שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים
עינת הניחה את הספל על אדן החלון ושמעה איך עמרי נעצר במעבר. היא הרגישה את זה בגב, אף על פי שעמדה עם הפנים לחלון. השקט המתוח מילא את החדר.
“את שמתי את הספל על האדן,” הוא אמר לבסוף. לא שאל. קבע.
“כן, עמרי. שמתי את הספל על האדן.”
“יש שם גימור לכה. חום משאיר סימן.”
“אני יודעת.”
“אז למה?”
עינת הסתובבה. הוא בן ארבעים ושמונה, נראה בדיוק כך לא פחות, לא יותר. עומד בכניסה למטבח, בחולצת טריקו אפורה, עם פלס ביד. פלס, כמו שאחרים מחזיקים טלפון.
“כי אין לי איפה להניח,” ענתה. “השולחן מכוסה בניילון. הכיסא השני הפוך. הרצפה במסדרון עוד רטובה מהסיד. אני שותה תה בעמידה, עמרי. כבר שלוש שנים.”
הוא הביט בספל. בה. ושוב בספל.
“אני אשים בתחתית.”
“לא צריך.”
“יישאר סימן.”
“שיישאר.”
הוא צמצם עיניים. הוא תמיד היה מסתכל ככה כשלא קלט אם היא צוחקת או לא. עינת בעצמה כבר לא תמיד ראתה את ההבדל.
“עינת, נו מה”
“די,” היא אמרה חרישית, והמילה נפלה לחדר כמו אבן לתוך ברכה. “די, עמרי.”
הוא לא מיד הבין. שאל שוב:
“מה ‘די’?”
“אני אורזת.”
השקט היה ארוך. מכונית צפצפה בחוץ, ונעלמה. עמרי הניח את הפלס לאט בצד.
“זה בגלל האדן?”
“לא. לא בגלל האדן.”
עינת סיימה את התה והחזירה את הספל לאותו מקום אל משטח הלכה. בכוונה, באומץ, בלי טיפת חרטה.
היא בת ארבעים וחמש. עובדת חשבת שכר במשרד קטן, אוהבת לקרוא לפני השינה, מחזיקה בעבודה קקטוס קטן בשם איתן. ולא הזמינה חברות אליה כבר שנים. שלוש שנים, ליתר דיוק.
היא הלכה לחדר השינה.
שלוש שנים קודם, כשהם קנו את הדירה הדו-חדרית בקומה החמישית ברחוב צדדי ושקט, עינת הייתה מאושרת. באמת, פיזית מאושרת. זכרה איך היא ועמרי עמדו באמצע החדרים העירומים עם התריסים הישנים והרצפה הצבועה. היא הביטה בחלון לעץ האקליפטוס שלמטה וחשבה: הנה זה, הנה הבית.
גם עמרי אז היה שונה. או ככה חשבה. הוא בדק קירות עם מטר, כתב פתקים במחברת, ועיניו בערו באש. אש של מישהו שיודע מה הוא רוצה ויודע איך להשיג בעצמו.
“תראי, עינת,” היה פורס בפניה דף משובץ מלא תרשימים. “פה תבוא חלוקה מטבח וסלון פתוח. כאן מדפים מהתקרה עד הרצפה. רואה? כאן ספוטים עם דימר, שנשלוט באור.”
“זה יפה,” אמרה באמת.
“נעשה הכל בעצמנו. לאט-לאט, אבל נכון. פעם אחת ולתמיד.”
היה על זה ‘פעם אחת ולתמיד’ שצריך היה להקשיב לו טוב יותר. להבין שמאחוריו מסתתר הרבה יותר מחשק לחסוך על קבלנים.
החצי שנה הראשונה הייתה הרפתקה. גרו בתוך השיפוץ. עינת בישלה על פלטה חשמלית, כי הגז עוד לא הותקן. ישנו על מזרן, כי לא היה איפה לשים מיטה. אכלו בכלים חד-פעמיים, כי לא היה איפה לשטוף כלים. זה היה לא נוח, קצת רומנטי, אבל נסבל. אז.
משהו התחיל לזוז אחר כך. לאט, כמו קרקעית שמתבקע תחת יסוד.
עמרי עבד על השיפוץ כל סופ”ש, לפעמים גם במהלך השבוע כשלקח יום חופש. מנהל עבודה באתרי בנייה, מבין יותר בחומרים וטכניקות ממרבית השיפוצניקים. טוב מאוד. נפלא אפילו. הבעיה לא הייתה הידע.
הבעיה הייתה שהוא פשוט לא מסוגל להפסיק.
בהתחלה עינת לא הבחינה. הרגישה לראשונה שמשהו מוזר אחרי שמונה חודשים, כשהייתה עם עדי, חברתה, בבית קפה, ועדי שאלה:
“נו, עוד מעט מסיימים? אני מחכה סוף-סוף לבוא אלייך. את חייבת לעשות לי מרק ירקות שלך.”
“עוד קצת,” ענתה עינת. “עמרי אומר שעד ראש השנה בטוח גומרים.”
ראש השנה עבר בשיפוצים. לא הזמינו אורחים, בסלון עמד סולם וגבס היה מפוזר. אכלו סלט לשניים במטבח שכבר כמעט הושלם. כמעט.
“עמרי, בשנה הבאה נעשה חג כמו אנשים,” אמרה אז עינת ומזגה קאווה.
“בטח,” הוא אמר. “אחרי שאסיים את התקרה של הסלון ואניח שם פרקט, נארח.”
האמת: את התקרה בסלון הוא סיים במרץ. אלא שאז צריך היה לפרק את הצנרת באמבטיה כי מישהו חיבר אותה לא נכון ועמרי לא יכל לראות את זה. אחר-כך הגיע תור מרפסת השמש הפוליאוריטן התקפל ונותרה סדק של שלושה מילימטר. עמרי גילה זאת בעזרת מד-מדידה.
עוד הייתה צוחקת על זה “הבעל שלי נלחם בשלושה מילימטר”. חברותיה צחקו. גם היא איתן. זה ממש הצחיק.
במאי הניחו את הפרקט בסלון. כבר היה חמים וניתן היה לפתוח חלונות. עינת עזרה להכניס את הפלטות, הביאה כלים, עברה אחרי עמרי עם שואב אבק. עמרי עבד בשקט מרוכז, כרופא מנתח. מדד כל שורה עם פלס וסרגל לייזר. פעמים הרים מחדש כדי לסדר סטייה קטנה.
“אה, עמרי, מי יראה?” שאלה.
“אני רואה,” ענה בלי להרים ראש.
פה הרגישה לראשונה, שמשהו עוצר אותה. לא פוגע. פשוט עוצר. עמדה שם, עם סמרטוט ביד, ובה הרגשה מוזרה כאילו הבינה משהו, אבל עדיין לא ידעה לפרט.
את הפרקט גמרו ביוני. היה באמת יפה. אלון בהיר, קווים ישרים, גימור מושלם. עינת העבירה יד ואמרה:
“יפה.”
“נוסיף לכה,” אמר עמרי. “מצאתי אחת גרמנית, עמידה מאוד.”
“מתי?”
“ראשון הבא.”
בראשון הבא גילה שפנל בפינה אחת התרומם בחצי מילימטר. דחו את הלכה.
כאן, ביוני ההוא, עינת התקשרה לעדי. נפגשו בקפה במרפסת קיץ, שתו תה קר. עדי שאלה:
“נו, מתי נבוא לביקור?”
“עוד מעט,” מלמלה עינת ושתקה.
“קרה משהו?”
“לא, פשוט… את יודעת, עדי, אני מתחילה לחשוב שהוא אף פעם לא יסיים.”
“ככה כולם, מושכים עד אין סוף.”
“לא, את לא מבינה. הוא לא מושך. הוא כאילו… לא רוצה לסיים. זה כאילו כל עוד השיפוץ לא גמור, יש לו תירוץ. להכל. לא להזמין, לא לסדר רהיטים, לא לחיות רגיל.”
עדי הסתכלה ברצינות.
“את דיברת איתו על זה?”
“אני מנסה. תמיד זה ‘עוד קצת’, ‘אחר כך יהיה מושלם.'”
“ואת רוצה מושלם?”
עינת שתקה.
“אני רוצה בית,” אמרה לבסוף בשקט. “פשוט בית.”
בבית, בערב, עמרי הראה לה דוגמאות גוון לקירות כעשרים גוונים, כולם לבן. חימר לה: “זה לבן חם, זה קר עם גוון אפור קריטי באור יומי.”
“עמרי,” אמרה. “לא אכפת לי.”
הוא הביט בה כאילו דיברה שטויות.
“איך לא אכפת? נגור פה.”
“בדיוק. גרים כאן, אנשים חיים בדירה חיה. אף אחד לא רואה גווני לבן.”
“רואים. פשוט לא שמים לב.”
“טוב, תבחר אתה.”
הוא בחר, תמיד בחר. כך, מבלי משים, דעך קולה בדיונים על הדירה. בהתחלה שמחה הוא מבין בזה. ואז ראתה שאותה שואלים פחות ופחות. עד שכבר לא שואלים בכלל. לא באגרסיביות, זה פשוט לא היה משנה ממילא.
“אני אוהבת את האריח הזה,” הייתה אומרת היה מסביר למה פחות עמיד מזה שבחר. “נניח את הספה פה?” “פה זה פוגע בתכנון המרחב.” הכול מוסבר, קוהרנטי, נכון. רק שהיא לא ראויה להשפיע, לטענתו, כי זה “פחות נכון טכנית.”
אז היא הפסיקה להגיד מה היא אוהבת. למה לטרוח?
בסוף השנה השנייה, באוקטובר, חברו הוותיק של עמרי, ירון, התקשר עובר ברמת גן, מבקש לישון לילה. עינת התרגשה, קנתה מצרכים, ניקתה את השולחן והכינה כלים.
עמרי אמר שירון לא יכול לישון אצלם כי יש עבודות בחדר השינה.
שם לא היה כלום. מיטה מסודרת, ארון בנוי. עינת ידעה.
“עמרי,” אמרה בשקט אחרי השיחה. “אילו עבודות?”
הוא הסתיר מבוכה.
“צריך להניח שטיחון, יהיה לו ריח צבע.”
“אין שם שום ריח.”
“נו עינת, למה הוא צריך לראות דירה כזו?”
“כזומה?”
“לא מוכנה.”
הסתכלה בו, הרגישה שהאדמה נשמטת תחת רגליה. כי לפתע ידעה: עמרי מתבייש. מתבייש בדירה שלו, זו שיצר, כי היא לא תואמת לדמיון. בשביל הדמיון הזה ישקר גם לחבר.
“טוב,” אמרה. וזהו.
ירון הגיע, שתה תה במטבח שלוש שעות, אכל עם עמרי במסעדה, ישן במלון. עינת אכלה לבד.
לא נרדמה הרבה בלילה ההוא. שוכבת, בוהה בתקרה הלבנה-מושלמת, בלי טיפה ולו של כתם. מושלם בלי אורחים כבר שנתיים.
בחורף השני אמא שלה חלתה שפעת. עינת נסעה פעמיים בשבוע לכל העיר לבקר. לפעמים נשארה לישון. עמרי לא מחה; בדיוק צבע עם סילר את המרפסת.
פעם חזרה לבית מוקדם מהרגיל מצאה אותו יושב על רצפת המסדרון, מגדיל עם זכוכית מגדלת את החיבור של הפנל לקיר.
“קרה משהו?” שאלה.
“יש פה מרווח.”
היא כבר לא שאלה איזה. זה לא היה משנה.
“עמרי, אכלת היום?”
הוא לא זכר.
בישלה פסטה, טיגנה ביצה. אכלו בשקט. בחוץ ירד גשם. על השולחן קטלוג ידיות לארון כניסה מהשנה שעברה.
“עמרי,” אמרה.
“ממ?”
“תספר לי משהו. לא על שיפוץ.”
הרים עיניים בתמיהה.
“מה את רוצה לדעת?”
“כל דבר. איך עבר היום, מה חשבת, מה הצחיק, משהוחוץ מזוויות וחומרים.”
חשב. באמת ניסה.
“היום באתר פועל שפך בטון בלי חיזוק. פיטרתי אותו.”
“זה עבודה.”
“נכון.”
“וזהו?”
ישן בדקו: הוא לא מבריז. פשוט לא עלה על דעתו לספר משהו לא קשור.
“אני לא יודע,” הודה. “אין כלום.”
אחר כך חשבה הרבה: מתי הפך אדם חי לאוסף תפקודים? פעם לא היה כזה; היא זכרה איך נסעו לכנרת ברכב ישן והוא הראה לה כוכבים ולמד אותה שמותיהם. איפה זה נעלם?
בשנה השלישית הפסיקה להבטיח לחברות ש’הכל יגמר בקרוב’. לא היה נכון השיפוץ נגמר ותכף התחדש. עמרי מצא עוד פגם: אריח פחות עמיד, צבע התייבש לא טוב, ידית בדלת סבירה אבל ציר חרק בקור. כל פגם הוליד שלב נוסף.
עינת קנתה לעצמה מנורת לילה, פשוטה עם אהיל בד. שמה ליד המיטה. ערב אחד נכנס עמרי, הביט:
“מאיפה?”
“קניתי.”
“למה? תכננו ספוטים.”
“אני רוצה לקרוא לפני השינה.”
“יהיו ספוטים.”
“מתי?”
לא ענה.
“בדיוק,” אמרה. “כי ספוטים בעתם. ולקרוא אני רוצה עכשיו.”
המנורה עמדה שבוע. עמרי הביא מנורת מתכת קטנה, הניח לידה “מפזרת אור נכון.” המנורה שלה הוזזה. ואז עברה למדף, ואז התקפלה לארון. עינת החזירה לאט-לאט חזרה.
הוא החזיר למדף. היא שוב לשידה.
הוא השתתק. גם היא.
המנורה נשארה בשידה. ניצחון קטן, וגם טרגדיה קטנה; כי בבית אמיתי זה היה ‘סתם מנורה’.
באביב השלישי, באפריל, כתבה לעדי הודעה: “עדי, רוצה לנסוע רק את ואנילצימר, כמה לילות, בלי בעלים?” עדי ענתה מיד: “רוצה! מתי?”
נסעו במאי, ארבעה ימים בצימר כפרי מחוץ לעיר. עינת לקחה חופש, עמרי הופתע אבל לא התווכח, היה כולו שקוע בשיפוץ חדר הרחצה.
החדר בצימר היה פשוט, רהיטים עץ משופשפים, שמיכה צבעונית, חלון פתוח עם ריח יער לח. קצת פגום, קצת עקום, שריטות קטנות ועינת הבינה פתאום שכיף לה באמת. בערב הראשון נשכבה על המיטה, הביטה בתקרה עם סדק קטן ופרצה בבכי.
עדי שכבה בשקט במיטה ליד, לא שאלה. פשוט הייתה שם.
“אני גרה במוזיאון,” אמרה עינת לבסוף, בוהה בתקרה. “יפה, מושלם, מת.”
עדי שתקה ואחר כך שאלה: “אמרת לו?”
“כן.”
“ומה?”
“אומר שעוד קצת ואז יהיה יותר טוב. תמיד אותו משפט.”
“אולי תלכולטיפול?”
“הוא לא יסכים. עמרי חושב שמטפלים למי שיש בעיות אמיתיות. לו? יש רק שיפוץ.”
שתקו, הרוח ביערות; עינת חשבה זהו. זה מה שחסר. חלון פתוח, יער, סדק בתקרה, שמיכה שנקנתה כי אהבה. חיים.
חזרה הביתה. בבית ריח טיח. עמרי קידם אותה במסדרון, סיפר בהתלהבות ששיפץ את הנישה באמבט, רוצה להראות.
“יפה,” אמרה.
“עכשיו הכל סימטרי. קודם צד ימין היה רחב בסנטימטר וחצי.”
“אני רואה.”
“שבוע חשבתי איך לא לשבור את האריחים. בסוף הצלחתי.”
“כל הכבוד.”
נכנסה לחדר השינה, התחלפה, נשכבה. בהתה בתקרה מושלם.
ביוני היה דיאלוג שזכרה היטב. מוצאי שבת, שמונה בערב. עמרי מצבע משהו במחסן; עינת מכינה ארוחת ערב.
“עמרי!” קראה.
“מה?”
“אוכל מוכן עוד עשרים דקות.”
אחרי עשרים דקות לא יצא. אחרי ארבעים גם לא. דפקה בדלת המחסן.
“האוכל מתקרר.”
“חמש דקות.”
גם אז לא יצא.
אכלה לבד. ניגבה שולחן, שטפה כלים. הוא רק אחרי עשר וחצי יצא. ראה שולחן ריק.
“נעלם לי הזמן,” אמר.
“אני יודעת.”
“לחמם?”
“תעשה מה שתרצה.”
נכנסה למיטה, לקחה ספר. לא הרימה מבט כששאל:
“עינת, את מאושרת?”
שתיקה ארוכה.
“כנראה שכן.”
“בטוחה?”
“מה זה השאלה הזאת?”
“שאלה רגילה.”
שכב לידה. שקט. בסוף אמר:
“כשאגמור את המחסן, אתחיל באיטום המרפסת, ואז הדירה תיגמר.”
סגרה את הספר.
“אתה מבין שככה ענית לי בדיוק על מה ששאלתי?”
“איך?”
“אני שואלת אם אתה מאושר. אתה מספר לי על המרפסת.”
לא הייתה לו תשובה.
“לילה טוב,” אמרה.
“לילה טוב.”
היא לא כיבתה את האור. בהתה בתקרה, הקשיבה לנשימתו, חשבה שבחיים אחרים אולי כזו, רק אחרת אולי היו שוכבים יחד ומדברים ככה, לא משנה על מה. על סדרה שראו, על משהו שאמא שלה סיפרה, על קפה שאהבו. מדברים.
ופה הייתה רק שתיקה. מושלמת.
את אותו דיבור נזכרה בו בבוקר, כשהניחה את הספל על האדן. פה הבינה שה”די” היה בשל מזמן רק חיכה לקטנה לצאת.
החלה לארוז בקור רוח, בלי דמעות. רק את שלה: קצת בגדים, מעט ספרים, קוסמטיקה, טלפון, מסמכים, מטען והקקטוס איתן. אותו קיבלה לעבודה לפני חצי שנה, בבית לא היה אף עציץ. עמרי לא התנגד לאיתן לא משאיר סימנים.
עמרי עמד בדלת חדר השינה והביט.
“עינת.”
“מה?”
“בואי נדבר.”
“על מה?”
“נו, את אורזת.”
“נכון.”
“בגלל הספל?”
“עמרי, די. אתה מבין בדיוק.”
“באמת שלא.”
עצרה. הביטה בו עומד בדלת, גבוה, בלי הפלס, נראה אבוד באמת.
“עמרי, אנחנו שלוש שנים כאן.”
“כן.”
“לא היה לנו ערב כמו שצריך עם אורחים. לא פעם בשלוש שנים.”
“כי הדירה עוד לא”
“כי היא לא תיגמר. אתה מבין?”
שקט.
“תמיד תמצא מה לתקן. זה לא רע. אבל אני לא יכולה בזה. נמאס לי לחיות באתר בנייה.”
“עוד מעט”
“לא. זה לא עוד קצת. זה לא עניין של זמן. שלוש שנים אני גרה אצלך אורחת בבית שלי. הולכת על ביצים, לא להשאיר סימן, להחזיר מנורה, לא להזמין חברות כי אתה מתבייש בשיפוץ. אני”
הקול רעד. עצרה.
“אני רוצה לחיות. עם שריטות, כתמי קפה, אורחים בשישי, עם המעיל הישן שלך על כיסא, עם מה שיש בבית חי. אצלנו אין בית חי.”
הוא שתק ארוך. לבסוף בלחש:
“לאן את הולכת?”
“לאמא, בינתיים.”
“לכמה זמן?”
“לא יודעת.”
סגרה את התיק, לקחה את איתן, עברה לידו למסדרון, נעלה סניקרס, לא הביטה בפרקט המושלם.
“עינת,” אמר לו בשקט.
“מה.”
“לא ידעתי שהמצב ככה.”
“ידעת. פשוט לא חשבת על זה.”
הדלת נסגרה חרש. מאוד מדויק, כמו כל דבר כאן.
הוא נשאר בבית.
עמרי נשאר עומד עוד רגע, ואחר כך התיישב על הספה שבחר שלושה חודשים, חיפש בד בדיוק, לא דוהה ולא נשרט. על הספה המושלמת בסלון מושלם הביט סביבו.
הדירה יפה. באמת. קירות לבנים בגוון נכון, פרקט בלי רווח, תקרה בלי תפר, מדפים מוטמעים, אור נעים, מרפסת אטומה, אמבטיה ללא פגם.
הוא הרגיש משהו מוזר, לא גאווה. משהו שדמה לבחילה, רק בלב.
על המדפים עמדו ספרים שלה, אלו שלא לקחה. מתי ראה אותה קוראת פה בסלון, באור רגיל, לא מתחבאת לפני שינה? מזמן.
הוא קם, הלך למטבח. הספל עדיין על האדן. שמר מבט לא היה כלום, התה התקרר.
שטף ספל, הניח לייבוש, עמד. הלך לחדר השינה, שכב על המיטה בבגדים, משהו שלעולם לא עשה. הסתכל בתקרה.
תקרה מושלמת.
שכב שעה. אולי יותר. הזמן התבטל.
אחר-כך הלך למחסן שם צבעים, יריעות, מפתחות, הכל במסודר. מצא דוגמית אריח ישנה וניסה להיזכר למה שמר. הניח.
במחסן לא היה שום דבר מיותר. רק הוא.
בערב חימם משהו מהמקרר, אכל בלי טעם, שטף כלים. הדירה דמומה לחלוטין. פעם תמיד הייתה תנועה, ריח, רעש עכשיו כלום. רק שקט מושלם בחדרים מושלמים.
ניסה להדליק טלוויזיה. כיבה לאחר עשרים דקות בלי להבין כלום.
פתח טלפון, הביט בשם שלה. לא התקשר. חשב.
לא חשב איך להחזיר אותה. חשב על מה שאמרה על אורחים, על המנורה, על זה שחיה כאורחת.
הזכיר לעצמו שכשירון התקשר, שיקר לגבי העבודות. למה? כשהאמין ש’עדיין לא מוכן לארח’, אבל ידע שזה שקר. הדירה הייתה ראויה רק לא לסטנדרט בראשו. תמיד שאף לאידיאל אך לא הגיע.
האידיאל לא מושג. זה לא תקרה שצובעים וגומרים. זה קו אופק; כמה שלא מתקדמים, הוא לוקח צעד לאחור.
עינת הבינה. הוא סירב להודות.
קם, עבר בין החדרים, מדליק אורות. בחן מדפים.
על המדף פעמון זכוכית קטן, בצבע כתום עקום, עבודת יד. עינת קנתה אותו פעם בשוק, הוא הקפיד: “זה רק אוסף אבק.” “בא לי,” ענתה. הוא שתק והפעמון נשאר. קיבל זאת כפשרה מינורית.
הפעם לקח את הפעמון ביד. היה חמים. אולי דמיין.
שלושה ימים חשב על הכל. הלך בדירה, לא עשה כלום, אכל מה שיש, לא ישן כראוי. בעבודה היה מפוזר, טעה בחישוב, תיקן. מישהו שאל: “עמרי, הכל בסדר?” השיב “כן.”
ביום הרביעי שלח לה הודעה:
“עינת, אפשר לדבר?”
ענתה כעבור שעה: “אפשר.”
התקשר, ענתה בגונג השני.
“היי,” אמר.
“היי.”
“מה שלומך?”
“טוב. אצל אמא בסדר.”
שקט. שומע נשימתה, לא יודע איך להתחיל.
“עינת, חשבתי הרבה בימים האלה.”
“אני יודעת.”
“את מבינה מה אגיד?”
“בערך.”
“עינת, אני מבין שפספסתי משהו מהותי. לא בדיוק פספסתי פשוט… בחרתי לא נכון.”
שקט.
“הזכרת אורחים. מנורה. זוכר הכל. אז לא הבנתי. או לא רציתי.”
“למה אתה אומר לי?”
“כי אני רוצה שתחזרי.”
פאוזה מתמשכת.
“עמרי”
“לא עכשיו, בהכרח. רק שיהיה ברור רוצה שתחזרי. רוצה לנסות אחרת. לא יודע אם אצליח, אבל אנסה.”
שתקה הרבה. ואז נשמעה מזיזה משהו, אולי ספל.
“אתה מבין שלומר ‘אנסה’ לא מספיק?” שאלה.
“מבין.”
“אתה מבין שלא אחזור לחיות אותו דבר?”
“מבין.”
“לא בטוחה. אל תיעלב פשוט יש פער בין מילים לשינוי. אתה אומר דברים נכונים אתה מפוחד. ואי אפשר להחליף מי שאתה בלחיצת מסמר.”
“כן, לא מסמר.”
“מה תציע?”
חשב.
“נפגשים. פנים אל פנים. לא בטלפון.”
“טוב,” אמרה אחרי מחשבה. “ניפגש.”
נפגשו בבית קפה שכונתי ברחוב ביאליק, לא בבית. מקום פשוט, כסאות קצת חורקים, תפריט בגיר לבן. עינת בבהירה, עייפה קצת, אבל רגועה.
הזמינו קפה. עמרי מביט בה, לראשונה מאז שגרו שם סתם מתבונן בה.
“שלומך אמא?” שאל.
“טוב. היא קנתה פרחים, סידרה גינה. שמחה שהתארחתי.”
“שמחתי.”
שתקו.
“עמרי,” אמרה. “אני רוצה שתבין נקודה. לא עניין השיפוץ עצמו. הרצון שלך לשלמות טוב. פשוט, איבדת את המטרה. דירה זה כלי לחיים. אצלך, היא נהייתה מטרה בפני עצמה.”
“נכון,” אמר.
“אתה מבין רק מילולית או באמת?”
“באמת.”
“איך אני אדע?”
הניח ספל במודגש.
“אין לך דרך. גם אני לא בטוח אם אצליח באמת להשתנות. אבל אני יודע שאי אפשר יותר להמשיך ככה. כל עוד היית, עוד החזקתי. כשעזבת הדירה סתם קופסה יפה.”
הביטה בו.
“קופסה יפה,” חזרה חרש.
“נכון.”
“טוב שהבנת.”
“תחזרי?”
הביטה החוצה. ברחוב גשם אביבעוברי אורח רצים, בגינת המקולת מול חלונות אדומים פריחה ראשונה.
“אנסה,” השיבה לבסוף. “אבל בתנאים.”
“איזה?”
“אחד: חודש שלם בלי שיפוץ. לא מסמר, לא דוגמית, לא קטלוג. פשוט חיים.”
“טוב.”
“שניים: בשבת קוראים לעדי וניר וירון, אם יוכל. שמים שולחן, אוכלים, מדברים. דירה כמו שהיא.”
הנהן.
“שלוש: אם תחזור להפוך כל שריטה לאסון, אומר מיד ואתה תקשיב.”
“טוב.”
“זה לא מילים. זה באמת קשה.”
“מבין,” אמר. “קשה לי. אבל אנסה.”
הביטה בו, ארוכות, כדי לראות אמת מאחורי המילים. אחר כך אמרה:
“טוב.”
הלכו יחד הביתה, הגשם עוד טפטף. הלכו קרוב, לא ביד, אבל קרוב. היא נשאה את איתן בכיס, הוא את התיק שלה. לפני הכניסה עצרה, הביטה למעלה לחמישי.
“דירה יפה,” אמרה.
“כן,” ענה.
עלו במעלית. פתח את הדלת. היא נכנסה ראשונה, הלכה לסלון, הניחה את איתן על האדן, בלי תחתית בכלל.
עמרי הביט בקקטוס על עדן הלכה.
לא אמר דבר.
עינת הלכה למטבח. שמעה אותו ממלא קומקום. אחר כך חריקה קלה.
הלך והתיישב בסלון. הביט במדפים. הפעמון הקטן היה, לא במקום המתוכנן קצת עקום.
לא הזיז.
בשבת התקשר לעדי. עדי אמרה “סוף סוף” וצחקה בקול. ירון לא יכל להגיע, אבל פעם הבאה כן. ניר הביא יין, עדי עוגה, עינת בישלה מרק.
שולחן ערכו בסלון. עמרי סידר צלחות והרגיש שהן קצת עקומות. תיקנה אחת, עצר עצמו, השאיר כך.
היה שמח, קצת צפוף. עדי בטעות שפכה יין אדום על המפה. כולם נבהלו. עמרי הרגיש איך בטן מהודקת, הביט בעינת.
עינת הסתכלה בו לא מודאגת, לא פוחדת. רגילה.
הוא לקח מפית, ניגב. “לא נורא.”
עדי נרגעה. עינת חייכה, חצי פה.
שאחרו, דיברו, צחקו, שתו תה. כשפינה, עינת שטפה כלים, עמרי ניגב. לא דיברו, אבל היה אחרת.
“את חושבת המפה תצא נקייה?” שאל.
“אולי לא,” ענתה.
“לא נורא.”
הביטה בו. העבירה לו צלחת.
“עמרי,” אמרה.
“מה?”
“היה לי טוב היום.”
“גם לי.”
סיימו, הלכו לסלון. הכוסות נותרו על השולחן, במפה כתם אדום כהה. פעמון זכוכית, קקטוס איתן על האדן.
עמרי הביט סביב. חשב שצריך להשרות מחר לפני שיתייבש הכתם. חשב שקקטוס ישאיר עיגול על העץ. חשב שכוס אחת עומדת עקום.
אבל גם חשב שעינת צחקה פעמיים כשעדי סיפרה על החתול שלה, וכשניר התבלבל בטוסט. צחוק של פעם, כמו שזכר.
היא עברה בשקט לחדר השינה, נעצרה.
“אתה בא?”
“מייד.”
הביט עוד רגע בחדר בכתם, קקטוס, פעמון.
כיבה אור.
נשכב לצידה. היא קראה. המנורה עם אהיל הבד הבהיקה רכות. עמרי הביט בתקרה.
“עינת.”
“אה?”
“את שומעת אותי כשאני מדבר על מרווחים ומילימטרים?”
הורידה ספר, הביטה בו.
“שומעת.”
“על מה את חושבת אז?”
שקלה שנייה. בכנות.
“אני חושבת שאתה רחוק עכשיו.”
“כן,” אמר. “אולי נכון.”
הרימה ספר חזרה.
הוא שכב והבין שאולי לא יצליחו. שלוש שנים זה המון, משהו בה השתנה, גם בו, זה לא ישוכך כמו תפר תסתיר, אבל החומר כבר אחר. זה הוא ידע מצוין.
חשב עד שנרדם. לפני שנסחף לשינה חשב עוד דבר: שמחר בבוקר ייקח את איתן ויחזיר אותו לתחתית, שלא יישאר עיגול על הלכה.
פקח עיניים.
התקרה אותה תקרה מושלמת, בלי סדקים.
לידו עינת הופכת דף לאט.
שוב עצם עיניים. איתן יחכה. עד הבוקר.
