מימנתי חגיגת יום הולדת חמש עשרה לבת החורגת שלי, ואביה חזר אל אמא שלה.
עשר שנים.
עשר שנים גידלתי את הילדה הזו כאילו היתה שלי.
החלפתי חיתולים כשעוד היתה קטנה, לקחתי אותה כל שבוע לשיעורים, ישבתי איתה על שיעורי הבית, לימדתי אותה לדאוג לעצמה, חיבקתי אותה כשלבה נשבר בפעם הראשונה.
היא קראה לי אמא.
לא אשת אבא.
לא אם חורגת.
אמא.
לכבוד גיל חמש עשרה, חודשים תכננתי את החגיגה. שכרתי אולם יפה בתל אביב, הזמנתי שמלה מרהיבה, סידרתי מוזיקה והזמנות לכמות נכבדה של אורחים. בזבזתי את כל החסכונות שלי, אבל הייתי בטוחה שזה שווה כל שקל.
זה היה הילדה שלי.
כך לפחות חשבתי.
שלושה שבועות לפני החגיגה, הופיעה האם הביולוגית. האישה שנעלמה במשך שנים בלי תמיכה, בלי טלפונים, בלי נוכחות.
פתאום הופיעה אצלי בבית, נסערת, מדברת בלחש על רצון להתחיל הכל מחדש.
הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא תקין.
אבל בחרתי להאמין.
ביום החגיגה הגעתי מוקדם, לבדוק שכל הפרטים האחרונים סודרו. האולם היה ערוך קישוטים, אורות, הכל מוכן. בעודי מסתובבת, הרגשתי יד על הכתף.
אמרו לי שמוטב שאלך.
שהרגע הזה רגע משפחתי.
שאין לי מקום שם.
ניסיתי להסביר שגידלתי את הילדה הזו.
שאני שילמתי על הכל.
אבל המילים שלי התפזרו כמו חול.
האיש שחלקתי איתו את חיי כל השנים, רק אמר שזה לטובת הילדה.
לא בכיתי. לא צעקתי. פשוט יצאתי משם.
באותו הלילה, בזמן שארזתי את חפציי בקרטונים, נשמע פעמון הדלת. היה כבר מאוחר.
פתחתי.
היא עמדה שם בשמלת החג, עיניה דומעות, עייפה.
עזבתי, לחשה לי. לא הצלחתי להישאר שם בלעדייך.
ניסיתי לשכנע אותה להיות עם הוריה, אך היא חיבקה אותי ולחשה:
את אמא שלי. את מכירה אותי באמת. תמיד היית שם בשבילי.
החזקתי אותה חזק.
היא סיפרה שבמהלך החגיגה, כשאמרו תודה למשפחה, שאלה היכן אני. ענו לה שאני זו שבחרה לא להגיע.
אז, מול כולם, היא אמרה את האמת.
והלכה.
היא נשארה איתי.
צפינו יחד בסרטים עד מאוחר, טרפנו פיצה, דיברנו. בפעם הראשונה מזה ימים, הרגשתי שלווה.
ביום המחרת קיבלתי המון שיחות. לא עניתי.
בחודשים שאחר כך הכל הסתיים באופן רשמי. פתחתי דף חדש.
היא המשיכה בלימודים שלה, ובחרה להישאר איתי.
את השמלה היא שמרה אצלה בארון.
כדי לזכור את היום בו בחרתי את המשפחה האמיתית שלי, היא אומרת.
ולפעמים, גם היום, אני שואלת את עצמי:
מי באמת עזב את מי באותו יום?
