש עכשיו. רק אומר אמת. אני רוצה לנסות אחרת. לא יודע אם אצליח. אבל רוצה לנסות.
היא שתקה הרבה. שמע אותה מזיזה משהו אולי כוס. כוס על אדן או שולחן; לא משנה איפה.
אתה מבין שלהגיד “אני אנסה” לא מספיק? שאלה לבסוף.
מבין.
אתה מבין שאני לא יכולה לחזור ולחיות כמו שחייתי?
מבין.
לא בטוחה שאתה מבין. סליחה, פשוט אומרת את זה. אתה מפוחד עכשיו, אומר את המילים הנכונות. אבל אי אפשר פשוט להחליף תכונה. זה לא מסמר.
אני יודע.
אז מה אתה מציע באמת?
היסס.
קודם להיפגש. לדבר כמו בני אדם, לא דרך הטלפון.
בסדר, אמרה בסוף. ניפגש.
נפגשו בקפה, מקום ניטרלי. קפה רגיל, כיסאות קצת חורקים, תפריט על לוח. יעל באה במעיל הבז’ המוכר, עייפה, אך רגועה.
הזמינו קפה. איתן הביט בה מזמן לא הביט בה ככה, סתם מביט, בלי לחשוב על קירות או פינות.
איך אמא? שאל.
יותר טוב. קנתה פרחים, שתילים. שמחה ששהיתי.
אני שמח.
שקט.
איתן, אמרה. אני רוצה שתבין זה לא השיפוץ. לא זה שאתה דייקן. זה טוב. הבעיה היא שהחלפת מטרה. הבית צריך להיות כלים לחיים. אצלך הוא היה מטרה.
נכון.
אתה אומר “נכון”, אבל אתה מבין?
מבין.
איך אדע?
החזיק כוס. הניח.
לא תדעי. אני בעצמי לא בטוח כמה אצליח. אבל אני יודע שאי אפשר ככה. עד שעזבת חשבתי שזה אולי בסדר. כשהלכת, הדירה הייתה רק קופסה יפה.
יעל הביטה בו.
קופסה יפה, חזרה ברכות.
כן.
טוב שהבנת.
תחזרי?
התבוננה בחלון. בחוץ גשם אביב שגרתי, אנשים ממהרים, על המדרכה אדניות עם צבעונים אדומים מבריקים, קצת פראיים ברוח.
אנסה, אמרה בלחש. אבל בתנאים.
תגידי.
חודש ראשון בלי שיפוץ. בכלל. אפילו לא מסמר. חיים בבית.
בסדר.
שני בשבת מזמינים רותם עם דורון, אילן אם יוכל. מארחים, אוכלים, מדברים. בדירה כמות שהיא.
הנהן.
שלישי אם תחזור לעשות סיפור מכל שריטה, אני אומרת ואתה מקשיב.
בסדר.
זה לא פשוט. באמת קשה.
אני יודע. קשה לי. אנסה.
יעל הסתכלה עליו שוב, ממש, כמו שמביטים כדי לראות אמת. ואז אמרה:
טוב.
חזרו יחד הביתה, בגשם שעדיין לא פסק לגמרי. הלכו קרוב, לא ביד, אבל יחד. יעל נשאה את “חיים” בכיס, הוא את התיק שלה. בכניסה נעצרה, התבוננה למעלה, אל הקומה החמישית.
בית יפה, אמרה.
כן.
עלו במעלית. הוא פתח את הדלת. היא נכנסה ראשונה, הלכה לסלון, הניחה את “חיים” על האדן, בלי תחתית.
איתן הביט בקקטוס, על ציפוי הלכה.
לא אמר כלום.
יעל הלכה למטבח. שמע אותה ממלאה קומקום, מים, לחיצה על הכפתור.
הלך אל הסלון. התיישב. הביט במדף. הלב מזכוכית עוד שם, לא בדיוק במקום, קצת עקום.
לא הזיז.
בשבת התקשרו לרותם. רותם אמרה “סוף סוף” וצחקה באמת. אילן לא יכל הפעם, הבטיח בפעם הבאה. דורון הביא יין, רותם עוגה, יעל הכינה מרק שהבטיחה לפני שלוש שנים.
סעדו בסלון. איתן שם צלחות לא ישרות, תיקן אחת, ואז עצר את עצמו.
בארוחה היה שמח וצפוף. רותם הפילה כוס, יין אדום השפריץ על המפה. כולם צעקו “וואו”. איתן הרגיש משהו מתכווץ, הביט ביעל.
יעל הסתכלה עליו. לא מודאגת, לא מפחדת. פשוט מחכה.
לקח מפית, ניגב את הכתם.
לא נורא.
רותם נשפה. יעל חייכה בקצה השפתיים.
אחרי שבאורחים הלכו, יעל ניגבה כלים, איתן ייבש. שתקו, אבל השתיקה הייתה שונה. לא כמו פעם.
המפה תצא בכביסה, אמר על הכתם.
אולי לא.
לא נורא.
הביטה בו, העבירה אליו צלחת.
איתן, אמרה.
מה?
היה כיף היום.
נכון, ענה. היה כיף.
סיימו כלים. שבו בסלון. הכוסות על השולחן, כתם יין על המפה, לב הזכוכית על המדף, הקקטוס “חיים” על האדן.
איתן הביט בכל זה. חשב שצריך להספיק להשרות מחר את הכתם שלא יתייבש, ש”חיים” עלול להכתים את הלכה, שאחת הכוסות עומדת עקום.
ואז נזכר שיעל צחקה היום פעמיים: פעם בסיפור על החתול של רותם, פעם כשדורון התבלבל בטוסט. היא צחקה כמו פעם, כשחשב “הנה, זו היא”.
הלכה לחדר שינה. נעצרה בדלת.
אתה בא?
תכף.
הביט שוב על הסלון. על הכתם. על הקקטוס. על הלב.
כיבה את האור.
שכב לידה. היא כבר קראה. המנורה שלה, עם אהיל הבד, מאירה רך. הביט בתקרה.
יעלי.
מה?
את שומעת אותי כשאני מדבר על מילימטרים ורווחים?
הורידה ספר והביטה בו.
שומעת.
על מה את חושבת?
חשבה רגע. באמת חשבה.
חושבת שאתה רחוק ממני באותם רגעים.
נכון, אמר. כנראה.
הרימה את הספר חזרה.
הוא שכב ולא ידע אם יצליח. שלוש שנים זה הרבה, משהו בה השתנה, גם בו, כמו סדק אפשר למלא, בקושי תראה, אבל זה לא אותו חומר. הוא יודע זאת הכי טוב שיש.
חשב על זה עד שעמעם לו המחשבה. ואז בדיוק לפני שנרדם, חשב: מחר בבוקר יניח את “חיים” על תחתית, שלא יישאר סימן על הלכה.
פקח עיניים.
התקרה אותה תקרה. מושלמת. בלי אף סדק.
לידו יעל הופכת דף, בשקט.
שוב עצם עיניים. “חיים” לא בורח לשום מקום. “חיים” יחכה לבוקר.
