היי, תתיקול, יש לי סיפור משעשע לספר לך על חנה לוי, סבתא שלנו מתל אביב, והחתול הענק שלה, קוטיש.
השכנה דינה כהן אחרי כמה שבועות הפסקה לבוא לבקר את חנה. היא פזחלה לשמוע שמסתובבת סבתא עם גירית או צללן וחשבו שהיא כבר איבדה את שפיותה בגיל הזקנה.
ביום קיצוני חנה מצאה במרפסת החצר שלה גור חתול אפור וקטן. היא גרמה לו להתרפף בחיבוק שלה, ובאותה נשימה התחיל גשם חזק שרטט קולות רעמיים בחלון. בחצר היה תנור עץ ישן שמזכיר את היום שבו חמה נרקדה, והעצים קפצו מקול הפיצוצים של האש.
החתול הקטן חימם את עצמו על האש, ואז חזר אל חנה לשתות חלב שהכינה לה בעצמה. פתאום חנה לא הרגישה יותר בודדה היה לְהִתְלַקֵּחַ עם מישהו לשוחח.
קוטיש, שכעת היה גדול, קילף את המשקל והחל לצוד עכברים וכרושים, למד היטב את השטח שלו. הוא קפץ על העצים וירד במהירות כששמע את צליל קולה של חנה. היא לא חשבה יותר על ההרגלים המוזרים של החתול.
מתוך חיבה היא התחילה לכנות אותו בקול חמים: קוטיש! והוא היה משיב לכל קריאה. יום אחד, שכנה אומרת בקול רם שזה לא חתול אלא גירית.
חנה לא ניתנה לשמוע. בקיץ חם היא בחרה לאסוף תות שדה ופטל בגינה. פתאום שמעה רשרוש וקולה של נחש גדול. היא קידמה את ראשה וראתה נחש ענק עומד במצב של התקפה. הרגליים שלה הרגישו כקצף, והזדקנותה לא אפשרה לה לקפוץ למעלה.
בטרם הצליחה להסתכל בחשש, קוטיש קפץ על הנחש והביס אותו הוא חרס אותו ברגע, ואז שיחק איתו, משך אותו למעלה על עץ גבוה. בסיום, הנחש נפל על השכן שמחוץ לבית וצעק כמו חזיר, אבל קוטיש חזר בחזרה ולקח את הנחש חזרה למרפסת, בלי להקשיב לצעקות.
הסביבה החלה לחשוב שסבתא חנה משוגעת, כי היא מחזיקה גירית או צללן. חנה לא יכלה להיפטר מהחתול האדיר, היא חיבקה אותו והוא נרדם על השטיח ליד המיטה.
קוטיש אהב לשוטט בשדה הדשא העבה, ובימים חמים אפילו נרדם שם, אבל בכל פעם שהשמש שקעה הוא חזר הביתה.
בלילה אחד, חנה נרדמה, פתחה מעט את החלון כי קוטיש היה רגיל לצאת בחוץ. פתאום נכנסו שני שתיינים מקומיים, שגילו שזה הרגע שבו חנה קיבלה קצבה של כמה אלף שקלים. הם חיברו חבלים סביב פיה והכניסו כבל על פיה, ואז חיפשו כסף.
חנה, מבהלת, ניסתה לשרוף צעקה, והקול שלה היה חסר, היא רק בכתה ברעש. אחד מהשודדים ניסה לשאול:
האם אתה, בוריאן, מצאת משהו אצל השכנה? היא רק קיבלה קצבה!
פתאום צל גדול וקולני קפץ מהחלון היה זה קוטיש, עם שיער פרוע ועיניים ירוקות בוהקות בחושך. הוא קפץ על אחד מהשודדים, נענע לו את הצוואר, ואז קפץ על השני ועבר לו על העיניים. הוא נחרץ כמו חזיר.
קולו של קוטיש היה ברורה: אלוהים! כוח לא נקי! זה דומוי! האגדה של דומוי, חיה פרוותית ושריקה.
חנה הצליחה למשוך את הכבל מהפה שלה וללחוץ את האור. ברגע שהאור נדלק, היא זיהתה מיד את השודדים, והקפיצה בקול רם:
עזרו לי! והאור נדלק בכל החלונות.
הקהל מצא את קו האמת: על הרצפה שוכבות שני השתיינים, אחד נשרף חלקית, השני תפס את גרונו. כל הבית היה מצופה בדם. חנה ישבה על המיטה, מחבקת את קוטיש, והוא ניזק קולות ובום לשמור על הבית.
הקול של קוטיש הימנע מכל אחד, ולא אפשר לחבר למשתכנן לחזור. השגרירות השכנים הרדו למקום, מצאו את השודדים במקלחת, שוכבים שם ממתינים ליציאה. הם לקחו ממנו את הכסף שגונב, חזרו אותו לדינה, והחליטו שלא לדווח למשטרה זה יקר יותר לנו.
השודדים נענשו בדרכי הבית, והאיום היה שהפעם הם יפגעו בקוטיש. אחד מהם, מתפוצץ, קרא:
זה לא חתול! זה מאי חון! הוא ראה בטלוויזיה.
חנה קראה עליו:
אויב של חייתי! איך תעזוב לכנות את קוטיש שם! היא נתנה לו עין שמאל.
זהו, זהו, סיפור על חנה, קוטיש והרחוב בתל אביב. קח חצי קפה, תכתוב לי מה דעתך!
