שלום, גברת, אפשר בבקשה את מה שהכי זול? שאלה הקשישה באדיבות בכל ביקור שלה באיטליז.
בכל שבוע, בדיוק באותה שעה, הקשישה הנמוכה מופיעה בפתח האיטליז שבשוק הכרמל בתל אביב, גבה כפוף מהשנים ומהחיים. היא לא ביקשה דבר. לא התלוננה. לא עשתה מהומה. היא פשוט עמדה ליד הויטרינה, שעינוייה היו מלאות נתחי בשר, והתבוננה בהן ארוכות, כאילו כל נתח הוא תקווה שלא התממשה.
לאחר מכן שלפה באריטיות את ארנקה הישן, שפינותיו בלויות ולא נותר בו כמעט כלום. תמיד אותו מבט עצוב הציץ פנימה. מבט של מי שכבר לא מחכה לניסים, רק מקווה שהפעם יספיק.
בלחש, כמעט בבושה, אמרה:
יש לך אולי משהו יותר בזול?
הקצב כבר הכיר אותה. ידע שהיא לא מבקשת סינטה, ולא צלעות משובחות, גם לא “את הכי טרי שיש”. היא תמיד בחרה את הנתח הזול ביותר עצמות עוף, גידים, שיירים.
וכל פעם שהגיש לה את השקית מעבר לדלפק, הרגיש דקירה בלב.
כי לא היה מדובר רק בעוני.
הייתה שם dignitas אמיתית.
הקשישה לא ביקשה נדבה.
היא שילמה.
גם אם שילמה עבור כמעט כלום.
יום אחד, הקצב ראה אותה עוזבת ונשא עיניים אחריה, בלי לדעת מדוע. היא לא פנתה לביתה אלא חתכה בסמטה שקטה מאחורי הבניינים בדרום העיר, שם העוברים והשבים ממהרים וחולפים מבלי להביט.
שם כרעה ליד קרטון רטוב שחנה לצד גדר. ברכיה כאבו, אך היא ירדה בזהירות, פתחה את השקית ושלפה את העצמות שקנתה, וסידרה אותן בקפידה כאילו הציבה פרחים על קבר.
פתאום הופיעו שלוש חתולות. רזות, מורעבות, רועדות. נשכחות. הן עטו על האוכל בלהט, והקשישה ליטפה אותן במבטה, חיוך קטן, עייף ונוגע ללב על שפתיה.
קחו, מתוקות קחו אני יודעת מה זה שאין
הקצב ניצב ללא ניע.
בדמיונו, זו הייתה קשישה שאולי אין לה מה לאכול.
אבל מה שעיניו ראו זו אישה, שלמרות מחסורה, מוצאת בליבה להשתף גם עם אחרים.
מי שאין לה בשביל עצמה משאירה גם לחלשים ולשכוחים.
באותו ערב, שאל הקצב את השכנים בשוק הכרמל עליה. ושמע:
הקשישה לא לבד, למרות שנראית כך. בבית מחכה לה נכד.
ילד בן שבע, שאיבד את הוריו.
“מחנכת אותו לבד,” אמרו השכנים. “רק עם קצבת זקנה.”
“מעדיפה לקנות לו מחברות לבית־ספר מאשר תרופות לעצמה.”
“מניחה בצלחת שלו את הכי טוב ואוכלת בעצמה לחם עם תה.”
והקצב הבין אז משהו שצבט בליבו:
היא לא קונה עצמות כי אוהבת אלא כי אין ביכולתה לקנות יותר. ובכל זאת…
׳משהו׳ בליבה נשאר לחלוק, למרות הכל.
למחרת הקשישה חזרה. עמדה ליד הויטרינה, שלפה את הארנק, שוב אותו מבט עצוב.
הקצב הביט בידיה הסדוקות, בציפורני הקצרות, במעיל הישן, ובעיניה עיניים שכבר לא מבקשות דבר, רק שורדות.
לפני שהספיקה לומר “בבקשה, משהו זול,” אמר לה:
גברת היום את לא קונה כלום.
היא נבהלה:
למה?
היום את מקבלת.
והוא התחיל למלא לה שקית בבשר משובח: ירך, חזה, חתיכות טריות ויפות.
ידיה רעדו.
לא אין לי מספיק שקל
הקצב הניד בראשו.
אני יודע. בשביל זה בדיוק.
ואז הוסיף בלחש, כי לא רצה שכולם ישמעו:
ראיתי אותך אתמול עם החתולות.
הקשישה קפאה. עיניה התמלאו דמעות, כאילו לראשונה נשברה ידה.
אני אני רק נותנת רחמים אין להן אף אחד
הקצב התאמץ לשמור על קולו יציב.
ויש לך מישהו?
היא הנהנה.
נכד.
וזהו.
וזהו כל עולמה. חיים של ויתור עצמי. לילות ללא שינה. פחד מהעתיד. ואהבה שמחזיקה את הכל.
הקצב הניח לה את השקית על הדלפק ודחף אותה אליה.
קחי. בשביל הילד.
הקשישה החלה לבכות. לא בקול, אלא בדמעות שקטות שכואבות יותר.
ולמה למה אתה עושה את זה?
הקצב ענה בפשטות של אדם גדול:
כי את מכלום יוצרת טוב.
וכואב לומר, אבל תמיד הכי טובים הם אלה שסובלים הכי הרבה.
הקשישה חיבקה את השקית אל ליבה, כאילו הייתה מתנה קדושה ולחשה:
אין לי הרבה אבל יש לי נשמה. ואם אפשר לתת אני נותנת.
הקצב הביט בה, ודמעות עמדו בעיניו.
באותו היום, לא נמכר רק בשר.
נמכרה אנושיות.
נשפכה תקווה.
ואולי העולם לא משתנה מנאומים,
אבל הוא משתנה מאנשים שבוחרים לא להיות קרים.
ממחווה קטנה.
משקית אחת נוספת.
מלב שאומר:
“אתה לא לבד.”
אם קראת עד לכאן אל תעבור אדיש מול הטוב.
היום זו היא מחר זו יכולה להיות אמא שלך.
אם הגעת לסוף שלח לב עבור הסבתא הזו, ו”יהי רצון” לכל מי שנושא בשקט את משאו.
והלקח?
לפעמים, האנשים עם הכי פחות נותנים הכי הרבה.
אם בידך, היה מהנותנים.
