שכח אותי לנצח
שכח שאת הייתה אם, קראה בקול מרוחק, בתי אורית, כאילו חיתכה את המילים בחריצי המילה.
הכל עבר בריצה של שבעה מיילים. הרגשתי חנופה על שני הצדדים על הילדה ועל בעלי לשעבר. אנשים ראו אותנו כמשפחה ישרה, מלאה באהבה, הבנה ותמיכה. פתאום, כמו קונצרט של צלילים שבורים, הכל נמס באוויר.
אורית הייתה רק בת חמישה עשר, גיל של סערת לבבות. אבא נעלם אל חיבוק של אישה אחרת! איך אפשר לקלוט, איך לספוג? והקפיצה החלה חברות מזויפות, בחורים חשודים, משקאות משוגעים
גם אני נחתתי בלהבות של חוסר וודאות. איך אדון באדם שחזר? להדיח או לסלוח? אם אסלח, איך לחיות עם חשש מתמיד? אין תשובות.
אהוד, אהוד הוא ידע לאהוב. הכרנו זה מאותה הדלת של בית הספר. הוא ניגן קולות של חן, הפיל כוכבים בשמיים של הלב. נפלתי עליו בעיניים, והיינו בטוחים אין מקום אחר לגבר. ההורים חיבקו את בחירתי, אמרו: «אין דוד טוב יותר».
חתונתנו נצברה במופע של זהב ואור, כך שתזכור כל החיים. אחרי החגיגה נחלף היום לשגרה. אהוד תמיד חיפש לתבל אותה. באחד הערבים חזרתי מהעבודה, ומצאתי את המיטה עטופה בקליפות של ורדים. קמתי לתהות:
על איזו סיבה כל היופי הזה? נשקתי אותו על הלחי.
תזכרי, מאיה! באותו היום גרשתי את המושב שלך והכרנו יותר מקרוב, צחק אהוד.
אל תכחיש! חייכתי, וליבי רפרף כמו ציפור חופשית. הוא זוכר רגעים קטנים של החיים, כך הוא זהב שלי
אחרי משימה בחו”ל, אהוד חזר עמוס במרקמים של קרמים לפנים.
מאיה, הועצתי על כל בקבוק, על כל פיסת קצף. שירי את המחבתות, השטחים. אני רוצה אישה שמטפחת את עצמה, לא רק מטבח, נרדם על הספה לצידי.
זמן חלף, אהוד נותר רך, דואג, קשוב. גדלתי בגאווה על בעלי, והבת אורית אהבה אותו. העסק המשפחתי צמח והתרחב, אנו חיו ללא חוסר. פתאום עברנו ליפו, לבירת המדינה, חיפשנו הזדמנויות חדשות. הפקקים של החיים נסתו והעסק הלך בקצב של קצב הלב.
הכרנו נערה עסקית, גברת גלית, בעלת חברה משלה. נוצרו שותפויות, אך אם הייתי יודעת לאן הן מובילות, לא היה לי כוח להביט אליהן. היה זה קסם של תקופה, והחלום של הרחבת המשפחה נגע במגע של תינוק שני תאווה תמימה.
יום אחד, אורית חזרה מבית הספר ושאלה ברוך:
אמא, האם אבא באמת בחיסכון בחו”ל?
בוודאי, האם יש אפשרות אחרת? עניתי בלי ספק.
רק ויויא, חברה של אורית, ראתה אותו בסופרמרקט. אולי טעתה, קראה אורית וחולפה לחדרה.
הזכרתי את ויויא, חברה קרובה, שכנראה לא יכולה לבלבל אהוד עם אף אחד. התקשרתי אליה.
היי, ויויא, פגשת את דוד אהוד במרקט? שאלתי בחיוך מתוח.
כן, מילה, הוא היה עם בחורה אחרת, חיבקו וצחקו בקול רם, תיארה לי ויויא בבהירות.
אהוד, עם זאת, עדיין היה במרחק של חמישה ימים. חיכיתי לסיום העלילה.
שלושה ימים עברו, אהוד חזר עייף אך מחייך.
איך הייתה המשימה? חפרתי בבקשתו.
טוב, השיב בקוצר.
אני יודעת הכל, אהוד! זה לא היה משימה! קראתי בקול זעם.
מאיה, מאיפה קילפת? ניסה להתגונן אהוד.
יש עדויות לשקר שלך, הכרתי.
מאיה, תזין לי את הבעל בדרכים, ותפסי את זעמתך, הפך למקום משעשע.
רציתי שזה יהיה רק פקפוק, תעלומה, שטות אך האמת הייתה ברורה. חזרתי אחרי אהוד, אבל הוא כבר לא היה. רגישות הלב שלי נקרעה. תחושה של חוטי חשמל חשופים רודפה אותי. אהוד נפרד מגלית, והפך לתקציב של נוכח.
אורית וְּאני נותרנו לבד, בוכים על קרקע מתחלפת, ארץ שנעה מתחת לרגלינו, עולם שהשתולל. אם לא הייתה אורית, לא היה לי כוח לשאול את חיי. היא חיבקה אותי, התחזקנו יחד ברגעים הקשים.
שנתיים אחרי, נשבה בעלי לשעבר, והעיניים שלו הפכו למראה של זעזוע. הוא לא היה יותר. כאב אהוד הפך לבלתי ניתנת למחיקה. הדלתות של הבית נותרו פתוחות רק ללב של אורית. שקטנו, כזרים, בודדים.
איך אתם, מאיה? שאל אהוד בקול ריק.
ומה איתך? למה פתאום זוכר אתנו? נענה בחיוך מזויף.
אורית בבית? ניסה לשאול, כאילו מבקש חיבוק.
אורית יצאה מהחדר, קיבלה את הכתף של אביה במבט של גועל.
אורית, סלחי לי, בקש אהוד מרגיש בודד.
שכחי את האמא שלך! חזרה אורית לחדרה.
חזור על זה? חייך מתלהב עם בעל השניים.
אהוד הלך. ידיו נשברו, עסקו שלו נלקח על ידי בת הזוג שלו, ולא נותר לו מה להציע. הוא חזר לבקשות חסרות תוחלת, חיפש סליחה.
שלוש שנים חלפו. אורית למדתי באוניברסיטה, ואני עובדת במשרד גדול. החיים נרגעו, אין סערות. תכננתי לשאת את אורית לנישואין של חולם טוב, לחכות לפנסיה, לקנות חתול או כלב ולטפל בו באהבה. בגילי, שלושים ושבע, חשבתי שהחיים מתקרבים לשגרה.
הגורל חייך אלי. במשרד הגיעו נציגים מתורכיה, והאחד מהם, פאטימ, הביא איתו תשומת לב מדויקת. הוא חימם אותי במילים, הקשיב, הציע לי תה ירוק, והלב שלי נמס. הוא היה משוגע ואלגנטי, מתוקן עד תום. נישאנו, פאטימ נאהב על ידי הורי, שהפכו משועממים למתלהבים מהמטבח הטורקי, והזמין אותנו לאיסטנבול. ההורים ברכו את הקשר.
הברכה של בתי הייתה החשובה ביותר. אורית, שצפוייה לעתיד, הביטה בי בעיניים מלאות תקווה והסכימה למהלך שהוביל אותנו אל הארץ של פאטימ.
אמא ופאטימ, שיהיה לכם שלום נצחי! חייכה היא.
לאחר זמן, אורית סלחה את אביה, וקראה לו לבוא לחגוג את נישואיה. כך סגרה הלילה של החלום, בו זכרתי שלא כל דבר מתפוגג, ושהלב, כשמתגבר, פוחת רק בצליל אחד של תקווה.
