שיעורים לחיים עבור יפעת
תומר, אני צריכה להגיד לך משהו, אמרה מיתר, ונראה היה שנשימתה נעתקת מהתרגשות. היא שיחקה בעצבנות עם הטבעת על ידה והשתדלה לתפוס את מבטו, בזמן שחבורה של חבריו הסתודדה כמה מטרים ליד ספסל בשדרות רוטשילד, מרחרחת סיפורים כאילו הם עומדים לקבל הופעה חיה.
מה קרה עכשיו? תומר זרק לעברה מבט חפוז, כאילו הוא אדיש למה שהיא עומדת להגיד, אבל ברור שהוא רק רוצה לחזור מהר לרכל עם החבר’ה, שצוחקים ומדברים על מה עושים הערב. על הצלילים ברקע אפשר היה להיות בטוחהוא כבר חושב איפה הפי-האואר הכי זול.
אני בהריון, פלטה מיתר, מנסה להישמע חזקה, אבל הקול קצת רעד בסוף. הלב שלה עשה שמיניות באוויר, איפשהו בין ׳אוף מקווה שיקח אחריות׳ לבין ׳רק שלא יברח לבדוק את סצנת הבר ביפו עכשיו׳.
תומר קפא, ואז גיחך. צחוק רם מדי. היא הרגישה כאילו מישהו שפך עליה דלי של מים קפואים כל העולם שלה התכווץ לנקודה אחת מייגעת.
את צוחקת? בהריון?! הוא צעק לחברים, חיוך מטופש על הפנים שמעתם? מיתר רוצה לגרור אותי לרבנות!
החבר’ה, כפרה עליהם, צחקו בקול חלק הרימו גבה, חלק הסתכלו הצידה במבוכה, ואחד מהחבר’ה סקר אותה במבט שהוא דרינק אחד מלהגיד “מאיזה שבוע?”.
תומר, זה לא מצחיק, לחשה מיתר כמעט בלי קול. אני באמת בהריון. הילד שלך. שלנו.
החיוך שלו נפל. הוא התקרב אליה כל כך שהיא יכלה להריח את הדאודורנט שהשתמש בו בלי קשר לחום והכריז בקול רם שכל העיר תשמע:
אני בחיים לא לקחתי אותך ברצינות! זה היה בשביל הכיף, ברור? אז חסכי ממני דרמות ואל תדביקי לי ילדים, אוקיי?
המשפט הזה כאב יותר מכל סטירה. מיתר צעדה אחורה, משתדלת לא למחות את הדמעות שכמעט ברחו לה. כל מה שיכלה לחשוב עליו זה: ׳באמת? זה בן האדם שבחרתי?׳.
הימים שאחר כך עברו עליה באפור העיר נראתה כבויה כמו סניף ארומה באמצע אוגוסט. כל מה שחשב עליו זה איך לשכנע אותו שיש עדיין תקווה אולי יירגע? אולי רק צריך זמן? כמו בסדרות, תמיד יש לובי רוחני של סוף טוב…
מיתר לא ויתרה ושלחה לו הודעות: בהתחלה נעימות, אחר כך היסטריות. כל תמונת אולטרסאונד, כל פנטזיה על “נטייל בפארק, נשחק קנדי קראש ונשתה ברד” הוא לא ענה. היא עשתה שיחות תדירות שמזעזעת אפילו את חברות הביטוח והוא? או עשה ניתוק, או התעלם.
אחרי כמה ימים היא הופיעה ליד הבניין שלו ברמת גן. עברה שלוש שעות ליד הכניסה, רק הוא לא נראה. בסוף ירד אורי אותו סוג של חבר שהיה בצחוקים נבוך כמו סטודנט שבא על מנצ’יס למכולת בלילה.
מיתר, הוא מלמל, לא מסתכל בעניים, תומר אמר שתפסיקי. שהוא גמר עם זה.
איך הוא מסוגל לנטוש ככה? זה לא סקייטבורד זה ילד! קולה רעד.
זה ההחלטה שלו, ענה אורי בפשטות הלחוצה. תומר אמר שהוא לא בנוי לזה. זהו.
היא חזרה הביתה כמו מישהי שהוציאו לה את הברק מתחנת כוח. השתקפות שלה במראה נראתה כמו אחת שהאודישן לסרט טורקי לא עבר, אבל איזו עקשנות בפנים עדיין לא נכבתה.
יום למחרת היא שלחה לו הודעה, קצר: “אני יולדת את הילדה איתך או בלעדיך. שים לב זו בת. אקרא לה יפעת.” שלחה עוד אולטרסאונד ברור. קיבלה “לא אכפת לי” אחרי שלוש שעות.
כשסיפרה לאבא ואמא (יהודה וחגית) האוויר זז. אבא החמיר פנים ברמה של ראש לשכת עורכי דין, אמא פוררה מפית. בסוף יצא מהפה של יהודה: “אם את לא עושה הפלה ומסתדרת, את לבד. אין לך עלינו יותר.”
אני אלד אותה, ויהי מה! חרצה מיתר לרווחה, בלי רחמים עצמיים. אם לא צריך לכם נכדה אשמח שהיא תגדל בלי סיפורי סבתא.
והם? עמדו במילה. לא דיברו איתה, קיבלה מהם רק חדר בדרום תל-אביב במעונות הסטודנטים “זה מה שיש”.
מיתר לקחה הפסקה מלימודי רפואה. ההתחלה הייתה בלתי אפשרית: לילות לבנים, תינוקת צורחת, גרושים ספורים היה אפילו קפה טורקי עם אותו שקיק תשע פעמים. כל אגורה מראש הכל לבת שלה. יפעת גדלה עם עיניים מאירות וצחוק כמו ג’ינגל של תאגיד השידור. כשעוד הייתה בחיתולים, מיתר כבר פרנסה את שתיהן: בוקר קליניקה, ערב מלצרות, שבתות בייביסיטר. לפעמים הלכה לישון עם הסוודר בעבודה.
פה ושם עקבה אחרי הפרופיל של תומר באינסטגרם החוף של תאילנד, עוד ברזילאית, הסטורי בלי עצירות. אחרי שנה לא התאפקה שלחה לו תמונה של יפעת הקטנה: “תראה כמה יפה פלא כמה היא דומה לך?”. לא קיבלה תגובה. הוא חסם אותה אחרי שבוע.
והחיים המשיכו. חלום ללמוד רפואה הפך לזיכרון, אבל עברה קורסים במכללה למקצועות הבריאות, התחילה לעשות עיסויים בבית. פרנסה צפוף, אבל מספיק לשמלות ליפעת, סרטים, פעם ביובל פיצה.
יפעת, לשמחתה של מיתר, יצאה דומה לה חכמה, מקסימה, עם ראש על הכתפיים. היא לא ממש קיבלה את עניין המעונות נטול הווייב, ותמיד הסתכלה על אמא בסקפטיות: למה אין לי אבא? למה אנחנו גרים פה? כל פעם מיתר ליטפה והזכירה: “העיקר יש לנו אחת את השנייה, כן?”.
ביום ההולדת השמונה-עשרה של יפעת חזר תומר לסיבוב הופעות. מסתבר שירש דירה בנחלאות, קנה פרארי (קטנה, מהיד שנייה, סבבה), והרגיש הזמן “לפצות על השנים”. הגיע עם פרחים ושוקולד:
היי יפעת, חייך בפוזה של מלך הלוח, אני אבא שלך. רוצה לפצות על הזמן אני קונה הכל.
יפעת הביטה בו כאילו היא חייבת לצפות בעוד ספיישל של “כוכב הבא” משהו חשוד באדם הזה עם המתנות המעושות. מצד אחד, פיתוי חיים טובים; מצד שני זה אותו טיפוס שנעלם בדיוק כשנולד לה פלולה.
שלום, אמרה, שקטה, בלי לגעת בפרחים. אמא סיפרה הכל.
תומר התאמץ להתנהג חברמן. את נסיון הקסם שלו אף אחד בסביבה לא קנה.
די, יפעת, אל תהיי כבדה. אני פה כדי להתחיל מחדש מה שתרצי, אוניברסיטה, קורסים בהייטק, נסיעות לחו״ל
אבל יפעת כיבתה אותו במשפט אחד:
איפה היית כל ימי ההולדת? כל חג, כל פעם שהיינו עם שקשוקה על פלטה אחת בחום יולי? למה רק כשהכסף נכנס הופעת?
תומר התבלבל כהוגן. הוא גישש, דיבר על עתיד, כסף, דילים, חלומות ואמרה לו יפעת, כמעט כמו מתוך תנ״ך אישי:
אי אפשר להחזיר לי שנים בכרטיס טיסה לברצלונה. אי אפשר להחזיר לאמא שלי את מה שנתנה לי. תודה אבל לא.
הוא ניסה עוד. אמר: אני באמת רוצה להיות חלק. אולי לא אב השנה, אבל לפחות מנסה
יפעת חשבה, ואז אמרה:
טוב, תנסה. אבל רק על פי התנאים שלי: בלי מתנות, בלי קיצור דרך. תכיר אותי, תדבר עם אמא בכנות בלי תירוצים.
תומר הנהן, אפילו ניסה לבכות על אמת.
תוך חודשיים חיי הנוחות הכריעו את כל הנאומים. יפעת עברה לגור איתו דירה, מכונית, תקציב יופי. העקרונות? נמסו כמו גלידה בים המלח.
יום אחד חזרה מאוחר והודיעה למיתר שעמדה במטבח וערבבה בורקס גבינה מצהוב חמוץ “אני עוברת לאבא. הוא קנה לי דירה, רכב, כרטיס לפסטיבל, הכל, אז הגיע הזמן שתפסיקי לשלוט לי על החיים”.
מיתר החווירה.
יפעת, תחשבי רגע. את בקושי מכירה אותו הוא נטש אותנו, לא היה איתך בחיים, עכשיו הוא קנה אותך במתנות
לפחות מתעניין! את חינכת אותי לחסוך על כל דבר, בגדים משוק בצלאל, טיול בטיילת זה וואו מה אכפת לי שעכשיו פתאום אכפת לו? נשבר לי מהחוסר הזה!
אבל זה לא רק כסף זה הביחד. אני עבדתי בשבילך שמלות, חוגים, שתמיד יהיה לך אני לא הרווחתי מההקרבה הזאת חוץ מבת מדהימה.
את נתת לי את ההכרח, לא מעבר. לחברים כן קנו אייפון, לך? רק מדברים על לחסוך! נמאס לי משלושה קיץ עם אותו מעיל!
מיתר ניסתה לשמור על שלוות נפש:
כל דבר, כל שקל, הלך עבורך.
אבל יפעת הייתה באטרף ארזה דברים, דחפה לשקית, לא הביטה אחורה.
את לא מבינה כלום! העיקר לא להיות כמוך להסתדר עם קצת ולוותר על כל השאר. אני רוצה לחיות!
זה אדם שבחר לא להיות חלק מהחיים שלך. עזב אותך לדמיון בשביל כסף את מוותרת עלינו?
הוא מביא לי מה שחלמתי. את? נשארת לבד, בלי זוגיות, כל חייך. הגיע הזמן שגם לי יהיה טוב! חזיונות קומדיה ישראלית.
כשיצאה, דלת הכניסה נטרקה כל כך חזק שדמעה ברחה ליתר בלי שליטה ואפילו השעון שעל הקיר חיפש הרגעה.
********************
עברו שנתיים, כל יום מהר, אבל כאילו מלמד מחדש ליפול ולקום. מיתר התחילה להוציא על עצמה: מעיל חדש, כמה שמלות מכובדות, סוף סוף סוף שבוע קצר בגליל. בקורס עיסוי הכירה את גידי, מהנדס חמוד בן 45 משוהם. הם התחילו לצאת והחיים קיבלו צבע אחר.
יום אחד בצהריים דפיקה בדלת, הלב קפץ. בכניסה, יפעת, שיער הפוך, עיניים עייפות, תיק קטן.
אמא, אפשר להיכנס? כמעט בכתה.
מיתר חייכה חצי-חיוך קלוש, רק הצביעה פנימה. יפעת התיישבה, עיניה נמוכות.
אבא התחתן, יש לו ילד. אותי פינה מביתו אמר: שילמתי חוב. הכל רשום על שמו, אני בלי כלום. אפילו ללמוד אין לי איך הפסיק לשלם.
מיתר לא הגיבה. מזגה תה הנחתה ספל מולה.
ומה את רוצה ממני? שאלה בטון עייף, לא קר עייף.
סליחה, אמא, יפעת מלמלה. הייתי עיוורת, לא הערכתי, טעיתי, חשבתי שאקנה אהבה בחיים מפוארים ויצא שהכאב נשאר, ורק את היית כאן תמיד, אפילו שלא מגיע לי.
מיתר רצתה לקטול, להזכיר פצעים אבל בסוף ליטפה את הכתף, כמו פעם, אחרי שהיא נפלה בגינה.
מתחילות מהתחלה, אמרה ברוך, אבל הפעם בתנאים שלי. אני עוברת לגור עם גידי. תחיי כאן, תסתדרי בעצמך עבודה ולימודים בערב.
יפעת הזדעזעה:
במעונות? אחרי שחייתי בסוויטה עם ג’קוזי, עכשיו שוב מים פושרים במקלחת ושכנים צורחים?! אין מצב!
הסתובבה בחדר הנמוך, צרחה מתוסכלת. מיתר נשארה שקטה.
אני יודעת, יפעת. לא פשוט להתחיל מחדש. זו דרך שמביאה אותך להתחבר לעצמך. להיות חופשיה באמת.
אני לא רוצה לחיות ככה, מיררה יפעת, לא רוצה להיות כמוך. אוכל מה שיש, מסתפקת. אני אחרת!
חבל, נאנחה מיתר. הדרך שלך.
אני אמצא פתרון אחר לא דרכיך!
ויצאה שוב, דלת נטרקת, הפעם ברעש מפיל חדשות.
**********************
שבוע עבר. כסף נגמר אבא לא עונה. יפעת גיהצה כרטיס על ארוחת פלאפל אחרונה. לראי״ון עבודה? אין המלצות, אין כלום. הם רוצים קורות חיים לה אין.
נכנעה. תפסה מונית לדרום תל אביב. דפקה בדלת אף אחד. שוב. שקט. שכנה פותחת dלת מימול:
אה, יפעת, לאמא שלך? היא עברה עם גידי כבר לפני שלושה ימים… היא ביקשה לתת לך את זה.
קיבלה מפתח ופיסת נייר.
יפעת כמעט הפילה אותם מיד.
בפתק: “יפעת, השארתי לך את החדר. תסתדרי לבד. אני יודעת שתוכלי. אמא.”
הדמעות הגיעו בלי להזמין. יפעת צנחה על המיטה, אוחזת במפתח לראשונה מזה שנים, הייתה לבד באמת.
ובתוך השקט הזה, עם ריח של מדורגים ישן והדים של צחוק ילדות בתל-אביבית מלפני שנים, היא הבינה: החלום האמיתי לא תלוי בתומר או באף אחד אחר. החופש מתחיל איפה שאף אחד כבר לא נותן פשוט בונים אותו, יום אחרי יום, בעצמך.
