שכנים משונים לדירה 222, בבניין 8 שברחוב ביאליק, נכנסו דיירים חדשים. זוג נשוי בסביבות גיל חמישים. שניהם נמוכים ורזים. הוא מגדל זקן ולובש מעיל אפור. היא כמעט תמיד נראית עם חצאית ארוכה וכובע צבעוני. מנומסים, מחייכים במעלית, מחזיקים את הדלת למי שסוחב שקיות כבדות. ומה שחשוב במיוחד בבנייה המודרנית— שקטים. אבל ככה זה רק בהתחלה. אחרי כשבועיים, משפחת שמיר מדירה 221 וקנולר מ-223 שמעו את השכנים החדשים היטב. זה נהפך לנושא השיחות המשפחתיות סביב שולחן האוכל. ככה דיברו אצל השמיר, שבני ארבעים, ומחצית מחייהם חולקים שם משפחה משותף: “ראית את הדיירים החדשים שלנו?” “כן, אתמול במעלית נסענו יחד.” “מה דעתך עליהם?” “נראים בסדר, רגילים. למה?” “מסתבר שהם מאוד תשוקתיים…” “באיזה מובן?” “כשהבית שקט בצהריים, שומעים הכל. כבר שלושה ימים הם משחקים… משחקים למבוגרים.” “באמת?” “ועם דמיון. זה ממש סרט, לא חיים…” “וואלה, נחמד!” “עוד תשמע יום אחד, תראה איך זה מצחיק. אבל בינינו, זה כבר מתחיל להפריע ולעצבן, אי אפשר לעבוד.” “נו באמת, תפסיקי להיות צדקנית, הם בני חמישים ועדיין ‘משחקים’.” “לא כמונו…” הוא חשב בליבו, אבל לא אמר. בשבת, גם ראש המשפחה שמע את ההצגה מהצד השני של הקיר—הפעם הייתה סצנה של גנן וגברת. בני שמיר הסמיקו. ***** ואצל הקנולרים, הזוג הצעיר (כמעט בני שלושים, חמש שנים נשואים, מחכים לילד ראשון): “קוסטה, ראית את השכנים החדשים?” “כן, יצא לי להיתקל בהם בכניסה. למה?” “הם ממש מעניינים. היא מבשלת לו אוכל ברמה של מסעדה, והוא מפנק אותה עם מתנות. כל יום מתנה!” “מאיפה את יודעת?” “אני יוצאת לטיול יום-יום, מהדירה שלהם יוצא ריח מהמם! ובכמה פעמים ראיתי אותו עם פרחים או שקית מתנה—רץ הביתה כאילו לפגישה רומנטית.” “אולי הם בכלל לא נשואים? אולי נאהבים?” “לא יודעת… חיים יחד בכל מקרה.” “ובמטבח הם כל הזמן מצחקקים, אם לא שומעים כלים, אפשר לשמוע טוב: חחח וצחוקים. כמו צעירים.” “ברור. התחילו החדשות, אני הולך לראות.” וביום שישי, קוסטה פגש את השכן עם פרחים ובקבוק יין אדום, ברור שציפה להרבה מהערב. ***** הזמן עבר. חודש עבר מאז שהשכנים המוזרים גרים בדירה 222. ב-221 התרגלו כבר לרעש מהצד, ונדמה שהשכנים לא מפסיקים לשחק. כל יום משהו חדש, או נשימות מתוקות וחריקות מיטה. חיים כאילו אין מחר. ערב אחד, ורד שמיר, מסיטה מבט, אומרת לבעלה: “הייתי היום בקניון ועברתי ליד מחלקת הלבשה תחתונה. תראה מה קניתי…” עיניו של יגאל הבריקו, ולשונו ליקקה שפתיים. “אני,” הוא אומר, “עשיתי סיבוב בחנות למבוגרים. תראי מה הבאתי, לא יודע אם תאהבי.” “טוב, מי שלא מנסה—לא יודע,” הסמיקה ורד. ***** “התחיל תהליך,” לחש השכן מ-222 והצמיד אוזן לקיר המשותף עם השמיר. ***** קוסטה מ-223 קפץ בהפסקת צוהריים לחנות תכשיטים. מזמן לא פנק את אשתו. פעם בשבוע היה מפתיע במשהו. תמיד שמר בשבילה שוקולד בתיק. פתאום ראה מעיל מוכר: “אוקסנה! מה את עושה פה?” “רק רציתי לטייל. ואתה?” “קניתי לך עגילים. הנה,” לא התאפק. “איזה חמוד אתה! אני החלטתי להכין פסטה קרבונרה עם שרימפסים לארוחת ערב, כמו פעם. פה יש שרימפס הכי טובים.” “בטח, אני כבר מתחיל לרייר רק מהמחשבה.” “אל תאחר, עד שבע אני מכינה, שלא נצטרך לחמם.” “אוקיי,” קוסטה ענה, ובפנים חשב: אולי כדאי גם פרחים לקנות. ***** “נו, מה קורה אצלם?” שואל האיש מ-222. “היא מבשלת משהו מיוחד,” מחייכת האשה, “אצל השניים גם התהליך התחיל.” ***** עוד חודש עבר ואי אפשר היה לזהות את השמיר. נראים צעירים בעשר שנים. לא מפסיקים להסתכל אחד על השנייה, ממתינים לרגע להיות לבד. אפילו יוצאים לסוף שבוע בבית מלון בלי הילדים, לא מצליחים למצות את הזמן יחד. פתאום גם מצאו נושאים משותפים, והכל בבית מתקתק. ***** הקנולרים—תיכף נולד הילד הראשון, אבל מתחילים דייטים מחדש. קולנוע, מסעדה, תערוכה. אוקסנה מצאה ספר בישול ישן. קוסטה פנק כל שבוע במשהו, ותמיד נושא עמו שוקולד בשבילה. הוא אפילו לא זוכר מתי צפה בחדשות. ***** “ומה אצלם?” שואלת אשת 222. “רגיל. חורקים מיטה בשקט—בטח הילדים בבית. אבל נהיה הרבה יותר שמח, אני מאזין לעיתים קרובות, שלא אפספס כלום.” “וגם אצל השניים הכל טוב. מצחקקים במטבח כמו יונים, והריח מהדירה כמו מסעדה.” “מצוין! שלושה חודשים בדיוק. נשאר עוד שבועיים לחיזוק התוצאה.” “אוקיי. מי הבא בתור?” “סימונוב, בניין 4 דירה 65. ב-66 משפחה שכבר שכחה את השמות אחד של השנייה. ב-64 כמו תמיד—צריך לסדר עניינים בחדר שינה, וחוזרים לשגרה!” “הבנתי. אני בינתיים לא מזיזה את הקלטות שלך, תעשה עוד קצת רעש. גם את ההזמנה מהמסעדה אני לא מבטלת. השמנים הארומטיים עדיין לא נגמרו. דרך אגב, הוורדים שהחלפת להם את המים שבוע שלם—נבלו. תצטרך לקנות זר נוסף.” “אקנה. תעשי לי מסאז’ בגב, נלך לישון…”

Life Lessons

שכנים משונים

בדירת 222, בבניין 8 שברחוב בר-כוכבא, התמקמו שכנים חדשים. זוג נשוי בסביבות גיל החמישים, שניהם נמוכים ורזים. הוא עם זקן ומעיל גשם אפור, היא תמיד אפשר לראותה בחצאית ארוכה וכיסוי ראש צבעוני. אדיבים מאוד, מחייכים במעלית, מחזיקים את הדלת פתוחה כשצריך לסחוב שקיות כבדות.
ובימינו, כששומעים כל דבר בין הקירות הם גם שקטים למדי.
כך לפחות זה היה בהתחלה. כעבור שבועיים בערך, בני משפחת שמריהו מדירה 221 ובני זוג ישראלי מדירה 223 החלו לשמוע את השכנים החדשים לא מעט.
זה נהיה הנושא לשולחן שבת וארוחות ערב ביניהן.

בני הזוג שמריהו, בני הארבעים, שחצי מחייהם נושאים שם משפחה משותף, שוחחו כך:
ראית את השכנים החדשים?
כן, נסענו יחד במעלית אתמול.
איך הם בעיניך?
נראים נחמדים, רגילים. למה?
מתברר שהם מאוד… אוהבים.
מה זאת אומרת?
כשכולם במהלך היום לא בבית, יש שקט ורק אותם אפשר לשמוע. כבר שלושה ימים הם משחקים… משחקים למבוגרים.
באמת?
כן, ועוד עם יצירתיות. כמו סרטים.
חח, מצחיק!
תיווכח בעצמך, זה גם מעצבן ומפריע לעבוד.
בסדר, אל תהיי כבדה. הם בני חמישים ועדיין “משחקים”.
“לא כמונו”, חשב לעצמו, אבל לא אמר בפה.
גם ראש המשפחה מצא את עצמו מאזין בקרבת הדירה בסוף השבוע. הפעם התרחש “תסריט” של גנן ובעלת הבית. השמריהואים ישבו והסמיקו.

אצל הישראלים, הזוג הצעיר ביותר בקומה, קורות שיחות קצת אחרות. שניהם כמעט בני שלושים, נשואים חמש שנים, ומצפים לילד ראשון.
איתמר, ראית את השכנים החדשים?
כן, ראיתי אתמול בכניסה. מה איתם?
מעניינים הם! היא כל הזמן מכינה לו אוכל שווה, כאילו מסעדה. והוא כל יום מביא לה מתנה.
מאיפה את יודעת?
כל יום כשאני יוצאת לטייל, הריח מהדירה שלהם משגע ובפעם אחת תפסתי אותו חוזר עם זר פרחים ולעיתים עם שקית מתנה. הוא רץ הביתה כאילו לדייט.
מוזר.
אולי הם בכלל לא נשואים? אולי רק מאהבים?
לא יודע… אבל גרים יחד.
במטבח הם מתגלגלים מצחוק, אם הכלים לא עושים רעש אפשר לשמוע הכל.
טוב, הגיע הזמן לחדשות, אני זז.
וביום שישי איתמר פגש את השכן ליד המעלית עם פרחים ובקבוק יין אדום, כולו ציפייה לסוף השבוע.

חודש חלף. שכני דירה 222 עדיין במתח יומיומי, נשמעים רעשי מיטה ונשימות מתוקות כאילו נהנים זה מזו כאילו זה היום האחרון.
באחד הערבים אמרה יעל שמריהו לבעלה תוך שהיא מסיטה מבט:
הייתי היום בדיזינגוף סנטר, איכשהו הגעתי למחלקה של הלבנים. תראה מה קניתי פותחת את החלוק.
עיניו של אלון הבריקו ולשונו עברה מאליה על שפתיו.
ואני, הוסיף קפצתי השבוע לחנות… אה… מיוחדת למבוגרים. תראי מה הבאתי, לא בטוח אם תאהבי.
אם לא ננסה, איך נדע? הסמיקה יעל.

“מתחיל התהליך…” לחש השכן מ-222, כשאוזנו צמודה לקיר המשותף עם שמריהו.

איתמר מדירה 223 החליט בהפסקת הצהריים להיכנס לחנות תכשיטים. כבר מזמן לא פינק את אשתו במשהו קטן, בעבר נהג לשמח אותה כל שבוע. תמיד שמר שוקולד אהוב בתיק בשבילה.
ופתאום, הבחין במעיל מוכר.
דקלה! קרא מה את עושה כאן? זה לא קרוב לבית.
סתם באתי להתאוורר חייכה במבוכה ואתה?
קניתי לך עגילים. הנה לא התאפק והושיט לה.
פניה של דקלה אורו:
תודה אהובי חיבקה אותו ואתה יודע, החלטתי להכין פסטה עם שרימפסים לארוחת ערב. כמו פעם, זוכר? כאן יש את השרימפסים הכי טובים.
איך לא אזכור… נזל לי רוק מהזכרון.
אל תאחר, אני אהיה מוכנה בשבע, שלא אצטרך לחמם אחר כך.
מסכים חשב לעצמו, אולי לקנות לה גם פרחים.

מה העניינים שם? שואל האיש מ-222.
עכשיו היא מכינה לו משהו מפתיע, חייכה אשתו ושם הלאה, מתחילים גם.
ועוד חודש חלף, שמריהו נראים צעירים בעשר שנים, לא יכלו להפסיק להסתכל זה על זו. מחכים להזדמנות להיות לבד, לפעמים נוסעים לסוף שבוע במלון מרגישים שוב בגיל עשרים.
נושאים חדשים לשיחה, הזוגיות פורחת.
אצל הישראלים בקרוב מאוד יוולד תינוק ראשון, והם חזרו לצאת לדייטים פעם לסינמטק, פעם למסעדה, או תערוכה חדשה. דקלה שלפה מחברת מתכונים ישנה, איתמר ממשיך לפנק, ומדי פעם בתיק גם שוקולד בשבילה. בקושי זוכר מתי ראה חדשות האחרונות.

מה קורה איתם? שאלה האשה מ-222.
רגוע, קצת קפיצות במיטה. כנראה הילדים בבית. אבל נהיה הרבה יותר שמח כאן, אני מאזין כדי לוודא.
וגם אצל השניים האחרים טוב, מתלחשים במטבח כמו יונים. וריח הדירה שלהם כמו מסעדת שף.
נהדר! עמדנו ביעד בשלושה חודשים. נשארו עוד שבועיים לחיזוק.
אז מי היעד הבא?
סימון, בניין 4, דירה 65. בדירה 66 משפחה שכבר שכחה שמות. בדירה 64 כרגיל סדר בחדר שינה ואז הכל מסתדר!
מסכימה. אגב, לא אורזת עדיין את הקלטות שלך, תמשיך לרעש. ולגבי ההזמנה ממסעדה לא מבטלת, ושמן ריחני עוד יש. דרך אגב, הוורדים נגמרו. צריך לקנות זר חדש.
אני אדאג. תזכירי לי לעשות מסאז בגב לפני שנלך לישון…

Rate article
Add a comment

3 × 4 =