שכחי אותי לנצח
– שכחי שהייתה לך בת, – אמרה, כאילו חיתכה, בתי נועה.
כמעט מיד הכל נקרע. חמדתי גם את הבת וגם את בעלי לשעבר.
אנחנו נחשבו למשפחה ישרת לב. בביתנו ניברו אהבה, הבנה ותמיכה. פתאום הכל נפל באוויר.
נועה ברקעה הייתה רק בת חמש עשרה גיל קשה. ופתאום אבא נודד למישהי אחרת! איך לספוג את זה ולחבק? נועה נחתה על גלגל חסרבקר: חברות מסטות, בחורים חשודים, משקה.
גם אני הייתי בטוחה. איך להתמודד עם הבעל שחזר? לגרש או להמחיל? לנסות לסלוח ובתוךכך לחיות בתהייה מתמדת? לא הייתה תשובה.
גלעד, אהובי, ידע לאהוב.
הכרנו את עצמי מהכיתה היסודית. הוא חינף אותי, הפתיע והקסים. נפלתי עליו עד הכתפיים. בתור בן זוג לא שקלתי אף אחד אחר גלעד זה הכל!
ההורים ברכו את בחירתי: “לא מצאנו חותן טוב יותר”.
ערכנו חתונה מפוארת, כזו שתיזכר לכל החיים.
היוםיום החל, וגלעד תמיד ניסה למתיקות. חזרתי מהעבודה ומצאתי את המיטה שלנו מכוסה ברקדות של ורדים.
– על מה כל היופי הזה? – נשקתי אותו בלחייך.
– תזכרי, מאיה! היום ניגשתי למושב שלך והכרנו טוב יותר, – צחק גלעד.
– אל תספר, אל תפרש! – השבתי, אבל הלב רוקד. הוא זוכר את הזעירים שבחיים. כזה הוא זהב.
חזר גלעד מהקצבה עם ערימה של קרמים לפנים.
– מאיה, קיבלתי ייעוץ על כל בקבוקון וכל טיי של קצף. עכשיו אספר לך הכל. תעזבי את המחבתות אני רוצה אישה שמטפחת את עצמה, לא שף, – קבע גלעד על הספה לצידי.
הזמן עבר וגלעד נשאר רך, קשוב וזהיר. הייתי גאה בו. נועה העריצה אותו.
היה לנו עסק משותף, מצליח לא חסרנו דבר. חיי נראו כמו חופשה של קיץ.
החלטנו לעבור לעיר אחרת לבירת המדינה, תל אביב, שם נפתחו הזדמנויות חדשות. חרגנו מכל מה שהכנו והשקענו במרחקים חדשים.
העסק המשיך לגדול, נפגשנו עם רונית, בעלת סטודיו פרסום, והקמנו שותפות. אילו רק ידעתי איך תסתיים, לא היה מפנה את הראש אליה.
באותו זמן, גלעד ורונית החליטו להרחיב את המשפחה ולתכנן תינוק שני. אנחנו, בטח, טועים בקלילות.
יום אחד נועה חזרה מבית הספר ושאלה בזהירות:
– אמא, זה בטוח שהבעל בקצבה?
– בטח, למה? עניתי בלי לחשוב.
– ויקה ראתה אותו בסופרשופ, כנראה טעתה, – נועה נאלמה לחזור לחדרה.
ויקה, חברה קרובה של נועה, לא יכולה היה לטעות היא מבקרת אצלינו כמעט כל שבוע.
התקשרתי לדנה:
– היי, דנה! פגשת היום את יוסי בג’יי? לא מצליחה להגיע אליו בטלפון, – חקרתי באיחור.
– כן, נטלי, ראיתי אותו עם בחורה, חיבקו וצחקו בקול, – סיפרה לי דנה בפרטים צבעוניים.
בינתיים גלעד עדיין היה בחוץ כבר חמישה ימים.
חשבתי לחכות לגעגועים.
שלושה ימים עברו, וגלעד חזר עייף, אבל עם חיוך.
– איך הייתה הקצבה? – התחילתי לשאול בתשוקה.
– טוב, – ענה בקצרה.
– אני יודעת הכול, גלעד! לא היה קצבה, רק משקר, – קראתי בקול רם.
– מאיה, בא לך להאכיל את הבעל בדרך הביתה ואז להמשיך לכעסר? – הפך הכל לבדיחה.
רציתי שזה היה רק מצחיק, אקראי, שטות, אבל הרגשתי שהאמת חודרת אין ספק. איבדתי את האמא שאוהבת, לא שמרתי על האושר.
המתיחות נמשכה, נועה הרגישה שמשהו בוער במערכת היחסים של ההורים.
לא רציתי להציק לבעל, לחפור בסדינים המגעילים. מה שיבא, יקרה. גלעד לא יעז לעזוב את המשפחה כשהאישה בהריון.
אבל קרה חסר תקווה “אמבולנס” לקח אותי למכבי, יצאתי ללא תינוק. הפלה, הרופא קישר את האסון ללחץ. הרגשתי כמו חוט חשמלי חשוף.
גלעד פרק את הקשר, עבר לבחורה העסקית ובו זמנית לחצה את הרגליים.
נשארנו רק אנחנו, נועה ואני, מתאבלות משני הצידדים. האדמה התעמקה מתחת לרגליים, העולם רעד. חייתי ללא רצון לחיות. אם לא היה נועה, הייתי מגישה דרכי לשם סיום.
אבל דמיינתי את נועה מסתכנת לבד לב קרח. היא הצילה אותי במצב מצער, ובכך קרבה אותנו יותר מתמיד.
היוםלילה של נועה הסתיים, והיא נקטה ברוגע. היא נאלצה להציל את אמא.
נאלצתי ללמוד מחדש איך לנשום, לדבר עם אנשים, לחיות.
שנתיים אחרי, בעלי לשעבר חזר. לא יכולתי להביט בו הפך למגעיל עד תמאון. הרבה כאב בלעדיו, הוא לא נדרש לסליחה.
הכנתי לו חדר, אבל הוא שואל: “מה נשמע?” ועניתי: “ומה איתך? למה פתאום נזכרת בי?” הוא חיפש תמיכה בנועה.
נועה קיבלה אותו בחשד, קמה מהחדר והביטה בו בזלזול.
– נועה, תנוחת ילד, סליח לי בבקשה, – השתולל הוא.
– שכחי שהיית לי בת! – קראה נועה לשגרה.
– לחזור על זה? – התעקשתי.
הוא הלך.
חברים משותפים אמרו לי שהאהבה של גלעד נלקחה על ידי יזמה של בת זוגו והעסק נפל. הוא בך אלינו בתקווה לקבל סליחה.
שלוש שנים חלפו. נועה לומדת באוניברסיטה, אני עובדת בחברת הייטק גדולה. חיינו שקטים, בלי סערות.
שוב תכננתי חלומות: להינשא לבן טוב, לחכות לפנסיה, לאמץ גוזל או כלב חמוד. מה עוד חסר לי? הייתי בת שלושים ושבע.
הגורל חייך אלי. אל תורמים טורקיים ציינו במשרד, וביניהם פאטיח תושב קיצי, מלא חיבוק, מתנה ונגיעה של ירק. הוא ביסס את נוכחותו עם מחמאות, ניחוחות של קפה ערבי, וגרש אותי למצב של שמחת לב.
התחתנו. פאטיח החל לעורר את ההורים שלי הם נחרדו בתחילה מהחתן הטורקי, אבל הוא רבע להם קבב וקישוטים, והזמין אותנו לאנקרה, והם ברכו את הקשר.
הדבר החשוב היה ברכת נועה. היא, מביטה בי מלאת אהבה, נתנה את עצמתה.
– מאמא ופאטיח, תזכו לאושר!
זמן עבר, נועה משכיחה את הפחדים, אפילו מזמינה את האבא לחגוג את חתונתה.
