עופרי ורועי לא האריכו ימים בנישואיהם מלכתחילה הכל היה עקום, הם לא התאימו באמת. שלוש שנים בלבד חיו יחד, הביאו לעולם בת, ולאחר מכן התגרשו. רועי, כאב למופת, התחיל מיד להעביר לה מדי חודש סכום כסף כהשתתפות בגידול הבת שלהם. ביניהם סוכם שאסנת, גרושתו, לא תתבע מזונות באופן רשמי, אלא הוא ישלם לה ישירות מדי חודש, בדיוק בתאריך שנקבע. כך היה אבל לא לאורך זמן.
יום אחד, במכתב חידתי שעליו היה כתוב בכתב יד משונה, קיבל רועי שוק גדול. במכתב נכתב שגרושתו דורשת לשלול ממנו את מעמדו כאביה של הילדה. איך זה ייתכן? למכתב צורף מסמך בדיקת דנ”א רשמי, בו נאמר בפירוש: רועי אינו אבי הילדה. האב, כך התברר, הוא גבר נוסף שעם אסנת הייתה נשואה לו בעבר, ממש לפני רועי. נסגר המעגלאסנת בגדה ברועי במשך שנתיים, חיה בין שני עולמות. ולמשך חמש שנים, רועי העביר בעקביות כספים לגידול ילדה שאינה בתו.
הלב של רועי נשבר, כאילו נמרח בריבת אשכוליות מרירה שנשפכה באמצע שוק מחנה יהודה. כאב צורב. אבל לצד ההלם, ידע שעליו לדרוש את כל הכסף שהוציא. הרי הילדה אינה שלו, והוא שילם במשך שנים על גבי שנים.
בתוך ענן מוזר של הגיון חלומי, עבר בראשו פסוק עתיק: לא תעשה עוול במידה, במשקל ובמשורה. החוק בישראל מאפשר לו, עם בדיקת דנ”א מוצקה, להחזיר את כספו. ועכשיו רועי, כמו דמות מהאגדות, פונה לבית המשפט.
אך השאלה נותרה תלויה באוויר כאילו הזמן עצמו קפא: האם אכן זה הצעד הנכון? והשקלים שחלפו מיד ליד, בשוק הדמיון של הלילה, שקטים על שולחן הזכרון.
