שלוש בלילה, טלפון מצלצל – דימיטרי מתקשר לאמא שלו מבוהל אחרי שמצא רועה גרמני פצוע באמצע הכביש: האם שלמדנו ממנה לזכור שכל יצור זקוק לרגע של חמלה, משנה לבבות גם באמצע הלילה.

נעמי רימון התעוררה בשלוש לפנות בוקר מצליל רטט עיקש של טלפון ישן על שידת הלילה שלה.

היא שפשפה את עיניה בתמיהה, לא מבינה מי מתקשר בשעה כזו, לקחה את הטלפון לידיים, הביטה במסך ולבה החל לדפוק במהירות. התקשר בנה.

הלו… יואב, מה קרה?! שאלה נעמי בבהלה למה אתה מתקשר כל כך מאוחר?

אמא, סליחה שהערתי אותך. פשוט… את מבינה, הייתי בדרך מהעבודה הביתה… גמגם יואב ואז… אני לא יודע מה לעשות…

מה אז, בן שלי? אל תשאיר אותי במתח! או שאתה מתכוון לגרום לי התקף לב?

היא פשוט… שוכבת פה על הכביש. אולי תייעצי לי? אני פשוט לא רגיל לזה וכל כך התבלבלתי.

שניות של שתיקה עברו.

לא הבנתי… אתה רוצה להגיד שפגעת במישהו? הרגת?! נחרדה נעמי וכמעט הפילה את הטלפון כשהידיים שלה רעדו.

לא, לא הרגתי, ענה יואב. ולא אני פגעתי בה. מישהו אחר. וגם זה לא בן אדם.

לא בן אדם? אז מה?

כלבה… כנראה רועה גרמנית. היא עוד נושמת, אבל בקושי. מה לעשות, אמא? אין בעיר מרפאת חירום לבע”ח. ואת הרי יותר קרובה לבעלי חיים ממני.

יואב הביט בכלבה ששכבה בצד הדרך, היטב מוארת באור הפנסים, בטנה עולה ויורדת באיטיות, נשימתה כבדה ועיניה עצובות כאילו כבר ויתרה על החיים.

“מה שחשוב זה שהיא נושמת… סימן שלא הכל אבוד” חשב, ולחץ חזק את הטלפון לאוזן.

*****

שלושה ימים קודם לכן.

אמא, שוב את בעניין הזה? אין לך דברים אחרים לעשות?! למה את צריכה את כל החתולים האלה? אמר יואב כשקפץ לבקר את אמו, וראה אותה מאכילה חתולים ליד הבית. פעם היא לא הייתה כזו רחמנית.

אבל מאז שיצאה לפנסיה התאהבה בחתולים. ולא סתם אהבה אובססיה! אנשים נורמליים לא מתנהגים ככה, בטח לא מול כולם.

שלום, בן שלי נעמי הזדקפה ונפנפה לו למה לא אמרת שאתה מגיע? הייתי מכינה לך משהו טעים.

אני רואה שכל הטעים כבר הלך לחתולים, חייך יואב.

הוא באמת לא הבין למה אמו מבזבזת כסף, זמן וכוח על זה. למה לעזור לכל חיה ברחוב? בבית שלה כבר גרות ארבעה חתולות, שאספה במשך השנה האחרונה.

הגיע הזמן להירגע, לא?

אך נעמי לא התכוונה לוותר. המשיכה להאכיל את בעלי החיים, כי הייתה מאוהבת בהם עד כלות.

לא רק בחתולים טיפלה גם בכלבים, ואפילו יונים ליד פחי האשפה לא שכחה.

הדיירים בבניין כינו אותה “אם תרזה”.

ליואב היה לא נעים לראות את השכנים מצחקקים, לוחשים ומסמנים כאילו יש לה בעיה בראש.

בן שלי, שיחשבו מה שבא להם, אמרה לו פעם יש כל כך מעט טוב בעולם, אני רוצה להוסיף עוד קצת.

נעמי הביטה באהבה בחתולות שאכלו בלהט.

תגיד לי, מה יש להן ברחוב? כלום. אז אם אוכל לתת להן מעט אהבה לפחות יידעו שמישהו זוכר אותן. זה לא נורא, לדעת שאתה קיים אבל אף אחד לא צריך אותך. זוכר מה סבתא שלך אמרה?

אבל הרי כבר אימצת ארבע חתולות… לא מספיק לך? הופתע יואב.

זה לא עניין של מעט או הרבה. לו היה לי יותר מקום וכסף הייתי לוקחת את כולן. אבל הדירה קטנה והפנסיה? לא בדיוק של ח”כ… לקחתי את מי שיכולתי, לאחרות לפחות אני מאכילה. שיחשבו שאני משוגעת, לא אכפת לי. חשוב להראות דוגמה, יואב.

דוגמה?

כן… מישהו יראה, יחשוב, אולי יתנהג דומה. אנחנו אחראיים למי שבייתנו. ואנחנו בני אדם חייבים לעזור לחלשים מאיתנו. אחרת אף אחד לא יעשה את זה.

יואב ניסה להבין. אבל עדיין חשב שרגשנות יתר זה לא טוב. הוא לא התנגד לבע”ח, רק חשב שלא צריך להגזים…

אבל שלושה ימים אחרי אותו שיחה קרה משהו ששינה הכל.

אותו לילה חזר מהעבודה מאוחר ביותר. בדר”כ היה מגיע מוקדם, אבל היום התפוצצה בעבודה שערורייה, ויצא מאוחר. אולי טוב שקרה מזמן לא נהנה מהעיר בלילה.

יואב נהג בזהירות, בקושי עבר את המהירות. אבל הפעם, לחץ חזק יותר על הגז. הרגשה של חופש.

לא הספיק ליהנות הרבה

ברגע האחרון ראה כלבה שוכבת על הכביש. בלם בבהלה. דקות ישב ובהה, אוחז בהגה בידיים לבנות. כעבור רגעים ירד מהמכונית, מיהר לכלבה.

היה ברור שמישהו פגע בה אולי עוד נהג מהיר, אולי שיכור.

אבל עכשיו העיקר לעזור לה. איך? יואב היה מבולבל לגמרי. מעולם לא טיפל בכלבים.

ולכן צלצל לאמא שלו. לא היה לו למי אחר.

*****

הלו… יואב, מה קרה?! נבהלה נעמי כשתפס את הטלפון בשלוש לפנות בוקר מה העניין?

אמא, סליחה. פשוט… הייתי בדרך הביתה… גימגם יואב ופתאום… אני לא יודע מה לעשות…

אז מה קרה, בן? דבר! אמרה.

פשוט כלבה שוכבת פה… אין לי מושג מה לעשות איתה.

ש seconds של שתיקה.

מה? אתה רוצה להגיד שדרסת מישהו למוות? רעדה נעמי בקול.

לא, לא הרגתי ענה יואב וגם לא אני דרסתי. מישהו אחר. וזה גם לא בן אדם.

אז מה?

כלבה… כנראה רועה גרמנית. בטח עזובה. היא עוד נושמת בקושי. מה לעשות, אמא? אין לנו בעיר וטרינר תורן. למי אפשר לפנות? את לפחות מבינה בחיות.

יואב בחן את הכלבה. ראה בבירור את נשימתה הכבדה, עיניה נוגות.

“מצב לא טוב, אבל כל עוד נושמת לא הכול אבוד”, חשב ולחץ שוב על הטלפון.

אז אמא, מה עושים? אולי יש לך קשר לוטרינר?

לא. אין לי קשר לוטרינרים, וגם מרפאה תורנית אין כאן. להסיע לעיר אחרת סכנה. אולי לא תספיק. יואב, תביא את הכלבה אליי.

אלייך? את בטוחה?

ברור. מה אתה מופתע? מה גם הפעם אתה חושש מה שיגידו השכנים?

לא, פשוט יש לך ארבע חתולות בדירה. איך הן יגיבו לכלב? זה לא יהרוס את השקט?

יש לי חתולות, לא תנינים. הכל בסדר. רק אל תבזבז זמן. תרים בזהירות אותה ותגיע מהר. אני אכין מה שצריך וננסה לעזור.

*****

אחרי חצי שעה יואב כבר עלה ארבע קומות עם הכלבה בזרועותיו.

הוא לכלך את כל הרכב, עצמו, אך זה לא עניין אותו כלל. רק רצה שהכלבה תשרוד. פתאום היה לו אכפת ממנה כאילו זו בת אדם.

תניח אותה כאן, בעדינות, הורתה נעמי, מצביעה על ספה ישנה שכיסתה בסדין. נעמי לא הייתה וטרינרית, אבל ראתה הרבה במרפאות, למדה, ועכשיו נזכרה במה שלמדה. גם יואב לא התבטל גלש באינטרנט ושאב מידע מה לעשות.

במאמצים הצליחו לעצור את הדימום, והכלבה הרגישה מעט טוב יותר.

ואפילו לא תאמינו גם החתולות השתתפו במבצע “הצלה”. קודם בחנו בחשדנות את הכלבה; כשראו שאין סכנה התקרבו, התיישבו לצידה וגרגרו ברוך. הכלבה נרדמה לצלילי הגרגור, שינה מתוקה לא איבוד הכרה.

וזה טוב, כי עד הבוקר לא הרגישה כאב (החתולות, כמובן, עזרו עם ריפוי בגרגורן הקסום).

אמא, את חושבת שיהיה לה בסדר? שאל יואב, מניח יד עדינה עליה.

אני בטוחה שכן חייכה בעייפות נעמי הפציעות לא חמורות מדי. וגם, הביטה בבנה, אם הכלבה הזו הצליחה לעורר בך חמלה, היא הופיעה אצלך לא סתם.

אמא, הרי אי-אפשר היה להשאיר אותה לבד על הכביש, אמר יואב בבושה זה לא אנושי בכלל.

בדיוק, בן שלי. לפני שלושה ימים עוד לא הבנת למה אני מאכילה חתולים, ועכשיו לא עזבת כלבה פצועה. ואני בטוחה לא תחזיר אותה לרחוב. נכון?

כנראה שלא… הסמיק יואב. היה מפתיע ו…נעים.

נעים לדעת שאתה בן אדם…

*****

על הבוקר, יואב לקח את הכלבה לוטרינר. הגיע בפתיחה. כשראו אנשים אותו עם כלבה פצועה בידיו, פינו בעצמם את התור, אפילו בלי שביקש. כל אדם הבין לבד.

באותו רגע הבין יואב שאין רע בלחבב ולעזור לבעלי חיים. שדווקא כאלה עושים אותנו טובים יותר.

את הכלבה הוא כינה תמרה. תמרה חזרה לחזקתה במהרה, ומאז, כל סוף שבוע יואב מגיע לאמו והם מטיילים יחד סליחה, לא יחד, אלא בחמולה כי גם החתולות צועדות איתם. כך רצו, ולאף אחד לא היה אכפת.

הדיירים הביטו בתימהון, לחשו, סימנו תנועות מוזרות אבל יואב כבר לא שם לב.

הכול תודות לתמרה, שנכנסה לחייו פתאום, ותודות לאמו שהראתה לו דוגמה.

ותודה לאנשים ברחוב הוטרינריה שלא נשארו אדישים.

באותו רגע חשב באמת אולי העולם כן נעשה קצת טוב יותר.

ומהיום והלאה, כמו אמא, ישתדל לעזור לכל מי שזקוק חתול, כלב או אדם…

וזה הלקח: מעשה טוב אף פעם לא הולך לאיבוד, והוא מתחיל בלב חומל אחד.