שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים
נועה מניחה את הספל על אדן החלון ושומעת איך אורי קופא באמצע המסדרון. היא מרגישה אותו בגב, למרות שפניה לחלון. ההפסקה הזו, אפשר היה לטבוע בה.
שמת את הספל על האדן, הוא אומר לבסוף. לא שואל. קובע עובדה.
כן, אורי. שמתי את הספל על האדן.
זה עץ מצופה לכה. חום משאיר סימן.
אני יודעת.
אז למה?
נועה מסתובבת אליו. הוא בן ארבעים ושמונה, ונראה בדיוק כך לא פחות ולא יותר. עומד בפתח המטבח עם פלס ביד. הוא מחזיק פלס תמיד כשהוא בבית בשישי-שבת. יש מי שמחזיקים טלפון הוא מחזיק פלס.
כי אין לי איפה אחר לשים אותה, היא עונה. השולחן מכוסה ניילון. הכיסא השני הפוך עם רגליים למעלה. הרצפה במסדרון עדיין רטובה מהפריימר. אני שותה תה בעמידה ליד החלון, אורי. כבר שלוש שנים אני שותה תה בעמידה ליד החלון.
הוא מביט בספל, ואז בה, ואז שוב בספל.
אני אשים תחתית.
אל תשים.
אבל יישאר סימן.
אז שישאר.
הוא מצמצם עיניים. ככה הוא נראה כשהוא לא מבין אם היא מתבדחת. נועה לא באמת יודעת בעצמה.
נועה, מה…
די, היא אומרת בשקט, והמילה הזו צוללת אל השקט כמו אבן למים. די, אורי.
הוא לא קולט מיד. שואל:
מה “די”?
אני אורזת.
הפסקה ארוכה. בחוץ צופרת מכונית, ואז דממה. אורי מוריד לאט את היד מהפלס.
בגלל האדן?
לא. לא בגלל האדן.
נועה גומעת את שארית התה ושמה את הספל בדיוק שם, על העץ המבריק, במכוון, בנחישות, בלי חרטה.
היא בת ארבעים וחמש. רואת חשבון בחברת סטארט־אפ בינונית, אוהבת לקרוא לפני השינה, שומרת על שולחן העבודה שלה קקטוס קטן, קראה לו פיליפ, ולא הזמינה חברות הביתה כבר המון זמן. המון. שלוש שנים, אם לדייק.
היא מפנה אל חדר השינה.
שלוש שנים אחורה, כשהם קנו את הדירה הדו-חדרית הזו בקומה חמישית של בניין ישן ברחוב צדדי בתל אביב, נועה הייתה מאושרת. באמת מאושרת, פיזית. זוכרת את שניהם, באמצע החדרים הריקים עם הטפטים המתקלפים והרצפה המצויירת, והיא מביטה מהחלון על הברושים של הסתיו וחושבת: הנה, זה הבית שלנו.
אורי אז גם הוא היה אחר, או ככה נדמה לה. הסתובב בין החדרים, מדד עם מטר, רשם במחברת ובעניים שלו בער האור ההוא, האור שאהבה בו של מישהו שיודע מה הוא רוצה ויודע לעשות את זה בידיים.
נועה, תראי, הוא פורס לפניה דף משובץ עם ציורים. כאן יהיה זיווג חללים מטבח-סלון פתוחים. כאן אנחנו בונים מדפים בקיר עד התקרה. רואה? ואור ספוטים עם דימר, שתתאים את האווירה.
יפה, היא אומרת, ומתכוונת לזה.
נעשה הכל לבד, לאט, נכון. פעם אחת ולתמיד.
הפעם אחת ולתמיד הזה היא הייתה צריכה להקשיב לו טוב יותר. להבין שזה לא רק חיסכון על קבלני שיפוצים.
חצי השנה הראשונה עוד הייתה הרפתקה. הם חיים בתוך השיפוץ ממש. נועה מבשלת על פלטה חשמלית כי אין עדיין גז, ישנים על מזרון כי אין איפה מיטה. אוכלים מכלי פלסטיק כי אין איפה לשטוף כלים. לא נוח, קצת רומנטי, אפשרי בהחלט אז.
לאט דברים משתנים. לאט מאוד, כמו אדמה שנעה מתחת ליסודות.
אורי משקיע כל סופש, לפעמים גם באמצע שבוע, אם לקח חופש. עובד כקבלן באתרי בנייה, מבין בחומרים יותר מרוב בעלי המקצוע. זה טוב, אפילו מצוין. הבעיה לא כאן.
הבעיה היא הוא לא מסוגל להפסיק.
בהתחלה נועה לא שמה לב. בפעם הראשונה היא מרגישה שמשהו לא כשורה אחרי שמונה חודשים, כשהיא יושבת עם תמרי, החברה שלה, בבתי קפה ותמרי שואלת:
נו, מתי תסיימו? הבטחת כבר לעשות לי קובה בורגול אצלך.
עוד קצת, אומרת נועה. אורי אומר שלראש השנה בטוח נסקיק את זה.
ראש השנה עובר כרגיל בשיפוץ. לא מזמינים אף אחד, כי בסלון עומדים סולם ולוחות גבס. אוכלים סלט תפוחי אדמה במטבח שכמעט מוכן. כמעט.
אורי, בוא בשנה הבאה נעשה חג כמו שצריך, אומרת נועה, מוזגת יין.
בטח, הוא אומר. רק אסיים התקרה בסלון, אפרוס פרקט, ואז נעשה.
התקרה בסלון נגמרת במרץ. אבל אז צריך לפרק את הצנרת של האמבטיה כי הקבלן שם זווית לא נכונה ואורי לא מסוגל לראות את זה. אחר־כך מגיע שלב הבלקון מסתבר שיש חריץ קטן בין המסגרת לקיר. שלושה מילימטרים. אורי מוצא אותו עם מד־עובי.
בעוד נועה עדיין צוחקת מזה, “בעלי נלחם בשלושה מילימטרים!” החברות צוחקות, גם היא. ואז זה כבר לא מצחיק.
במאי הם מניחים את הפרקט. נועה עוזרת להרים לוחות, מוסרת כלים, שואבת אבק. אורי עובד בדממה, כמו כירורג, כל שורה נבדקת עם פלס ומד־לייזר. לא פעם מפרק שורת לוחות ומניח מחדש, כי הפער לא מתאים.
אורי, נראה לך שמישהו שם לב?! היא שואלת.
אני שם לב, עונה בלי להרים ראש.
זו הפעם הראשונה שהיא קולטת משהו עוצר אותה בדבריו. לא פוגע עוצר. היא עומדת עם בד ביד, בוהה בעורפו, ומשהו מתבהר בפנים כאילו הבינה משהו, אבל עוד לא יודעת מה.
בין יוני לפרקט הסופי, יוצא באמת יפה. עץ אלון בהיר, זוויות מושלמות. נועה מעבירה יד ואומרת:
יפה.
עוד לכה, הוא משיב. גרמנית, נגד שריטות, אני כבר בחרתי.
מתי?
שבוע הבא.
בשבוע הבא הוא מגלה שהפאנל בפינה בולט חצי מילימטר. הלכה נדחית.
באותו יוני היא מתקשרת לתמרי, נפגשות בבית קפה, שותות תה קר. תמרי שואלת:
נו, אצלכם, מתי כבר אבוא?
בקרוב, נועה שותקת.
משהו קרה?
לא, פשוט… אני מתחילה לחשוב שאולי לעולם לא ייגמר.
כולם ככה, גוררים.
לא, נועה מחייכת. הוא לא גורר. הוא כאילו לא רוצה לסיים. כאילו השיפוץ תירוץ להכל. לא להזמין אורחים, לא לסדר רהיטים, לא לחיות.
אמרת לו?
מנסה. הוא מסביר שתכף זה נגמר ויהיה מושלם.
את רוצה מושלם?
נועה שותקת, אומרת לבסוף:
אני רוצה בית.
באותו ערב, אורי פורס דוגמאות צבע קיר על השולחן עשרים גוונים של לבן.
זה חם, קר, עם נגיעה כחולה כל גוון שונה לחלוטין באור יום! אומר.
נועה רואה לבן, לבן, לבן.
אורי, היא עונה, לא משנה לי.
הוא מביט בה כאילו אמרה שטות.
איך אפשר שלא להבדיל?
אנשים חיים בבתי חיים, לא גוונים על הקיר.
מבדילים, רק לא שמים לב.
אז תבחר אתה, היא נאנחת.
הוא בוחר תמיד לבד. כשהתחיל, שמחה שהוא מחליט ומבין. עם הזמן מפסיקים לשאול דעתה, אחר־כך לא שואלים בכלל. אם בחרה אריח הוא מסביר למה פחות עמיד. רצתה ספה פה הוא מראה בהדמיה שהזווית לא טובה. אמרה “בא לי” קיבלה “אבל נכון יותר כך”.
הפסיקה להגיד “בא לי”. למה?
באוקטובר של השנה השנייה, אריאל חברו הטוב של אורי מהצבא מבקש לישון אצלם לילה. נועה שמחה באמת, קונה חלה, מוציאה כלים יפים.
אורי אומר שאריאל לא יוכל כי “יש עבודות בחדר השינה”.
שום עבודה לא מתבצעת שם. עומדת מיטה, ארון. נועה יודעת.
אורי, היא שואלת בשקט, אילו עבודות?
הוא שותק, מסרב להסתכל.
רצפה צריכה תיקון. יהיה ריח. אי־אפשר לישון שם.
איזה ריח? אין ריח.
את חייבת שאנשים יראו את הדירה ככה?
ככה איך?
לא גמורה.
ומערבלת בתוכה תחושת בלבול פיזית. אורי מתבייש. מתבייש בדירה שהוא בונה במו ידיו, לא מוכנה בראשו הדמיוני ומשקר לחבר ותיק.
טוב, נועה עונה. וזהו.
אריאל בא, יושב לשיחות שלוש שעות, שותה תה, אוכל עם אורי במסעדה. ישן במלון. נועה נשארת לבד עם קובה חריפה.
באותו לילה מתהפכת נועה במיטה, מביטה בתקרה הצבועה בלבן מושלם, ללא כל כתם או תפר. תקרה מושלמת על מיטה מושלמת, בחדר בו לא היה אורח כבר שנתיים.
בחורף השני אמא שלה חולה. לא משהו דרמטי, שפעת עונתית, אבל היא לבד, ונועה נוסעת אליה פעמיים בשבוע לרמת גן, לפעמים נשארת לישון. אורי לא מתנגד. באותו זמן הוא צובע את קשת הבלקון, שתי שכבות, לפי ההוראות.
יום אחד נועה חוזרת מוקדם מהעבודה. אורי יושב על הרצפה במסדרון, זכוכית מגדלת בידו, בוחן פינה בין קיר לפאנל.
משהו קרה? היא תולה את המעיל.
יש רווח.
היא לא שואלת כמה. ממילא יסביר במילימטרים.
אורי, היא שואלת אכלת היום?
הפסקה.
לא זוכר.
בבוקר?
אולי.
היא מבשלת פסטה, מקפיצה ביצה. הוא בא, מתיישב.
תודה.
על לא דבר.
אוכלים בשתיקה. שלג בחוץ בתל אביב זה גשם, אבל שתיקה אמיתית. על השולחן קטלוג עם דוגמאות ידיות לארון, מדברים עליו כבר שנה.
אורי…
מ…
תספר לי משהו. לא על שיפוץ.
הוא מרים מבט, כאילו היא דיברה יפנית.
מה למשל?
שום דבר. איך היה היום, מה עובר עליך, מצחיק, עצוב רק לא קירות.
הוא חושב ברצינות, מחפש משהו לא קשור לחומרי בניין ולא מוצא.
אין לי מושג, מודה.
היא משחזרת בראש, מתי זה קרה שהיה אדם חי והפך לסט פונקציות? אולי תמיד היה, רק לא ראתה? לא. זוכרת אותו אחר: הם נוסעים באוטו הישן לכנרת, והוא מסביר לה על קבוצות כוכבים, מראה לה את קסיופאה, את העגלה הגדולה, את פליאדות. היא ראתה.
איפה הפליאדות?
בשנה השלישית היא כבר לא אומרת לחברות “עוד מעט זה נגמר”. כי זה שקר. השיפוץ נגמר ומתחיל שוב. אורי מוצא פגם חדש. או משנה החלטה. אריחי אמבטיה נשחקים מהר מדי, צבע לא מוצא חן, ידית דלת טובה אבל הציר חורק כשהקר. כל חוסר שלמות התחלה חדשה.
נועה קונה מנורת לילה קטנה אהיל בד, פשוט. מניחה על שידה. אורי רואה:
מה זה?
קניתי.
למה? תכננו ספוטים מובנים.
אני רוצה לקרוא לפני שינה.
הספוטים עדיפים.
מתי?
אין תשובה.
בדיוק, אומרת. הספוטים יהיו כשיהיו. לקרוא אני רוצה עכשיו.
המנורה נשארת שבוע. אחר־כך אורי מביא אהיל מתכתי, שם ליד, כי “מפיץ אור יותר טוב”.
המנורה שלה עוברת לפינה, אחר־כך למדף, עד שנועה מוצאת אותה במחסן ליד אריזות פריימר.
שום מילה. רק מחזירה לשידה.
אורי מחזיר למדף.
היא מחזירה.
הוא שותק, היא שותקת.
המנורה עומדת בשידה. ניצחון קטן, וטרגדיה קטנה כי בבית רגיל היו סתם מנורה.
באפריל, היא שולחת לתמרי הודעה: “תמרי, בא לך להיעלם לנופש? סתם כמה ימים. בלי גברים.”
תמרי: “ברור! מתי?”
נוסעות במאי, ארבעה ימים בצימר בגליל. נועה לוקחת חופש. אורי מופתע, לא מתנגד. בדיוק התחיל עוד תיקון באמבטיה.
בצימר חדר קטנטן, ריהוט עץ פשוט, כיסוי פרחוני, חלון עם ריח יער. הכל קצת עקום ומחוספס, שריטות, כתמים. פתאום טוב לה שם. באמת טוב. בלילה הראשון נשכבת על הכיסוי, מביטה בתקרה הסדוקה ובוכה.
תמרי על המיטה השנייה. לא שואלת כלום.
אני חיה במוזיאון, לוחשת נועה. מושקע, מושלם, מת.
תמרי שותקת, ולוחשת: דיברת איתו?
דיברתי.
ו?
הוא אומר שעוד מעט יהיה טוב יותר. תמיד עוד מעט.
אולי טיפול זוגי?
הוא לא יבוא. לפי אורי פסיכולוגים זה לתקועים. אצלו זה רק שיפוץ.
שתיהן שוכבות, צפות בריח היער, ונועה חושבת זה. זה מה שהיה חסר. חלון. יער. כיסוי פרחוני שנבחר כי נחמד, לא כי סימטרי. חיים.
הן חוזרות לתל אביב אחרי ארבעה ימים. בבית ריח של טיח. אורי מקבל אותה במסדרון, פותח בניין על נישה חדשה באמבטיה.
רואה? עכשיו סימטרי. קודם צד ימין היה רחב בסנטימטר וחצי.
רואה.
שבוע התלבטתי איך לפרק בלי לשבור ת’אריחים. בסוף הצלחתי.
כל הכבוד.
היא נכנסת לחדר, מחליפה בגדים, נשכבת על המיטה. מביטה בתקרה המושלמת.
ביוני מתרחש שיחה שהיא לעולם לא תשכח. יום ראשון, שמונה בערב. אורי מצייר משהו במחסן. נועה מכינה אוכל, קוראת לו:
אורי!
מה?
עוד עשרים דקות אוכל.
אוקיי.
היא נערכת לשולחן. אחרי עשרים דקות הוא לא יוצא. אחרי ארבעים גם לא. דופקת בדלת.
האוכל מתקרר.
עוד חמש דקות.
גם אחרי חמש לא בא.
היא אוכלת לבד, מפנה שולחן, שוטפת כלים. ב־22:30 הוא יוצא, רואה שולחן ריק.
אופס, הלך לי הזמן.
אני יודעת.
לחמם?
תחמם לבד.
היא נכנסת לחדר, לוקחת ספר, שוכבת. כשהוא בא, היא שואלת מבלי להרים עיניים:
אורי, אתה מאושר?
שתיקה ארוכה.
אני… כן. כנראה.
בטוח?
איזה שאלה זו.
שאלה רגילה.
הוא שוכב לידה. שותק ואז:
כשאסיים את המחסן, ניגש לבלקון. צריך לבודד שם. אז הדירה תהיה מוכנה.
היא סוגרת את הספר.
אתה קולט שענית לי על השאלה בלי לענות?
איך?
שאלתי אם אתה מאושר, ענית על הבלקון.
אין תשובה.
לילה טוב, אומרת נועה.
לילה טוב.
היא לא מכבה את האור זמן רב. בוהה בתקרה, מאזינה לנשימות, ותוהה במקום אחר, אולי שניהם עכשיו היו מדברים. לא משנה על מה טלוויזיה, משהו שאמא שלה אמרה, המסעדה הקטנה ברחוב. פשוט מדברים.
כאן יש שתיקה. מושלמת כמו התקרה.
את אותה שיחה היא נזכרת בה כשהיא שמה את הספל על האדן בבוקר. נזכרת ומבינה המילה “די” כבר הייתה מוכנה מזמן, רק חיכתה לספל כדי לצאת החוצה.
היא אורזת ללא דמעות, מסודר. לוקחת רק שבאמת שלה. כמה ספרים, קוסמטיקה, בגדים, את המנורה. תעודת זהות, ניירות, מטען. את פיליפ הקקטוס, שהביאה מהעבודה לפני חצי שנה הדירה הזו בלי צמח חי. אורי לא התנגד לקקטוס. קקטוס לא משאיר סימנים.
אורי עומד בפתח החדר ורואה אותה אורזת.
נועה.
מה.
נדבר רגע.
על מה?
מה זאת אומרת. את אורזת.
כן.
בגלל ספל?
אורי, בבקשה. אתה יודע טוב מאוד למה.
אני לא יודע. באמת.
היא עוצרת, מביטה בו. הוא עומד שם, גבוה, הפעם בלי הפלס, ונראה מבולבל באמת. היא לא ראתה בו בלבול הרבה זמן.
אורי, אומרת. שלוש שנים אנחנו פה.
כן.
לא עשינו פעם אחת ארוחה עם אורחים. לא אחת, שלוש שנים.
כי הדירה עוד לא…
כי היא לא מוכנה, נכון. היא לעולם לא תהיה מוכנה. אתה מבין את זה?
הוא שותק.
תמיד תמצא משהו. ככה אתה בנוי, וזה לא רע, אבל אני לא מסוגלת בזה יותר. אין לי כוח לגור באתר בנייה.
תיכף…
לא. היא אומרת את זה רכה אבל נחושה. לא תיכף. זה לא עניין של זמן. אני חיה אצלך שלוש שנים כאורחת בבית שלי. הולכת בזהירות, שמה ספל על תחתית, מורידה את המנורה. לא מזמינה חברות כי אתה מתבייש בשיפוץ. אני…
קולה נרעד, עוצרת.
אני רוצה לחיות. פשוט ככה. עם שריטות ברצפה וכתמי קפה על האדן. עם אורחים בשבתות, עם המעיל הישן שלך על כיסא. כל מה שיש בבית חי. לנו לא היה בית כזה.
השתיקה כבדת משקל. לבסוף, בשקט:
לאן את הולכת?
לאמא בינתיים.
להרבה זמן?
לא יודעת.
היא סוגרת תיק. לוקחת את פיליפ. חולפת על פניו, לובשת ג’קט, נועלת סניקרס לא מביטה בפרקט המושלם.
נועה, הוא קורא.
מה.
אני… לא ידעתי שככה.
ידעת. רק לא חשבת.
הדלת נסגרת בשקט. כמו כל פרט בדירה הזו בעדינות.
אורי נשאר.
הוא עומד בפרוזדור עוד דקה, אחר־כך הולך לסלון, יושב על הספה. ספה שבחר שלושה חודשים, רקמה עמידה, לא נשחקת. הוא יושב עליה, מביט מסביב.
הדירה יפה, באמת יפה. קירות בגוון חמים מושלם, פרקט מושלם, תקרה בלי תפרים, מדפים ישרים, תאורה מחושבת, בלקון בלי חריצים, ריצוף אמבטיה מדויק.
הוא רואה הכל ומרגיש משהו מוזר. לא גאווה. יותר בחילה, אבל לא בבטן גבוה יותר.
על המדף נשארו הספרים שהיא לא לקחה. הוא מנסה להיזכר מתי ראה אותה קוראת סתם, בערב, בסלון. לא רק לפני שינה. מזמן. מאוד מזמן.
הוא קם. הולך למטבח. הספל על האדן. מסתכל אם יש סימן. אין כלום. התה כבר התקרר.
הוא שוטף, מניח בסלסלה. עומד. הולך לחדר, שוכב על המיטה עם בגדים אף פעם לא ישן כך. בוהה בתקרה.
התקרה מושלמת.
שעה, אולי שתיים. הזמן מתפוגג. קם, הולך למחסן. דליים עם צבע, גלילי רשת, פריימר, כלים מסודרים. מוצא מדגם קרמיקה שהביא להשוואה. מחזיק, הרי מחזיר.
במחסן אין כלום. חוץ ממנו.
בערב מחמם משהו, אוכל בלי להרגיש טעם, שוטף צלחת. בדירה שקט מוחלט. תמיד משהו התרחש רעש של עבודה, טיח, ריח. עכשיו כלום. רק שקט מושלם בחדרים.
הוא מאיר טלוויזיה, שועה עשרים דקות, מכבה.
מסתכל בנייד שמה נשמר כאיש קשר. לא מחייג. חושב.
לא איך להחזיר אותה. על מה שאמרה. אורחים, המנורה. שלוש שנים אורחת. המילה חותכת. אורחת, בבית שלה.
נזכר באריאל. למה שיקר? אפילו לעצמו לא הודה. אמר “הדירה לא מוכנה”, אבל כבר מזמן הייתה סבירה לחיות בה. רק לא הייתה הדירה בראש שלו. לא ההבטחה שהבטיח.
הבטיח מושלם, בנה מושלם, בלתי מושג. האידיאל לא מושג, לא משנה כמה מתקנים. זה לא קו תקרה זה אופק.
נועה הבינה. הוא לא.
או לא רצה להבין.
הוא עומד, עובר בין החדרים, מדליק אור. נעצר בסלון, מביט במדפים.
הכל מדוד: ספרים לפי גובה, חפצים דקורטיביים ברווחים שווים. עקרון כל דבר במקומו, בלי בלגן.
באמצע המדף לב זכוכית קטן, כתום, כמו תוצרת יד. נועה קנתה אותו בשוק. הוא אמר: “בשביל מה? סתם אוסף אבק”. היא: “אני אוהבת”. לא ענה. הלב נשאר. פשרה זעירה.
עכשיו הוא מחזיק בזה. קצת חם אולי נדמה.
הוא חושב על זה שלושה ימים. מסתובב בדירה, לא עושה כלום, לא אוכל כמו שצריך, לא ישן. בעבודה טועה, מתקנים אותו. קולגה שואל: “אתה בסדר?” משקר: “כן, בטח”.
ביום רביעי שולח לה הודעה:
“נועה, אפשר לדבר?”
היא עונה אחרי שעה: “אפשר”.
הוא מחייג. עונה אחרי שתי צלצולים.
היי, הוא אומר.
היי.
איך אצלך?
טוב. אצל אמא שקט.
שתיקה. הוא שומע נשימותיה, לא יודע מאיפה להתחיל. שיחות כאלה לא המומחיות שלו. היא תמיד ידעה לפתוח.
נועה, חשבתי בימים האלה.
הבנתי.
את מנחשת מה אגיד?
פחות או יותר.
נועה, הבנתי ש… שפספסתי משהו חשוב. בעצם לא פספסתי, אלא… עוצר בחרתי לא נכון.
היא שותקת.
דיברת על אורחים, על המנורה, זוכר הכל. אני מבין, לא הבנתי אז. או התעלמתי.
למה אתה אומר לי את זה?
כי אני רוצה שתחזרי.
הפסקה.
אורי…
לא עכשיו. רק להיות כנה. אני רוצה לנסות אחרת. לא בטוח אצליח, אבל אני רוצה.
היא שותקת. הוא שומע רעש קטן, אולי ספל, אולי כוס.
אתה מבין שלומר “אנסה” לא מספיק? לבסוף.
מבין.
אתה מבין שאני לא חוזרת לאותו בית?
מבין.
לא נראה לי. לא להעלב, פשוט ישר. אתה מפוחד עכשיו, אומר מילים נכונות, אבל אי־אפשר להחליט פתאום להיות מישהו אחר. זה לא מסמר.
אני יודע.
אז מה בדיוק אתה מציע?
הוא שותק.
פגישה רגועה. לא בבית. לדבר ממש.
טוב, היא אומרת אחרי השתהות. נפגש.
נפגשים בבית קפה, נייטרלי כזה, כיסאות קצת מתנדנדים, תפריט על לוח גיר. נועה במעיל בז’, עייפה, אך שלווה.
מזמינים קפה. אורי מביט בה מזמן לא הביט פשוט ככה, בלי לחשוב על תפר או זווית.
איך אמא?
יותר טוב. קניתה פרחים, שתלה עציצים. שמחה שבאתי.
אני שמח.
שותקים.
אורי, אומרת. חשוב שתבין העניין לא שיפוץ עצמו. לא איכות העבודה. זה טוב אבל הפכת מטרה לאמצעי. דירה כלי לחיים. אצלך היא מטרה.
כן.
אתה מסכים סתם כך, או מבין?
מבין.
איך אדע?
הוא לוקח את הספל, מחזיק, מניח.
לא תדעי, מודה. גם אני לא יודע כמה אצליח להשתנות. אבל ברור לי שאי־אפשר כך. כשעזבת, פתאום הדירה רק קופסה יפה.
נועה מביטה בו.
קופסה יפה, היא לוחשת.
נכון.
טוב שהבנת.
תחזרי?
היא מביטה לחלון. גשם אביב, אנשים רטובים חולפים, ובכניסה מולם אדניות עם צבעוני ראשון.
אנסה עם תנאים.
תגידי.
חודש בלי שיפוץ. לא מסמר, לא מדגם, לא קטלוג. פשוט חיים.
בסדר.
בשבת הקרובה מזמינים תמרי ואלון, ואריאל אם יוכל. אוכלים, מדברים, בדירה כמו שהיא.
בסדר.
אם תחזור להילחץ מכל שריטה אומר לך ישירות, ואתה תצטרך לשמוע.
בסדר.
זה לא קל. באמת קשה.
אני יודע. בשבילי קשה. אבל אנסה.
נועה מסתכלת בו, מנסה לראות משהו מאחורי המילים. ואז:
טוב.
הולכים הביתה ברגל. עוד מטפטף, הולכים קרוב. היא נושאת את פיליפ בכיס, אורי את תיק היד שלה. למטה היא מסתכלת על הבניין, קומה חמישית.
בית יפה, אומרת.
כן, הוא מסכים.
עולים במעלית. הוא פותח דלת, היא נכנסת ראשונה. שמה את פיליפ על האדן בלי תחתית.
אורי מסתכל שותק.
נועה הולכת למטבח, ממלאת קומקום, נשמע מים, קליק.
אורי מתיישב בסלון. מדפים נשארו, לב הזכוכית בדיוק היכן שהניח אותו לא מדויק.
לא מזיז.
בשבת מצלצלים לתמרי. “סוף סוף”, היא צוחקת. אריאל לא יכול, מבטיח לפעם הבאה. אלון מביא יין, תמרי עוגה, נועה קובה. אוכלים כולם בסלון. אורי מניח צלחות, רואה שהן לא סימטריות. מזיז אחת ואז מחליט להשאיר.
רעש, קצת צפוף. תמרי מפילה כוס, יין נשפך על המפה. צחוק, אורי מרגיש דקירה, מביט בנועה.
היא מביטה בו לא מודאגת, לא חוששת, רגילה.
הוא לוקח מגבון, מנגב. לא נורא.
תמרי נושמת לרווחה, נועה מחייכת בזווית.
אחרי הארוחה יושבים שעות. מדברים, צוחקים, שותים תה. כשהאורחים יוצאים כבר חצות. נועה שוטפת, אורי ניגב. שתיקה, אבל שונה. לא סוגרת לב.
הכתם ירד, הוא אומר.
ואם לא? היא עונה.
לא קרה כלום.
היא מביטה, נותנת לו צלחת.
אורי.
מה?
היה נעים היום.
כן, הוא משיב. נעים.
גומרים כלים, יוצאים לסלון. הספלים נשארים, כתם כהה על המפה, לב זכוכית, ופיליפ על האדן.
אורי בוהה בזה, חושב צריך לנקות מחר, כי אחרת הכתם לא ירד. צריך תחתית מתחת לפיליפ אחרת תהיה עיגול. יש כוס אחת עקומה.
חושב גם שנועה צחקה היום פעמיים כשסיפרה תמרי על החתול, וכשאלון התבלבל בסיפור כמו פעם, כשהוא הביט בה וחשב: הנה, זו היא.
נועה עוברת לחדר שינה. עוצרת בפתח.
אתה בא?
מיד.
הוא מביט שוב בכתם, בפיליפ, בלב.
מכבה אור.
נשכב לידה. היא כבר קוראת. המנורה שלה על השידה, אור רך בד.
הוא מביט בתקרה.
נועה.
מ?
את שומעת אותי כשאני מדבר על מילימטרים?
היא מרימה את מבטה מהספר.
שומעת.
על מה את חושבת אז?
חושבת רגע, באמת.
שאתה רחוק.
כן, הוא לוחש. כנראה.
היא מחזירה מבט.
הוא שוכב. שלוש שנים זמן רב, משהו השתנה בה, גם בו, כמו סדק בקיר. אפשר לסתום לא חוזר להיות שלם. הוא יודע את זה טוב מהכל.
חושב בזה עד שנרדם, ואז עוד מחשבה מחר יניח תחתית לפיליפ, שלא ישאיר סימן.
פותח עיניים.
התקרה מושלמת.
נועה הופכת דף בשקט.
הוא עוצם עיניים מחדש. לפיליפ יש זמן. לפיליפ לא אכפת.
