היי, תחשבי על זה… יובל לוי, שכנו של נועם כהן, ממש מתנהן על חיי נישואיו. הוא יושב על גזע עץ בחוץ של הבית של נועם, מביט בעיניים עצובות על הבקתה שלו, שם הוא מתכנן לישון עם האישה החדשה שלו, תמר.
נועם, שמסובב את המפתחות של האופנוע שלו, מנסה להרגיע את יובל:
יובל, רק החגגתם את החופה, תן לה, תמר, לנוח אחרי כל הכיף.
מה? אני מדבר על החופה, אני לא רוצה לשמוע על זה. היא כל היום מציקה לי, מרפה לי את העצב של היום הראשון.
מציקה? איך זה? שאל נועם בחשדנות.
יובל נלחץ, קוצר את גרגרי השומשום שלו:
זה התחיל ברגע שהגעתי אל ביתה עם כל המתנה, חציית חצי היום בחצר, חידונים משוגעים, אפילו דרשו ממנה לרקוד עם ריקה. החולצה החדשה שלה נקרעה מהמתח.
אז קניתי לה את המכנסיים, נישאתי, ובינתיים הוא הלכתי למעגלי גיהינום עד שהגעתי לחדר שלה, והיא נעלמה! קפצה מהחלון וברחה. כולנו חיפשנו חצי יום, מצאנו אותה מחייכת, אומרת שהחליטה לשנות דעתה. וכששברתי לה את זר הפרחים, היא בכתה. היא לא מבינה הומור.
בחתונה היא היתה כמו ציפור, נראתה כאילו נאלצתי לכפות עליה את הקשר. באירוח היא אפילו לא נגעה בי פחדתי שהשמלה תזהם. היא אומרת לי: «יובל, אתה אכלת דג מטוגן, זה מזיע את האצבעות, והשמל שלך יקר, זה לא מפית.».
נועם שומע את זה וקורא:
טוב יובל, אל תדבר על החופה בכלל.
ואז אומר:
תמר שלי היא קפדנית, אף פעם לא חוותה כזאת בעיה.
יובל משיב:
כל הנשים רגילות, רק שלי מגיעה עם חוסר סדר. מחר בבוקר קם, עושה את כל העבודה, והיא רק שוכבת ומנמנמת! חבל אם תשתמש בקפה.
היא לא רוצה לעבוד?
נועם מתפלא:
היא אומרת שלא רוצה לחפש עבודה, רק רוצה לנוח אחרי הלימודים. היא והאמא שלה שולחות לה כסף בחשאי בשביל קידודים וחגורות, כדי שלא תתפוס אותי.
נועם מגרד את ראשו וניגש ליובל:
אתה בא למצב לא נעים, מצאת אישה עצלה. תשתלט עליה עד שתהיה מוכנה ללדת.
יובל מתריע:
איך ידעתי שהמשפחה של צ’רפקוב היהולד את בתו בעצב? הם תמיד אמרו שהלובה שלהם זה זהב, וזה נחשב להונאה.
—
בכפר שלנו, נהר שקט שורש, חצוצרות של קרשים, פרות ואלים מזמזמים לפעמים, וכל פעם נרכיב את השירה של השמש והקול של התרנגול.
קול האופנועים והטרקטורים מעיר את הדרכים האבקיות, והדלים מקפצים.
קתרינה! צועקת תמר מהחלון, ארוחת הצהריים מוכנה, באי הביתה.
נועם מסובב את הראש לחלקה, מתבונן באופנוע, מאזין לשיחות של יובל מהבית החדש של הזוג הצעיר.
אה, יובל, תשרף את תפוחי האדמה, אני אביא את הבצל, מצחיקה ליובל קול רך של לורן, האישה שלו.
למה אני צריך לקלף תפוחי אדמה? זה לא העבודה של האישה? משיב נועם, מצביע על הקול של יובל.
הם רק מבשלים, אבל האוכל אצלנו מוכן כבר!
אני עסוק, מוסיף יובל, אני חותך את העוף.
אה, חכו, יש לי קיפול לשיער, מוסיפה לורן, משחזרת את שיערה.
נו, תמר, תתפנקי! משיב יובל בחיוך.
לורן מתארת איך היא רוצה להיראות כמו סופי מרילן, ולוזרת סרטונים של קוסמטיקה.
בינתיים, נועם מתבונן בחלון של בית יובל, מנסה להבין מה קורה שם.
הוא מתקרב, נוטה את הגב, ומסתכל בטבלאות של יובל, שם הוא עומד ליד השולחן, ראשו מוטה למטה.
נועם אוכל מרק בלי תיאבון, מביט בפניה של תמר, ומבין שהשיחה מתפשטת:
תמר שלי, איך יובל התגעגע?
תמר משיבה, מבהילה:
אה יובל, אתה מתלונן עליי?
יובל משיב:
אתה מבין, תמר, אתה מדברת אליי, אני שמח שנפגשנו…
תמר מתארת איך היא קיבלה טיפול במכון יופי, צבעה את השיער לבן והרחיבה ריסים.
יובל מתלהב:
זה מדהים, את נראית אחרת לגמרין!
הדבר גורם לתמר לחשוב על החברות של לורן, שמורידה את המראה.
לורן מצטרפת לחגיגה:
למה שלא? בואי נלך הביתה של נועם, אני במרחק של כמה דקות.
תמר מציגה בשקיות את השתן, נוזל, ובסיום הלבשה את השמלה היפה, מבריקה בשפתיים, והולכת.
לאחר מכן, תמר חוזרת, קלה, מתלבשת בחולצה, משחררת את השיער בקשר, ומתיישבת על הקצה של הספה:
יובל, אתה מתלונן עליי?
אני?
כן, שמעתי מהשכנים, אתה מתלונן עלי.
תמר מתבוכה, בוכה, והחלטה להפסיק להתבונן במראה ולדאוג לבתים. היא מתחילה לנקות, לאפות, ולפעמים לבקר את השכנים, לחזור למצב של חוסר שמחה.
יום אחד היא נעלמת מהמיטה, ולא חזרה למעגל הבית; רק פתק על הדלת:
«תמר, חשבתי וחשבתי אני איננה האישה הטובה בשבילך. אתה מתלונן עליי, שותף השכנים, ואני לא יכולה יותר. אל תחפש אותי, לא תמצא. להתראות».
יובל נדהם, צועק: «איך זה קורה? לורנה, תמר!».
נועם רץ מיד לנחם אותו:
תפסיקו לבכות, יובל, היא רק ברחה, היא לא מתאימה לחיים בכפר, היא כנראה עובדת בעיר. אני אמרתי לך: היא לא תתאים, הייתה נכונה. אל תדאג, נמצא לך אישה שעובדת.
פתאום, נכנסת הבת של נועם, קתרינה, עם אחותה הצעירה, מניה, לבושה בחולצה גדולה.
מניה, למה את לא האישה שלי? נועם מתגיד בחיוך.
יובל מתעצבן, מסובב ראשו.
נועם מביט מהחלון על הבית של יובל ומשתעל:
למה הוא לא נשאר בביתי? שום דבר לא משלים אותי, אין לי אף אחד לשחוק. קתרינה!
קתרינה משיבה מתוסכלת:
אהה, זה לא בגלל קתרינה, זה בגלל שאני כבר לא רואה אותך. אני עומדת על הכיריים, בקור ובחום, ואני רוצה לרקוד, רוצה להרגיש יפה, לשנות שמלה, לנסוע לבוקרון ולחנות בחנויות של תל אביב.
יובל חוזר אל הכפר, מתקן בחלונות ובדלתות, נועם שומע את פטירתו של בורמר.
מה אתה עושה? שואל נועם, מתקרב לשער.
יובל מצביע:
אני עוזב, חברה.
לאן? נועם מתבלבל.
למרכז האזור, יש שם קלאב ובתי קפה, מקום לקחת את האישה.
איזו אישה? היא ברחה.
מצאתי אותה…
יובל מביט בנועם בחיוך רחב:
מצאתי את תמר. היא מצאה עבודה במרכז, קיבלה דירה, ואני מגיע איתה.
ניסיונות נועם להסתכל על פניו של יובל מתפזרים, הוא צועק:
אתה משוגע? תאמין לבחורה שאינה מתאימה!
יובל צוחק וענה:
לא בעוגות יש האושר, האושר הוא באישה.
יום אחר, נועם חוזר לביתו, מתבייש, ומוצא בקצה המרפסת את קתרינה עם מזוודה.
למה כאן? שואל נועם.
אני עוזבת אותך, קתרינה, אני מחפשת חופש, רצון כמו של לורנה.
קתרינה בוכה, נועם מושיט לה את היד, מחזיק בקצת חיבוק, אומר:
אם היית אומרת לי שאת עייפה, אולי הייתי מקשיב.
הסיפור נגמר עם שני השכנים שמבינים שלפעמים כל מה שצריך זה שינוי, וקצת חיבוק של שכנות.
