יומן אישי שיעורי חיים לתמר
4 במאי, תל אביב
היום היה אחד הימים האלו שאני יודעת שלא אשכח לעולם, לא משנה כמה אתאמץ. הלב שלי דופק חזק כל כך שאני בקושי מצליחה להחזיק את הטלפון ביד מבלי לרעוד. עמדנו מול בית הקפה בקינג ג’ורג’, המקום שכל החברים של עידו אוהבים לבלות בו בערבים ואני עומדת שם, מולו, מוקפת בהערות הלחשניות והחודרות של החבר’ה שלו. כאילו הם כבר מחכים שיהיה איזשהו בלאגן.
“עידו, אני חייבת להגיד לך משהו,” אמרתי, בקול חלש מהרגיל. אני מרגישה את הדופק שלי באצבעות, מנסה להבין איך לפתוח את זה.
“מה עכשיו, תמר?” הוא ענה, אפילו לא מסתכל עליי עד הסוף. הוא חצי איתי, חצי בתוך הצחוקים שבקצה הרחוב. כל כך הייתי רוצה רגע אחד של שקט ושל מבט ישיר, אבל אין לו זמן לזה.
“אני בהריון.” הספקתי להוציא, והקול שלי נשבר ממש בסוף.
עידו, לשבריר שניה, קפא במקום. ואז פתאום פרץ בצחוק שלא נגמר. משהו בפנים התכווץ לי, וחום עלה לי לראש.
“רצינית? בהריון? שמעתם חברים? תמר מחליטה להכניס אותי לרבנות ככה?” הוא אומר לכולם, מחייך. מישהו צוחק, אחד אחר פתאום מסתכל עליי במבט שלא טעמתי מעולם.
אני מרגישה את הלחיים שלי מתקררות, ואת הציפורניים ננעצות בכף היד.
“זה לא בדיחה, עידו,” לחשתי. “אני באמת נושאת את הילד שלך. את הילד שלנו.”
החיוך שלו התפוגג. הוא התקרב, קרוב מדי, הריח שלו פתאום מאוד ברור, ואז הוא אמר בקול ברור שכל אחד ישמע:
“אף פעם לא באמת התכוונתי אליך. הכול היה בשביל הכיף. אל תשייכי לי פה ילדים.”
המילים האלו היו יותר חזקות מכל סטירת לחי שיכולתי לדמיין. הסתובבתי והלכתי בלי לראות לאן הרגליים שלי נושאות אותי. העולם סביבי נעלם רק רחוב תל אביבי, לבן ומתמוסס.
ימים עברו. העולם התיישן והפך לאפור. הראש שלי טרוד רק במחשבות: איך אני אגרום לעידו להבין שזה יכול היה להיות אחרת? המשכתי לסמס לו בהתחלה ניסיתי להישמע רגועה, אחר כך כבר יצאו תחינות. שלחתי אפילו צילום של האולטרסאונד. עידו לא ענה, בדיוק כמו שציפיתי. ניסיתי להתקשר כלום. בסוף, הגעתי לשכונה שלו, רק כדי לראות אותו מרחוק דרך חלון, מחבק מציאות שלא קשורה בי.
אבל זה היה נדב, חבר מהחבורה, שבסוף יצא אליי, נבוך ולוחש: “עידו ביקש שאגיד תעזבי אותו בשקט. סגור עניין.”
“והילדה?” נשבר לי הקול, לא מצליחה להסתכל עליו. “הוא פשוט מוותר?”
“זה שלו,” נדב משך בכתפיים. “הוא לא בעניין, תמר. כדאי שתוותרי.”
הגעתי הביתה הרוסה, אבל משהו בי השתנה. קמתי למחרת ושלחתי לעידו הודעה: “אני אלד את הילדה הזו. איתך או בלעדיך. בדיקת מי שפיר מאשרת בת. שלומית.” וצירפתי את התמונה הכי חדה מהאולטרסאונד.
כשעה לאחר מכן הופיעה רק תשובה קצרה: “לא אכפת לי.”
אחר הצהריים ישבתי מול ההורים שלי, סיפרתי להם הכול בדמעות. אבא בקושי הסתכל עליי: “אם את לא מפסיקה עם זה את לבד.” אמא שתקה, דיסקה מפית בניסיון לכסות על הלחץ.
“אני לא מוותרת על שלומית,” עניתי למרות הכול. “אם לא תרצו אני אגדל אותה לבד.”
וכך היה. הם עמדו במילתם. כל שיחה נגמרה. הדאגה שלהם התחלפה בהרחקה. לכל היותר, קיבלתי מהם את המפתח לחדר ישן במעונות הסטודנטים בדרום תל אביב. “זה מה שיש.”
לקחתי הפסקה בלימודים שלי ברפואה. החודשים הראשונים היו גיהינום: לילות בלי שינה, בכי תינוקית בלתי פוסק, ותחושת מחנק כלכלי. למדתי איך להסתפק בלחם ודבש, לקנות בזול ולהחזיק בגדים עד שיתבלו. כל חיוך של שלומית נתן לי כוח.
שלומית גדלה להיות ילדה חכמה ושמחה, עם עיניים סקרניות וצחוק של גשם אביבי על שמשה. עבדתי יום-יום, בבוקר כעוזרת במרפאה, אחה”צ כמלצרית. סופי שבוע בייביסיטר לשכנות מהבניין. העיקר שמשהו ייכנס. רק בסוף היום, כששלומית הייתה רצה אליי לספר על חוג, הבנתי שלא הכול אבוד.
עדיין הייתי עוצרת לפעמים, בודקת את עמוד הפייסבוק של עידו תמונות מחו”ל, מסיבות, חיוכים שלא מוכרים לי, אפילו שמזל אמרה שאין בו סימן לשלומית. שנה אחת שלחתי לו תמונה של שלומית בת השנה: “אתה רואה כמה היא דומה אליך?” לא קיבלתי תשובה. הפרופיל שלו נסגר בשבילי.
שנים עברו. ויתרתי על חלום הרפואה, לא היה זמן. למדתי עיסוי ולעבוד משלי השתכרתי יפה מספיק לחיות בכבוד. כל קיץ חסכתי כדי לקחת את שלומית לים המלח. קניתי לה שמלות, שיחקתי איתה בפארק, מזמן שכחתי מתי פינוק היה בשבילי ולא בשבילה.
היא גדלה להיות נערה יפה ועצמאית. מצטיינת בלימודים, מוקפת חברות. לפעמים הייתי רואה במבט שלה את השאלה למה אין לנו בית נורמלי, למה אין אבא. אז תמיד אמרתי: “שלומית שלי, יש לנו אחת את השנייה. זה הכי חשוב.”
18 לה ופתאום עידו נכנס חזרה לחיים. קיבל ירושה מדוד, עשה עסקים, קנה דירה אחת ליד כיכר דיזנגוף. פתאום רצה להיות אבא.
“שלום, שלומית,” אמר, עם זר פרחים וקרטון של שוקולד כאילו זה יחזיר את השנים שאבדו. “אני אבא שלך. מוכן להעניק לך כל דבר.”
היא הביטה בו, עיניים כחולות שמזכירות אותו. בתוכן סערה: פיתוי של חיי נוחות, לצד זיכרון של הזנחה שלא נסלח.
“שלום,” ענתה, מהוססת. “אמא סיפרה הכול.”
עידו התבלבל, לא רגיל שמסתכלים עליו כך. ניסה להציע בנדיבות יתר עבודה, אוניברסיטה, דירה.
“ומה אם לא הייתה לך עכשיו כל הירושה והכסף?” היא שאלה בשקט. “היית מתקרב בכלל?”
“אני רוצה לפצות,” אמר, אבל היא שתקה. “אני רוצה שתכירי צד אחר שלי, אמיתי. לתמוך, ללוות, לא לקנות.”
“בסדר,” אמרה לבסוף. “על תנאים שלי: לא לקנות אותי. תבוא להכיר אותי באמת, וגם את אמא בכנות.”
וכך היה. חודשיים אחרי, שלומית הפכה לחלק מהחיים החדשים של עידו. הדירה הגדולה, האוטו החדש, כרטיסי אשראי. ההבטחות נשארו על הנייר, והחלום הכלכלי השתלט. שיחות על ערכים התפוגגו. בערב אחד היא נכנסה, עיניים חדות:
“אמא, אני עוברת אל עידו. יש לי דירה משלי, רכב. יותר לא אחסר דבר.”
ידעתי שזה מגיע. עמדתי במטבח, כפית ביד, מתקשה שלא לרעוד.
“שלומית, תחשבי,” לחשתי. “הוא עזב אותנו כשהיית תינוקת, לא עניין אותו כלום.”
“היום זה שונה!” אמרה, קולה חריף. “את החזקת אותי בעוני!”
הקפאתי, הלב על סף דמעות. “עשיתי הכול בשבילך. כל שקל, כל חופשה, כל בגדים לוותר על עצמי בשבילך.”
“כלום!” צעקה, דומעת בכעס. “תמיד סיפרת לי שככה חיים וזהו וכולם מסביב נוסעים לחו”ל, יש להם הכל, ואני?… אני רק מתביישת אפילו להזמין חברים אלינו.”
התגובה שלה כאבה לי עד הלב. רציתי לצעוק, לשבור צלחת במטבח. במקום זאת אמרתי: “עשיתי הכל מה שיכולתי. בלי משפחה עשירה, בלי עזרה. רק עבודה קשה.”
“את בחרת את החיים האלה,” זרקה והחלה לארוז, מעליבה אותי בנשימות כבדות. “אני לא אהיה את לעבוד קשה ולוותר על הכל. אני רוצה עוד.”
“עוד במחיר שאיבדת אבא לשנים, שכח ממך?” שאלתי, הדמעות חונקות לגרון.
“הוא נותן לי את מה שאת לא תוכלי,” חזרה שוב, ופגעה בלב. “גם אהבה לא ידעת לתת, אפילו גבר לא ידעת לשמור!”
ברגע הזה נשברתי. שתיקה. ידעתי שאני לא אגיד לה להישאר.
“אם זה מה שאת חושבת זהו. צאי.”
היא הלכה, טרקה דלת אחרי מחשפה, ואני נשארתי לבד.
עברו שנתיים. למדתי מי אני מחדש. השקעתי בעצמי, קניתי לראשונה בגד חדש, יצאתי לטיול בחרמון, הכרתי את מיכאל, איש אדיב בן 45, מהנדס שהכניס שמחה לחיי.
ערב אחד דפיקה בדלת. שלומית עמדה שם, רזה, עייפה, עיניים כבויות.
“אמא… אפשר להיכנס?”
הסבר קצר: עידו התחתן מחדש, יש לו בן קטן, דירה כבר לא שלה, כסף נגמר, לימודים הופסקו. ננטשה.
לא חיבקתי, רק הנחתי כוס תה. “מה תרצי?”
“סליחה, אמא,” היא בכתה, ממיסה אותי. “רק עכשיו אני מבינה מה היית בשבילי. כל מה שחשבתי שהעולם מבטיח ריק. לא אהבה, לא בית. היית לי הכל, אפילו שלא ידעתי להעריך.”
רציתי להישאר קשה, אבל שמתי יד על כתפה. “ממחר אני עוברת עם מיכאל. החדר שלך נשאר במעונות. רוצה תבני את עצמך, עבודה, לימודים אקדמיים בערב. לא לתלות בי תקוות.”
היא הרימה ראש, נפגעת. “במעונות? עכשיו? אחרי שחייתי כמו מלכה?”
“כן,” עניתי. “זה חלק מהתבגרות. לומדים לעמוד בזכות עצמך.”
שלומית פרצה בבכי והתנפלה עלי בכעס, צועקת שלא אשכח מה עשיתי לה. ממלמלת סטירות והולכת.
שבוע עובר. הכסף נגמר, החברים לא עוזרים. היא עולה שוב למעונות, דופקת בדלת, רואה את השכנה מעדכנת: “אמא עברה. השאירה חדר, מכתב ומפתחות.”
במכתב: “שלומית, החדר שלך. תתחילי לבנות את החיים שלך, לבד. אוהבת, אמא.”
היא ישבה שם, לדמעות אין סוף, והבינה לראשונה שלהיות לבד זה גם חופש. זה גם הזדמנות. ייתכן שזו ההתחלה לחיים אמיתיים כאלה שאת בונה במו ידייך.
