שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את מגזין האופנה שעיינתי בו ובהיתי בבלונדינית המרשימה שעמדה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בזלזול והוסיפה: ״יש לי בשבילך בשורה לא נעימה – אני בהריון. כמובן, מבעלך.״ בשיא הרוגע שאלתי אותה: ״יש לך אישור רפואי?״ – היא חייכה בניצחון ושלפה מכיס התיק העשיר שלה מסמך רשמי עם חותמת כחולה. היא הגיעה מוכנה. בדקתי היטב את המסמך, הוא היה אמיתי. לא מפתיע – עם כאלה חדשות לא באים בלי גיבוי. ״בסדר, נראה שאת באמת בהריון. עכשיו צריך לעבור בדיקת אבהות, לוודא שמדובר בבעלי ואז הכל יהיה בסדר.״ פתאום הבלונדינית איבדה ביטחון: ״בסדר – מה?״ הסברתי: ״בעלי ישלם לך תשלומי מזונות, אני אדאג לך לרופא פרטי ואשפוז בבית חולים מצוין – את יכולה ללדת בשקט, בלי דאגות.״ היא החווירה: ״את לא מבינה? אני בהריון ממנו – הילד צריך אבא!״ אמרתי לה בשקט: ״גם לשלושת ילדינו יש אבא, תודה לאל, והוא נשאר בחיים שלהם. אל תדאגי, בעלי יפגוש את הילד שלך, אולי אפילו ייקח אותו לבית ספר. תוכלי לשלוח אותו אלינו – יש לנו מטפלות נהדרות. ותאמיני לי, הזמן הפנוי רק יקל עלייך למצוא אהבה חדשה. זה לא קל לבד עם ילד.״ הבלונדינית קמה, התרסקה מול הדלת, הפנים האציליות התקמטו מכאב: ״את לא מבינה? אני ישנה עם בעלך. הוא אוהב אותי, לא אותך!״ הצטחקתי בעצב. ריחמתי על הבחורה הצעירה הזאת. מציאות החיים מוחקת מהר מאוד חלומות על גברים עשירים שמגיעים בקלות. ״מתוקה, את הרביעית שבאה אליי עם הסיפור הזה. הראשונה אפילו לא דאגה לאישור, לשנייה ולשלישית היו אישורים מזויפים… והייתה גם אחת שההריון לא היה ממנו. אנחנו תמיד עוזרים, אבל לרמאות – גם לבעלי הטוב – אין סבלנות.״ הבלונדינית נראתה אבודה, אבל המשכתי: ״ובכל מה שנוגע לזה שבעלי שוכב איתך – הוא גם איתי, ועוד עם רבות אחרות. למה שאמנע ממנו לנהל את חייו כפי שהוא בוחר, כל עוד זה לא פוגע בי או בילדים? תשאירי טלפון – אני אתאם לך בדיקת אבהות ויחזרו אלייך.״ היא ברחה מהמשרד. הדלקתי סיגריה. ציפיתי לביקור הזה – ידעתי על הרומן החדש. החזקתי מעמד, כמו בפעמים הקודמות, אם כי זה לא היה פשוט. הרבה יותר קל זה פשוט לאבד עשתונות ולתת לו ללכת. פעם הוא עזב כך את אשתו הראשונה בגללי – אחרי שבאתי עם בשורה דומה. היא עשתה לו סצנה, והוא ממש לא סבל דמעות או דרמות. הוא התחתן איתי, ובאמת הייתי בהריון ממנו. ביססתי את מעמדי עם עוד שני ילדים. עמוק בפנים ידעתי שלבעל שבגד פעם אחת לא תהיה נאמנות. יתכן ותבואנה אחרות… אבל אני לא אחזור על טעויות – לא אתן לאף אחת מהן סיכוי. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.

קונסטנטין ולאה: זקנה באהבה – סיפורם של שני קשישים בני תשעים, שביחד עם זיכרונות ילדותם, בדידותם, העצב על הילדים שנפטרו והנכדה ששכחה אותם בארץ רחוקה, מוצאים נחמה זה בזו, שותים תה דליל, חולקים רגעי שמש אחרונים עם השכנה פולינה – עד לרגע המרגש בו מתגלים כוחה של אהבה, בדידות ושייכות ישראלית של סוף הדרך, בבניין משותף שנשאר בו רק חיוך על הפנים, וכמה מסמכים ערוכים על השולחן.

הזקן בקושי קם מהמיטה, נאחז בקיר בדרך לחדר הסמוך.

00

הזקן בקושי התרומם מהמיטה, נאחז בקיר והלך לחדר הסמוך. לאור מנורת הלילה הביט בעיניו החלשות באשתו השוכבת: “לא זזה! אולי מתה? – ירד על ברכיו. – נראה שנושמת”. קם והלך לאיטו למטבח. שתה קפיר, יצא לשירותים. אחר כך פנה לחדר שלו והתיישב במיטה. אין שינה: “לנו, לי וללנה, כבר תשעים. כמה שנים ביחד… עוד מעט נגמר, ואף אחד לא לידנו. הבת, נטלי, מתה – אפילו ששים לא הגיעה. מקסים מת בכלא. יש נכדה, אוקסנה, אבל היא כבר עשרים שנה בגרמניה. שוכחת את סבא וסבתא. לה בטח כבר ילדים גדולים”. לא הרגיש איך נרדם. התעורר ממגע יד: – קוסטה, אתה חי? – נשמע בקושי קול חלש. פקח עיניים. מעליו רכנה אשתו. – את, לנה? – הסתכלתי – אתה לא זז, נבהלתי, חשבתי – מתת. – אני עוד חי! לכי, תשני! צעדים נגררים נשמעו. במטבח השמיע מתג אור קליק. ילנה איוואנובנה שתתה מים, יצאה לשירותים ופנתה לחדרה. שוכבת במיטה: “יום אחד אתעורר – והוא מת. מה אעשה? ואולי אני אמות קודם. קוסטה אפילו כבר סידר לנו את ההלוויה. לא חשבתי שאפשר לארגן ככה הלוויה מראש. מצד שני, טוב שעשה, מי יקבור אותנו? הנכדה שכחה אותנו. רק השכנה, פולינה, נכנסת מדי פעם. יש לה מפתח. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה אוכל ותרופות, מה נעשה עם הכסף? גם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד”. קונסטנטין לאונידוביץ’ פקח עיניים. שמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת עץ הפוליגולייה פורחת ירוק. חיוך עלה על פניו: “הגענו לקיץ!” הלך לבדוק לשלומו של אשתו. היא ישבה מהורהרת על המיטה. – לנה, מספיק להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. – אה, אין לי כבר כוח לקום! – הקשישה התרוממה בקושי. – מה אתה מתכנן? – בואי, בואי! תמך בה בכתפיים, הוביל אותה למרפסת. – תראי, הפוליגולייה ירוקה! אמרת שלא נחזיק עד הקיץ. הנה, החזקנו! – באמת! וגם השמש זורחת. התיישבו על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע, עוד בתיכון? גם אז הפוליגולייה פרחה ירוק. – מי ישכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, נזכרים בנעורים – הרבה נשכח בזקנה, לפעמים גם מה שהיה אתמול, את הצעירות לא שוכחים לעולם. – אוי, נסחפנו בדיבורים! – הזדקפה האישה. – עוד לא אכלנו. – לנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר מהחליטת דשא הזאת. – אסור לנו. – תכיני לפחות דליל, ותוסיפי כפית סוכר. קונסטנטין לאונידוביץ’ שתה תה קלוש, טבל בו לחמנייה קטנה עם גבינה וחשב על הימים שאיתם התה היה חזק ומתוק, ועוד עם בורקסים או סופגניות. השכנה נכנסה, חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – התבדח הזקן. – אם אתה מתבדח – הכל בסדר. מה לקנות לכם? – פולינה, תקני בשר! – ביקש קונסטנטין לאונידוביץ’. – אסור לכם בשר. – עוף מותר. – בסדר, אקנה. אכין לכם מרק עם אטריות! – פולינה, תקני משהו ללב – ביקשה הזקנה. – לא מזמן כבר קניתי לכם, ילנה איוואנובנה. – נגמר. – לקרוא לרופא? – לא צריך. פולינה פינתה את השולחן, שטפה כלים ויצאה. – לנה, בואי למרפסת, – הציע הבעל. – נתחמם קצת בשמש. – בוא. מה נשב במחנק? פולינה חזרה עם דייסה למרפסת: – התגעגעתם לחום השמש? – איזה טוב פה, פולינה! – חייכה ילנה איוואנובנה. – עוד מעט אביא מרק לארוחת צהריים. – אישה טובה, – הביט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה נותן לה רק אלף שקל. – לנה, הרי כתבנו לה את הדירה בצוואה וגם אצל הנוטריון אישרנו. – היא לא יודעת. כך ישבו במרפסת עד לארוחת צהריים. במנה מרק עוף עם חתיכות בשר קטנות ותפוח אדמה מרוסק: – תמיד כזה הייתי מכינה לנטלי ולמקסים כשהיו קטנים, – נזכרה ילנה איוואנובנה. – היום אנשים זרים מבשלים לנו, – גנח הבעל. – כנראה זו הגורל שלנו, קוסטה. נמות – אף אחד לא יבכה. – די, לנה! בואי ננוח קצת. – קוסטה, לא סתם אומרים – “זקן כמו ילד”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק מרוסק, שנת צהריים, ארוחת ביניים. קונסטנטין לאונידוביץ’ נרדם קצת וקם, לא מצליח להירדם. אולי משתנה מזג האוויר? נכנס למטבח. על השולחן שני כוסות מיץ, מוכנים באהבה ע”י פולינה. החזיק אותן בזהירות ונכנס לחדר אשתו. היא ישבה במיטה ובהתה בחלון: – מה איתך, לנה? – חייך. – שתית מיץ? היא לגמה לגימה: – גם לך קשה להירדם? – מזג האוויר, הלחץ עולה. – גם לי לא טוב מהבוקר – הנידה ילנה איוואנובנה ראשה בגורל – מרגישה שנגמר לי הזמן. תקבור אותי כמו שצריך. – לנה, אל תגידי שטויות. איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ילך קודם. – מספיק! בואי למרפסת! ישבו עד הערב. פולינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וישבו לראות טלוויזיה – בכל ערב היו צופים. סרטים חדשים התקבלו קשה אצלם, לכן ראו קומדיות רוסיות וסרטי אנימציה ישנים. הפעם הסתפקו בסרטון אחד. ילנה קמה: – הולכת לישון. עייפתי. – אז גם אני אלך. – תן לי להסתכל עליך רגע! – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה זמן רב – נזכרו בנעוריהם, כשעוד הכול היה לפניהם. – אבוא איתך למיטה. ילנה לקחה את ידו, הלכו יחד לאט. הוא כיסה אותה בשמיכה ויצא לחדר שלו. כבידות גדולה על לבו. לא נרדם זמן רב. חשב שלא ישן כלל, אך השעון הראה שתיים בלילה. קם ונכנס לחדר אשתו. היא שכבה, עיניה פתוחות לתקרה: – לנה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לנה, מה איתך! לנה! ופתאום גם לו חסר אוויר. בקושי חזר לחדרו, הוציא את המסמכים המוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את לנה – צעירה ויפה כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הולכת לאור – הוא רץ אחריה, תופס בידה… בבוקר פולינה נכנסה. הם שכבו יחד עם חיוך מאושר על פניהם. כשנרגעה, התקשרה למד”א. הרופא הביט בפליאה: – מתו יחד. כנראה אהבה חזקה הייתה פה. פינו אותם. פולינה צנחה על כיסא, וראתה את הסכם הקבורה והצוואה על שמה. הניחה ראש על ידיה ופרצה בבכי.

סבא פא”י בקושי התרומם מהמיטה, אחז בקיר והלך באיטיות

00

הזקן בקושי התרומם מהמיטה והחזיק בקיר אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, הביט בעיניים חלושות על אשתו הישנה במיטה: “לא זזה! אולי נפטרה?” כרע ברך. “נראה שעדיין נושמת.” קם וגרר את רגליו באיטיות למטבח. שתה קפיר, נכנס לשירותים, וחזר לחדרו. שכב על המיטה. לא נרדם: “לי וללאה תשעים שנה. איזה חיים ארוכים! עוד מעט נמות – ואף אחד לא לצדנו. הבת, נטע, הלכה לעולמה לפני גיל שישים. מקסים מת בכלא. נשארה רק נועה הנכדה, עשרים שנה כבר בגרמניה, מזמן שכחה מסבא וסבתא. כנראה כבר יש לה ילדים גדולים.” לא שם לב שנרדם. קם מהמגע של יד: – קוסטה, אתה חי? לחשה אשתו. פקח עיניים, ראה אותה רוכנת מעליו. – מה קרה, לאה? – לא ראיתי אותך זז. נבהלתי, חשבתי שנפטרת. – עוד חי! לכי לישון! צעדים גרירה. הקליק מטבח. לאה שתתה מים, נכנסה לשירותים, וחזרה לחדר. נשכבה על המיטה: “ככה, פעם אתעורר – והוא כבר לא יהיה כאן. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. קוסטה כבר דאג לסדר את ההלוויה. מי היה מאמין שאפשר לארגן הלוויה לעצמך? מצד אחד – טוב, מי יקבור אותנו? הנכדה כבר שכחה מאיתנו, רק השכנה פנינה באה לעזור. יש לה מפתח לדירה שלנו. קוסטה נותן לה אלף שקל מהפנסיה כל חודש, והיא קונה אוכל ותרופות. מה נעשה עם הכסף? וגם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד.” קוסטה פתח עיניים. אור שמש בחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת השקד ירוקה. חייך: “הגענו עד הקיץ!” הלך לבדוק את לאה. ישבה מהורהרת על המיטה. – לאה, הפסיקי לדאוג! בואי, יש לי מה להראות לך. – אין לי כבר כוח, – התרוממה בקושי. – מה עכשיו? – בואי, בואי! הוביל אותה בזהירות אל המרפסת. – תראי, השקד ירוק! ואת אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – באמת! והשמש זורחת. ישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת, שהזמנתי אותך לקולנוע? עוד בבית הספר. גם אז, כל העצים היו ירוקים. – איך אשכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים וחמש… ישבו ממושכות, מתגעגעים לצעירותם. בזקנה שוכחים הרבה; לא את הנעורים. – התארכנו בשיחה, – נזכרה לאה. – עוד לא אכלנו. – לאה, עשי תה אמיתי! נמאס כבר מהתה הדיאטטי. – אסור לנו… – בקושי, תוסיפי סוכר. קוסטה לגם תה חלש עם כריך קטן, זוכר איך פעם שתה תה חזק ומתוק, עם פיתות או בורקסים. נכנסה השכנה. חייכה: – איך אתם מסתדרים? – איך שני בני תשעים יכולים להסתדר? – צחק קוסטה. – אז הכל בסדר. מה להביא לכם היום? – פנינה, הבא לנו עוף! – אתם הרי לא אוכלים בשר – עוף מותר – בסדר, אכין לכם מרק עוף עם איטריות! – פנינה, תקחי משהו ללב, בבקשה, – הוסיפה לאה. – הרי קניתי לכן השבוע – כבר נגמר – לקרוא לרופא? – לא צריך פנינה פינתה, שטפה כלים ויצאה. – לאה, נצא קצת לשמש, – הציע קוסטה. – כן! מה לשבת פה בחום. פנינה הצטרפה למרפסת: – התגעגעתם לשמש? – איזה כיף פה, פנינה! – חייכה לאה. – תכף אביא לכם דייסה למרפסת, ואתחיל לבשל מרק לארוחת הצהריים. – אישה נהדרת, – הביט קוסטה אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלף שקל בחודש. – לאה, הרי כל הדירה תעבור אליה, יש גם נוטריון. – היא בכלל לא יודעת. ישבו כך עד הצהריים. למרק אכלו עוף מבושל עם תפוח אדמה מרוסק: – תמיד הייתי מכינה כזה לנטע ומקסים בילדותם, – נזכרה לאה. – ועכשיו אנשים זרים מבשלים לנו, – נאנח קוסטה. – כנראה זו הגורל שלנו. נמות ואף אחד לא יבכה. – די, לאה! בואי נלך לנוח. – אומרים, זקן כמו ילד. מרק טחון, שנ”ץ, חטיף אחר הצהריים. קוסטה נימנם קצת, קם, לא נרדם. אולי מזג האוויר משתנה. נכנס למטבח: שני כוסות מיץ מוכנים, דאגה של פנינה. הביא בזהירות את הכוסות אל לאה, ישובה, מביטה החוצה: – למה את עצובה, לאה? – חייך אליה. – תשתי מיץ! היא לקחה שלוק: – גם אתה לא מצליח להירדם? – מזג האוויר, לחץ דם. – גם אני גרועה כל היום, – הנידה בראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט זמן. תקבור אותי בכבוד. – שטויות, לאה. מה אעשה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ימות ראשון. – מספיק! למרפסת! ישבו עד הערב. פנינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וצפו בטלוויזיה. בקושי הבינו את הסרטים, ראו קומדיות ישראליות וסדרות ישנות. הפעם רק סדרה אחת. לאה קמה: – הולכת לישון, עייפתי. – גם אני הולך. – תן לי להסתכל עליך, – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה; נזכרו בנעורים. – אבוא ללוות אותך לחדר. לאה לקחה את ידו, הלכו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, פנה לחדרו. כבד על ליבו, התקשה להירדם. הרגיש כאילו כלל לא ישן. השעון האלקטרוני הראה שתיים לפנות בוקר. קם ונכנס לחדר של לאה. היא שכבה עם עיניים פקוחות, מביטה בתקרה: – לאה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לאה, מה איתך? לאה! פתאום גם לו היה קשה לנשום. בקושי גרר עצמו לחדרו, שלף את המסמכים המוכנים, הניח אותם על השולחן. חזר אל אשתו. הביט בה דקות ארוכות. שכב לצידה, ועצם עיניים. ראה את לאה צעירה ויפה, בדיוק כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה לעבר אור רחוק. רץ אחריה, תפס בידה… בבוקר פנינה נכנסה לחדר. שכבו זה לצד זה, חיוכים מאושרים על פניהם. נרעדת, התקשרה למד”א. הרופא שבא נד בראש: – מתו יחד. כנראה אהבו מאוד אחד את השנייה. נטלו אותם. פנינה התמוטטה על הכיסא ליד השולחן. ופתאום שמה לב לחוזה הקבורה ולצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי.

יומן אישי יום חמישי, ד’ בתמוז התעוררתי עוד לפני

00

שמעת, תקשיב, זה סיפור שאני לא שוכח נהוראי דורך ביער

02

המאהבת של בעלי מילה ישבה ברכב ובהתה במסך הניווט. הכל נכון, היא הגיעה לכתובת שחיפשה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. מילה נשמה עמוק, יצאה בנחישות מההגה, פסעה כחמישים מטרים ונעמדה מול הכניסה לבית קפה קטן. “גן עדן של קפה” – נכתב בשלט. “איזה שם, באמת גן עדן…” חלפה מחשבה בראשה של מילה. היא הייתה צריכה להיכנס פנימה, אך לפתע אזלה לה כל דעתה. אולי פשוט להסתובב, לחזור לאוטו ולברוח רחוק מכאן? לא, מילה לא מהנשים שיברחו. היא לא הגיעה עד לפה בשביל כלום. היא פתחה את הדלת ונכנסה. מיד תראה את ה-מישהי – המאהבת של בעלה והורסת הבית. מה בכלל ידוע לה על הבחורה הזו? ממש לא הרבה. את הקוראת תיגר קרא בעלה “חתלתולה”, אבל ברור שזה רק הכינוי שהוא נתן לה. היא עובדת כאן, בבית הקפה, כמלצרית. מילה בחרה שולחן ליד החלון וחיכתה שיגשו אליה לקחת הזמנה. הנה זו המלצרית. אין ספק – זאת היא! מילה זיהתה מיד את הבחורה שראתה בחטף בתמונה. וכעת היא מתקרבת ממש אל שולחנה. שניות נדמו כנצח; מחשבות רבות חלפו לה בראש, די כדי למלא ספר עבה במיוחד. – שלום, בירכה המלצרית, בעוד מילה הציצה בשם שעל התג: “קטיה”. אז זה השם שלה… באמת, חסרה לו דמיון לקרוא לקטיה “חתלתולה”. בינתיים, קטיה, שלא חשדה בדבר, המשיכה: – אפשר להציע לך תפריט? כשתהיי מוכנה, תקראי לי. מילה חייכה אליה את החיוך הכי קורן שלה, בעוד עיניה בוחנות את יריבתה כאילו מבעד למיקרוסקופ. איך קרה שהיא עומדת ככה פנים אל פנים מול המאהבת של בעלה? זו סיפור ארוך, אך נתחיל מההתחלה. עשר שנים שמילה מאושרת בנישואיה עם אלכס. או לפחות חשבה שהיא מאושרת. יש להם ילדה, יעל בת שמונה. אלכס מטורף עליה – “הנסיכה שלו”, מפנק בלי סוף. מילה מפטירה לפעמים “באמת צריך עוד בובה?” והוא רק מושך בכתפיים. יעלי גם קשורה מאוד לאביה – לפעמים מילה מרגישה שאולי אפילו יותר מאשר אליה, אבל היא לא נעלבת – כמטפלת משפחתית מילה יודעת כמה חשובה לבת אהבת אב. הם תמיד דיברו פתוח על בעיות, כמעט בלי מריבות רציניות. משפחה ממוצעת – דירה במשכנתא, אוטו, בית קטן במושב בגלילות. ואז, כמו רעם: מאהבת! היא גילתה על קיומה במקרה. לפני כמה ימים, אלכס התקלח כשצלצל הטלפון שלו. “זה בטח אבא, יבואי תעני רגע!” מילה אף פעם לא עונה לאחרים, אבל אם ביקש, למה לא? היא ראתה שמתקשרים בוואטסאפ – מהקשר בשם “חתלתולה” ומצורפת תמונה של בחורה צעירה חובקת את אלכס. הראש הסתובב לה. ענתה? לא ענתה? בסוף השיחה נותקה. שניות אחרי, נכנס הודעה: “אלוש, שבוע הבא אני עובדת בבית הקפה ‘גן עדן של קפה’ 2/2. תקפוץ לקראת סוף משמרת, רוצה לפנק אותך באספרסו הבית. מתה עליך, מתגעגעת…” עם לבבות. מילה קפאה – לא היה כאן מקום לפרשנויות. התמונה, ההודעה, השם – מסתבר שלבעלה יש מישהי. כמה זמן כבר זה נמשך? מערבולת רגשות הציפה אותה. אלכס יצא מהאמבט ושאל אם דיברה עם אביו – היא התחמקה, טענה לכאב ראש ו”הלכה” לבית המרקחת. במקום זאת התיישבה על ספסל בגינה, חושבת מה עכשיו. היא דפדפה בראש את כל השנים עם אלכס, מנסה להבין איפה נוצר הסדק. היא לא מאלה שנשארות כשיש חור בלתי הפיך בספינה, אבל גם לא עושה סצנות – אנשים צריכים לדבר בכבוד, גם ברגעים הקשים ביותר. לרוץ עליו ולדרוש הסברים על “חתלתולה”? לא – זה יגרור וידוי על חטטנות בטלפון. צריך דרך אחרת… נזכרה שבעוד שבוע – עשור לנישואיהם. תוכניות למסעדה משפחתית, ביקור הורים. ואיך אפשר לשמוח עכשיו? כאב איום תקף אותה, פרצה בבכי על הספסל, רצתה כבר לארוז את הבעל החוצה מהבית, אחר כך חשבה על יעלי, המשכנתא, ההורים, ובעיקר – על אהבתה לאלכס. היא ידעה איפה עובדת המאהבת, הכירה את השם, את הפרצוף – אולי פשוט לנסוע לשם ולראות אותה בעצמה? אולי אפילו לדבר? הימים עברו כבסרט אימה – עייפות, כאב, חוסר תיאבון. הכל מצאה הסברים ביומיום: עומס בעבודה, מקרה קשה. יעל רק חיבקה אותה ואלכס מביט בחשש. בסוף הבינה – אין ברירה. חייבת לסגור מעגל ולראות בעיניים את “חתלתולה”. *** – אני אשמח ללטה וקינוח כלשהו, – אמרה מילה. – מה את ממליצה? – הדבש-עוגה שלנו מוצלחת, – הציעה קטיה. – מצוין, תביאי דבש-עוגה. כש”המאהבת של בעלה” הביאה את ההזמנה, מילה כמעט ולא טעמה ממנה. הקפה בינוני, העוגה רגילה. הלקוחות בקפה מעטים – זו גם הסיבה שבחרה להגיע בשעה זו. עשר דקות אחרי חזרה קטיה: – כמעט לא נגעת בקינוח. לא טעים? – לא בעוגה הבעיה, אין לי תיאבון – עסוקה במחשבות. – מבינה… לא אטריד. – לא, קטיה, את לא מפריעה. שוקלת מה עדיף – לסיים את העוגה או להגיש תביעת גירושין. מה את היית עושה? – שאלה מילה חודרת. קטיה היתה בהלם. – אני אף פעם לא עמדתי בפני בחירה כזו… – ואם היית? נניח שמגלה שהבעל בוגד… קטיה שותקת, מילה מחליפה נושא. – מזמן את כאן? – כשנה… – סטודנטית? – כן… – לימודים באוניברסיטת תל אביב? – מסלול יצירתי… – דמיון מפותח. אולי תצליחי להיכנס לעור של אישה נבגדת… או אולי של המאהבת? קטיה הלחוצה שותקת. מילה מבינה – חבל שבאה לכאן. לראות את קטיה – ואז מה? להעיף עליה קפה? לתלוש שיער? לא תצא יותר שלווה… – תביאי חשבון, – מבקשת מילה עייפה. קטיה חוזרת – מילה כבר לא שם. רק שטרות טיפ נדיב נשארו על השולחן. קטיה מציצה החוצה, נאנחת בעצב. *** שם, בבית הקפה, מילה גמלה בלבה – תחגוג עם אלכס עשור נישואים, כמו שתוכנן. יעל הרי הכינה פוסטר, לא תגנוב ממנה את החגיגה. ואחרי כן – תפתח הכול עם אלכס. הארוחה המשפחתית בעיצומה. “איזו חתונה זה עשור? אולי זכוכית – עוד מעט מנפצים, ואני מייצרת מראה שמח”, מהרהרת מילה. הארוחה ליד סיומה. אלכס שולח קריצה ליעלי – “בלי עוגה אין שמחה!”. יעלי קופצת: “אני רוצה את החתיכה הכי גדולה!” כולם מביאים עוגה… מי מגישה? קטיה בעצמה, ה”חתלתולה”! אין חריגה – היא באמת זאת מהקפה, מהשיחות, מהתמונה. אלכס מחייך אליה ואז פונה למילה: – מזל טוב עשור, אהובה! העוגה במיוחד בשבילך. המפעיל לוקח את יעל למשחק בצד. מילה בהלם – מילים לא יוצאות. – אני רואה שכבר נפגשת עם קטיה, – אומר אלכס. קטיה מחייכת בנימוס. – אצלנו, מילה, שום צרה לא שוברת את האהבה. בזכות השליטה העצמית והחוכמה שלך! – הוא מנסה לחבק את מילה, אך היא נסוגה. – תסביר לי שנייה, – שואלת סוף סוף. – מילה, זאת היתה מתיחה. אמת – לא הכי מוצלחת, אולי מיותרת, אבל… הסיפור עם “המאהבת” הוא תסריט מבית הפקות שנשכרו לעשות לנו חגיגה יוצאת דופן. קטיה היא שחקנית. את כל כך חזקה ונבונה, שהשארת אותי בלי מילים. – הוא מנסה שוב לחבק, מילה זזה. – אין לך מאהבת? – אין, – מחייך אלכס. – וקטיה שחקנית? – אני עוד סטודנטית, – משיבה קטיה. – ומדי פעם מוצאת עבודות כאלה. את התנהגת בכבוד, מילה. לא כמו אחרות – היו כאלה ששפכו עליי קפה. – אין לי מילים, – אמרה מילה מופתעת. – אלכס, זה בדיחה בעיניך? לגיטימי?– קולה נשבר – איך אתה מסוגל! קטיה עומדת לעזוב, מילה עוצרת אותה בתנועה. פעם ראשונה שאלכס רואה את אשתו יוצאת משליטה. – מבין איך עברו עלי הימים האלו?! איך עלה לך רעיון כזה לקראת יום הנישואים שלנו?! – פשוט… את תמיד רגועה. רציתי להכניס קצת… פלפל. סליחה… מילה כמעט מתפוצצת. קטיה מנצלת את ההזדמנות ובורחת. – אה, חסר לך פלפל? קח! – מילה לוקחת את העוגה ומועכת אותה על פניו של אלכס. – הנה הפלפל וגם הקצפת! אלכס משתעל מקצפת. – השתגעת? – לא, יקירי. רק קצת… חידשתי את היחסים! – היא קמה וצועדת החוצה. – מה יש לך? בסך הכל לא בגדתי! היא מסתובבת ואומרת: – עדיף כבר שהיית בוגד… בדרכה ליעלי, תופסת ידה, והן עוזבות. ברחוב מילה עוצרת ונקרעת מצחוק – – אמא, מה מצחיק? – כלום, חמודה, נזכרתי בבדיחה. – תספרי? – בטח, אבל קודם נדבר ברצינות. נצטרך קצת זמן לגור לבד מאבא… – לבד? לתמיד? – אני לא יודעת. נראה. את באה איתי? יעלי מהנהנת. ויחד, הן הולכות קדימה ברחוב הערב הישראלי.

המאהבת של בעלי עֲדִינָה ישבה במכוניתה והביטה במסך הווייז.

026

החיים, כמו הירח: פעם מלאים, פעם בחיסרון חשבתי שנישואיי עומדים לעד, כמו היקום. לצערי, לא כך היה… הכרתי את בעלי לעתיד בפקולטה לרפואה – היינו סטודנטים צעירים, ובשנה החמישית כבר התחתנו. חמותי העניקה לנו כמתנת חתונה חופשה ביוגוסלביה (היום סלובניה) ומפתחות לדירה – ורק התחלנו את החיים. עברנו לדירה שלושה חדרים, ההורים של דימה סייעו לנו בכל, ובכל שנה הם אפשרו לנו לטייל ברחבי אירופה. היינו מאושרים: דימה היה וירולוג, ואני פנימית. עבדנו, טיפלנו, אהבנו. נולדו לנו דניאל ו- ויאצ’סלב. במשך עשר שנות נישואים חייתי כמלכה. עד שהכול קרס ברגע… …דפיקה בדלת – וצעירה עצובה בהריון קל עומדת מולי: “אני אוהבת את בעלך, דימה אוהב אותי, ויש לנו ילד בדרך.” ניסתה לתת לי טבעת, ביקשה סליחה, והלב שלי נשבר. גירשו אותי מהחיים, גזלו לי את הילדים ואת הדירה. איבדתי קשר עם בניי, והלב התרוקן… בבית החולים ניסיתי להתאושש, הבנים שלי נשארו עם סבתא. עברתי לדירת חדר מתפוררת, זרה לילדיי. החיים התפוררו, בדיוק כמו שסבתא שלי אמרה: “החיים כמו ירח – פעמים מלא, פעמים חסר”. נסיעה מקצועית לצרפת הביאה אליי רומן סוער, ושוב ניצת בי ניצוץ החיים. הגורל גלגל אליי את שוריק – גבר טוב, אבל שתיין חסר תקנה… שבע שנים נלחמתי – עד שנגמל, מצא עבודה ומצאנו שקט. הבנים כבר בני 30+, רווקים, חוששים מהקמת משפחה משלהם אחרי כל מה שראו בילדותם. בעלי לשעבר? אשתו השנייה טבעה באלכוהול; בתם מגדלת לבד את הילד. דימה התחתן בשלישית, ניסה לבדוק אם ארצה לחזור – עניתי: “רק ביום שצומחות גזרים על עץ!” החיים, כמו הירח – פעם מלאים ופעם חסרים.

החיים, כמו הירח: פעם במילואו, פעם בחסר נדמה היה לי

03

שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את קטלוג האופנה שבדיוק עיינתי בו, ובהיתי בבלונדינית המרשימה שעמדה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בזלזול והוסיפה: “יש לי בשבילך חדשות לא נעימות – אני בהריון. כמובן, מבעלך.” שאלתי אותה בענייניות: “יש לך אישור רפואי?” היא חייכה, שלפה תעודה מהתיק היוקרתי שלה, והניחה אותה מולי. הייתה מוכנה היטב. בחנתי את המסמך בקפידה. זה היה אישור אמיתי, לא זיוף. כשבאה אשה כזו לאשת המאהב שלה, זיופים לא מספיקים. “אוקיי,” הסכמתי, “נראה שאכן את בהריון. עכשיו נותר רק לבדוק בבדיקת אבהות שזה באמת מבעלי, והכול יהיה בסדר.” הבלונדינית החלה לאבד ביטחון: “בסדר מה?” הסברתי בנועם: “בעלי ישלם מזונות, אני אדאג לך לרופא מצוין, ואשריין עבורך חדר מצוין בבית חולים – תוכלי ללדת בשקט וללא דאגות.” היא נלחצה: “את לא מבינה? עומד להיוולד לי ילד, הוא צריך אבא.” עניתי באבירות: “לשלושת ילדינו גם כן דרוש אבא, ותודה לאל, הוא איתם. אל תדאגי, בעלי יפגוש גם את הילד שלך, ילווה אותו לגן, וגם תזכי להשאיר אותו אצלנו לפעמים – יש לנו מטפלות מעולות. אני גם אוהבת ילדים. כך שיהיה לך זמן פנוי, שתוכלי להמשיך את חייך האישיים – תאמיני לי, זה לא פשוט.” הבלונדינית התרוממה, חבשה את התיק הממותג בין ידיה, ופניה התעוותו. “את לא קולטת כלום? אני ישנה עם בעלך. הוא אוהב אותי, לא אותך!” הרכנתי ראש ברחמים. הרי גם אני הייתי פעם במקום שלה. “את כבר הרביעית שמגיעה אלי ככה. הראשונה לא טרחה להביא אישור, לשנייה ולשלישית היו מזויפים… אפילו הייתה אחת שבהריון, אבל בדיקת האבהות לא התאימה. אף אחד מאיתנו לא סירב לעזור – אפילו אדם טוב כמו בעלי לא יסבול שקר כזה…” הבלונדינית נראתה אבודה, ואני המשכתי: “לגבי זה שבעלי איתך – הוא גם איתי, וגם עם עוד אחרות. אני לא כועסת. זה לא פוגע בי או בילדינו… תשאירי לי את מספר הטלפון שלך, אני אסדר לך מחר בדיקת אבהות, ויחזרו אלייך.” עיניה נרטבו והיא ברחה מהמשרד. הצתתי סיגריה. ציפיתי ליום הזה – כבר ידעתי על הרומן של בעלי. עמדתי בכך, כמו בפעמים הקודמות, הגם שלא היה קל. היה קל יותר לצרוח, לבכות ולתת לבעלי העשיר והמצליח לעבור הלאה. פעם, הוא עשה בדיוק את זה – עזב את אשתו ועבר אלי, כשבישרתי לה על ההריון. היא עשתה סצנה, והוא לא סבל דרמות. התחתן איתי, והריתי באמת. עוד שני ילדים – ואני מבוססת. בתוך ליבי ידעתי שבעל שבגד באשתו אתי לא ישמור לי אמונים. יבואו עוד מועמדות. אבל לעולם לא אחזור על טעותה של קודמתו – ולא אתן צ’אנס לאף אחת. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.

שלום, אני המאהבת של בעלך. עזבתי את חוברת העיצוב שעליה

00

“¡Me voy de vacaciones, no pienso hacer de niñera de nadie!”. Mi suegra me dejó tirada, pero yo le devolví la jugada.

“¡Me voy de vacaciones, no pienso hacer de niñera de nadie!

00