הזיכרון של יעקב לוי, שבגיל ארבעים ושמונה, היה שונה מהזיכרון של רוב האנשים בגיל זה. בדרכו אל מרכז החינוך הקהילתי בתל אביב, שעוד נזכר לו כמשל להמרת מרחבים, הוא חזר על אותו מסלול של חצרות וכניסות, על שלטי “השכרה” שהיו כמו פתקי זמן ישן. הפעם לא סופר את החלונות ושקול כמה אנשים ייכנסו “בזרם”, אלא רק סופר את המדרגות לפני הכניסה, כדי לא לחשוב על איך בשנה שעברה התפזרו החלקים של העסק, של הכסף ושל הביטחון.
יעקב, שבחובתו היה מתואר כ”מרשים”, הרגיש שהפסקה של החיים שלו נתקעה בזמן. הוא ניהל חנות לתיקון מכשירי חשמל ביתיים כמעט עשר שנים: תחילה לבד, אחר כך עם שותף, ולבסוף לבד ללא חלקים רבים, שמכר כדי לשלם שכירות שהתהפכה, והלקוחות החלו לבקש “תתקן לי ב-1,000 שקל, או אפילו בחינם”. הוא לא נכשל באורח דרמטי, אלא פשוט נמאס לו להסביר מדוע עבודה עולה כסף, ובבוקר אחד לא הצליח לקום עם הרצון לחייך לאנשים שמחפשים לדלות כל גרגר.
בכניסה למרכז פגשה אותו שומרת עם קשקשת ועיניים חדות.
למי פונים?
אני למועדון. למועדון, נמרח בקולו וחש מבט מבולבל.
היא הסתכלה עליו כאילו הוא נכנס לדלת הלא נכונה.
החדר שלוש-עשרה, הלבין ימינה, אחרי זה שמאלה. שם יש לנו “טכניקה”. אל תדבר גס, יש לנו קורס קול.
המעבר היה קר, ריצוף לינוליום שהזכיר רפורמות קודמות. יעקב נשא בכתף קופסה עם מה שהצליח לאסוף בבית: מד מולטימטר, ערכת ברגים, שני מברגים ישנים, סליל הלחמה ואריזת ברגים מפלסטיק. זה נראה כמשא כבד למי שחולם על סדנה עם משאבה ותאורה תקינה.
חדר שלוש-עשרה היה לשעבר כיתת מלאכה: שולחנות, ארון עם מנעול, ליד החלון שולחן ארוך עם שני שטחי הלחמה ומאריך חשמל מקושר קווד. על הקיר תלויה פוסטרת בטיחות, נצחונית, עם המילים “אל תיגעו ביד רטובה”.
התלמידים הראשונים לא הגיעו מיד. בתוכנית היה כתוב “תיקון והרכבה של מכשירי חשמל ביתיים, גיל 1416”, אך בפתח נראו בנים בגיל שתים-עשרה ולאחרים נערות שמביטות כאילו נשלחו לשם בטעות.
זה באמת מתוקן כאן? שאל נער גבוה בחולצת קוֹטֶט שחורה, עם קפוצ’ון.
כן, אם יש מה לתקן, אמר יעקב. אם אין, נשבר ונשקם.
הנער חייך, נשאר.
אחר כך הגיע בחור רזה ושקט, עם תיק גב שנראה כבד ממנו. הוא ישב ליד החלון, שלף מייד פנקס משובץ ריבועים, לא ניגן בברכת שלום, רק תיקן עט.
איך קוראים לך? שאל יעקב.
איתן, ענה בחשאי, כאילו בודק אם עליו לשתף.
שניים נוספים הגיעו “לחברה”. אחד, פנים עגולות וחיוך קבוע, אמר: “אני יונתן”. השני, עם אוזניות שלא הוריד אפילו כשמדבר, קרא לעצמו “אורן”. אורן רימן באגוד קצה האוזנייה.
יעקב הרגיש שהקצב המהיר והביטחון שהייתה לו עם לקוחות אינו עובד כאן. אף אחד לא בא לתקן, אלא לבדוק שהיום לא יהיה משעמם ושמבוגר לא יעשה “רעש”. הוא פתח את הקופסה והניח אותה על השולחן.
מי שמחזיק במכשיר שבור בבית, בא לקחת אותו: קומקומים, מייבשי שיער, מגברים, כל מה שלא מתחבר ישירות ל-230 וולט, תיקן, ואז הוסיף: נפרק, נבדוק למה לא עובד, ונחבר מחדש. אם משהו נשרף, נבין למה.
ומה אם נחשוב חשמל? שאל יונתן, מצפה לתגובה דרמטית.
אז אשפה אש, אמר יעקב. ולכן נלמד איך לא לקבל מכה חשמלית. נעבוד עם שקעים מנותקים. זה משעמם, אבל אצבעות חיות יותר משעממות.
בהפגישה הראשונה כמעט לא תוקנו שום דבר. יעקב הראה איך להוציא ברג, איך לא לשבור קצוות, איך למיין ברגים כדי שלא יישארו “מיותרים”. הילדים השתלטו, אז אחרי כמה שניות חזרו לשיחה. איתן צייר במפניו ריבועים שדמו למעגלים, אורן הסתכל בטלפון, לפעמים מביט בידי יעקב כאילו שוכח.
המברג שהקצה המרכז היה ריק. יעקב חיבר אותו לשקע, נגע במארח קר.
הוא לא מחמם, אמר יונתן בגאווה, כאילו לחשף שקר.
נתקן את המברג, השיב יעקב בשקט, וראה כיצד איתן הרים את ראשו מעט.
בפעם השנייה מישהו הביא קומקום חשמלי בלי ידית. המקטע היה שלם, הכפתור קולע, אבל הוא לא נדלק.
זה של אמא, אמר יונתן, ואז הוסיף: כמעט, היא אמרה שאם אוכל לתקן, לא נקנה חדש.
יעקב פתח את הקופסה התחתונה, הראה את קבוצת המגעים.
רואים? כאן נשרף. המגע היה חם, צריך לנקות, לבדוק שלא נפתח.
אפשר רק לקצר? שאל אורן, מסיר את האוזנייה.
אפשר, אבל אז הקומקום ידליק רק כשירצה, כמו דלת בלי מנעול, סגורה אך פתוחה לכל אחד, אמר יעקב, והסתיים לפני שהשלימה.
הם עבדו יחד עם יונתן, אורן האורח הקטנה של פנס מהטלפון, ואיתן שקט. פתאום, אחרי כמה דקות, איתן אמר:
שם יש מגן תרמי. אם נשרף, ניקוי המגעים לא יעזור.
יעקב התבונן בו.
איפה בדיוק? שאל.
איתן שרטט במעטפת הפנקס סכמת קטנה והראה.
בדרך כלל ליד החימום, בתוך הצינור התרמי, השיב בקול רגוע, בלי רצון להתרשיע.
הדבר העניק ליעקב תחושת הקלה: לא רק הוא יודע, אלא שיש עוד מי שמבין.
הם מצאו את המגן, מדדו במולטימטר שלם. נקו את המגעים, הרכיבו מחדש, חיברו דרך המאריך. הקומקום הבעיק ולחץ.
וואו! גילה יונתן, רחב מבטו. זה באמת עובד.
עד כאן, אמר יעקב. אבל אל תשאירו ללא השגחה, ותספרו לאמא שניקיתי, לא ב”כישוף”.
היא תאמר שהכל היה על פי הרוח, קנא יונתן, אך חייך.
בפגישה השלישית הביאה ילדה בשם תמר פן. היא החזיקה אותו כאילו הוא עלול לנשוך.
הוא ריח ונכבה, סיפרה. אמא אומרת לזרוק, אבל לי חבל.
יעקב פרק את הפן, וגרמי האבק והשיער נפלו החוצה.
זה למה ריח, אמר. זה לא הפן הרע, אלא החיים שמצטברים בתוכו.
תמר חייכה בצחוק קצר וזהיר.
והוא נכבה? שאלה.
כנראה שחום יתר, המגן התרמי פועל. צריך לנקות, לבדוק מברשות, לבדוק מגע.
אורן נרגש:
אצלנו גם כך. האבא דבק בו דבק, עכשיו הוא מצרק.
דבק? קרא יעקב בחיוך. עם דבק אפשר לתקן הכל, אפילו מערכות יחסים.
אורן הביט בו, כאילו מבין אם הוא מצחיק מדי.
הפנים נוקה, השימון נרקח בטיפה שמן, ובדק המוליך. תמר אמרה בחשש, “אם לא ננקה, זה ישרוף”. יעקב הנהן, כאילו הוא מבין רק את המילים הפשוטות.
בימים האלו הגיע איתן מוקדם יותר, שהניח על השולחן סכימות משלו. יעקב שם לב שהידיים שלו פגועות בקפלים קטנים, כמו של אדם שמתקן מכשירים בבית.
מאיפה למדת? שאל יעקב, כשאיתן תיקן חיבור ברמקול ישן.
בבית, ענה, לסבא היה רדיו, אחרי שהוא נפטר הרדיו נשאר, לא רציתי שזה יפרד.
יעקב חייך, מבין את הרצון לשמר, לשמור על משהו עובד כדי שהעולם סביבנו לא יקרוס ללא סיבה.
הוא לא סיפר על העסק שלו, רק אמר “קודם תיקן מכשירי חשמל”. הילדים לא חיפשו פירוטים, אך הוא נזכר ברצון לשאול, בפחד מקולו של “לא הצלחת”. הוא חשש לשמוע במילים שלהם: “לא הצלחת”.
יום אחד, כשפתחו קלטת ישנה שהביא אורן, יעקב נאנח. הקלטת הייתה כבדה, עם כפתור “Play” חזק. הם חלקו אותה, וקפיץ אחד התרומם והסתתר תחת הארון.
מצוין, קרא יעקב, תסכולו מציף. בלי זה לא יתאחד.
יונתן קרא: “זה כמו במשחקים, פריט נפל”.
איתן נחת על ברכיו, חיפש בתחתית הארון, אורן הוריד אוזנייה אחת וחיפש יחד. יעקב הרגיש בושה על תסכולו, נזכר איך במוסך הוא היה משוגע עם לקוח שמבקש רק לשאול. הוא התנצל ובילה קו.
סליחה, היה עליי להגן על השולחן במגבת, כדי שהקפיצים לא יעופו, אמר.
יונתן נענה ברצינות: “גם אנחנו טועים”. איתן הוציא קפיץ בעזרת קצה של סרגל.
מצאתי, הכריז, והייתה גאווה ראשונה בקולו.
יעקב לקח את הקפיץ, שם בקופסה קטנה וענה:
זה חלק חשוב, לא כי בלי זה לא יעבוד, אלא כי מצאנו אותו.
אורן חייך: “פילוסופיה”.
לא, השיב יעקב. רק ניסיון.
שבועיים אחרי, הציגו במרכז “שוק קטן של מועדונים” להורים ולשכנים. אין צורך בתצוגה גדולה: בחלל המרכזי תציבו שולחנות, הילדים יערכו הדגמה. מנהלת המרכז, אישה עם תספורת קצרה ותיקייה תדמיתית, ביקרה בחדר שלוש-עשרה.
יעקב לוי, גם אתם מציגים? צריך משהו להראות, אבל בלי ניסויים מסוכנים, בסדר?
אין לנו ניסויים מסוכנים, ענה יעקב.
ראיתי את המאריך שלכם, היא ציינה ויצאה.
יעקב ראה את המאריך, קודקוד של עבר, והבין שהקהל יראה את המכשור הישן, את החוסר של ציוד מודרני, ואת הקושי שלו להפוך למורה ולא רק למתקן.
נציג משהו מתוקן? שאל יונתן.
כן, רק שיהיה עובד גם לפני האנשים, ענה יעקב.
ומה אם לא יעבוד? שאלה תמר.
אז נגיד בכנות שזה לא הצליח, אמר. זה חלק מהתהליך.
איתן הציע לבנות תצוגה שמראה מה בפנים, לא רק “הדלק”. יעקב הרגיש שהדבר מזיז משהו פנימי; הוא היה רגיל למכור תוצר, כאן אפשר להראות תהליך.
רעיון טוב, הוא השיב. נעשה זאת.
בימים האחרונים לפני ההצגה נשארו אחרי השיעורים. האור בחלק מהקורים כבה, המנקה גררה את הרצפה, ריח חומר ניקוי התערב באבק מהסדנה. יעקב פרס קרטונים, טושים, סרט הדבקה. יונתן הביא מסגרת ישנה כדי לעשות “קול”. אורן הביא רמקול קטן והדליק מוזיקה שקטה.
שקט, אמר יעקב אוטומטית.
אני שקט, השיב אורן, והקטין את הווליום.
תמר הניחה את הפן ליד שלט “לאחר ניקוי”. יונתן שם קומקום וכתוב “מגעים לא קסם”. איתן חיבר לתקף סכמת קלטת על קרטון, מצביע בחצים.
אתה כמו מהנדס, חייך יעקב.
אני רק אוהב שהדברים ברורים, השיב איתן.
המתקפה הקטנה התרחשה כשיונתן סידר את הקומקום קרוב מדי לקצה. תמר חששה שהקומקום ייפול, אורן אמר “לא אכפת לי”. יונתן קִרַק: “אתה תמיד לא אכפת!”. אורן הוריד את האוזנייה, צעק: “אתה כאן רק בשביל להראות שאתה לא טיפש”. החדר השתתק. יעקב ראה ברצונו להתערב, לזכות מילים נכונות, אבל נזכר איך הוא עצמו סגר קונפליקטים במהירות עד שזה היה מאוחר מידי.
חברים, הוא אמר בקול רגוע. בואו בלי פגיעות. אנחנו כאן לא לשם הזה.
יונתן הסתתר, אוזניו אדמדמו, אבל קיבל: אני צריך להוכיח, לחשב בקול נמוך. אחרת…
אורן הביט ברצפה. הבית שלי רועש, אמר. כאן רגוע.
תמר הזזה את הפן כדי שלא יפריע, והציעה: נכניס את הקומקום למרכז. וזו הייתה הפתרון.
ביום התערוכה החל בחלל הצפוף של המרכז. הורים עם תיקים מתקדמים, מצלמות בסוללה, שאלות שנראו כמו חיפוש אחר תועלת. יעקב עמד ליד השולחן, ידיו מזיעות, אינו אוהב להופיע. הוא היה רגיל להסתתר מאחורי מחלקות, במילים “נחזור אליכם”. כאן לא היה מקום להסתתר.
אישה בלבוש של פוך חום שאלה: מה אתם עושים? זה בטוח לילדים?
יעקב היה מוכן להסביר, אך איתן פסק: אנחנו לומדים איך זה עובד, ומה בטוח. הנה המגן, הנה המגע. אם תבינו, הפחד פוחת.
האישה חייכה: הוא מדבר יפה.
יעקב השיב: הוא חושב טוב.
יונתן הציג את הקומקום והשתעשע על “אין קסם”. תמר ספרה על ניקוי הפן כאילו מגינה על כבודה. אורן ניגן ברמקול, שמיד קפץ ולחץ, יעקב מביט, אורן מתרומם, מצק צוחק.
בזמן זה, גבר בחצי שנותיו, בחולצה עובדת, עבר במבטו על השולחן ושבסופו של היום, יעקב הבין שהמפתח האמיתי אינו ברגים, אלא הקשר האנושי שנוצר סביב העבודות הקטנות.
