שיחת טלפון מקרית – “פבל איבנוביץ’?”: קול קר ורשמי מהעבר השני. – כן, זה אני, פבל איבנוביץ’. עם מי אני מדבר? – זאת מנהלת בית הילדים. תוך שבוע בתך תחגוג שלוש, וניאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה? – רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, ואסיה… – אמרתי נדהם – נדיה פבלובנה סמניקינה, זו לא בתך? – לא, ממש לא. אני וסילייב, פבל איבנוביץ’, אבל וסילייב. – מתנצלת – אמרה בשקט מהעבר השני – כנראה הייתה טעות. היתה ניתוק פתאומי, שעוד הדהד באוזניי. “מה זה השטויות האלה!” כעסתי, “בת, ילדה קטנה… איזה בלאגן במסמכים יש להם שם?” אבל השיחה לא הרפתה מהלב. התמלאתי פתאום במחשבות על ילדים שחיים בלי בית, בלי אמא מחבקת, בלי אב דואג, בלי סבתות וסבים. לאסיה יש את כל המשפחה, קרובים משני הצדדים… לנה מיד שמה לב שאני מוטרד, מגיב באיחור, הרי שום דבר לא נסתר מעיני אשתי, איתה אני חי כמעט עשר שנים, ומכירים מגיל שש… בערב, בארוחה, שאלה אותי ישירות מה קורה איתי. – איך קוראים לה? – למי? עניתי מופתע. (אולי גם לה התקשרו?) – נדיה. נדושקה. – אה, נדושקה… אני לך לנה, והיא נדושקה שלך?! – התריסה – כן, נדיה פבלובנה סמניקינה. – תן לי גם את מספר הדרכון שלה! – צעקה לנה – אין לה דרכון, למה צריך לה? – פליטה, אולי? – לחשה בזעם – מי פליטה? – נדיה שלך פליטה? רוצה להירשם אצלך?! תגיד כבר! – מה יש לי לומר?! ישבתי המום, שכחתי מהאוכל… לנה התחילה לבכות. לא בבכי רועש, אלא דמעות עצבניות שהתגלגלו לה על הסינר. – מחר אני נוסעת לאמא. תדע לך – לא אתן לך את אסיה. אמרה מבעד לדמעות. – לנה, מה קרה, למה לאמא? – מה חשבת, שאשרת לכם פה כעוזרת, לך ולנדיה שלך?! הבנתי פתאום את האבסורד, הסברתי ללנה הכל על שיחת הבוקר. עכשיו היא בכתה מרחמים אל הילדה הקטנה. נשים – יש להן ים של דמעות, ואני, דמעות של לנה לא סובל, אפילו פוחד מהן. אכלתי בקושי. … התעוררתי כשלנה חיפשה אצלי בפלאפון. בעשר שנים לא קרה! כנראה לא האמינה… בטח חיפשה רמזים לבגידה. היה לי מאוד מר. ופתאום היא לוחשת, “פאשה, פאשה”, דוחפת אותי בעדינות. עשיתי את עצמי מתעורר. – פאשה, זה המספר הזה, נכון? – כן, אמרתי באופן אוטומטי – טוב, תישן. והיא יצאה עם הטלפון שלי. לך תישן עכשיו… שומע את המחשב נדלק, אחרי רגע ניגשתי לסלון. לנה חיפשה “בית הילדים + שם העיר”. המחשב נתן אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונה של הבניין. – פאשה, זה זה! – מה זה? – הטלפון תואם, זה הטלפון של בית הילדים. – אמרתי לך. ואת בודקת? – לא בודקת, מוודאת. – למה? – פאשה, הבית הזה קרוב, איך הגיע אליהם המספר שלך אם אתה זר לגמרי? לא חשבתי על זה… אולי כדאי לנסוע לשם ולגלות? בלילה בקושי הצלחתי להירדם. פתאום לנה דוחפת אותי שוב: – פאשה, אתה בטוח שלא קרה לך כלום עם אף אחת? אולי פעם, אהבה ראשונה, פגשת אותה שוב… היא לא אמרה כלום ובסוף ילדה, השאירה בבית חולים… – איזו אהבה, לנה? מהרגע שלמדנו יחד אני אתך בלבד! וגם לפני שלוש שנים, כשאסיה היה תינוק, אני טיפלתי בו, את חזרת לעבודה… לא היו לי אף אחת, אין ולא יהיה. – אז איך הטלפון שלך הגיע אליהם? מישהו השאיר אותו?! גם אותי זה לא עזב. אבל אין אף אחת מהעבר שהיה לה ילד בזמן שיכול להסתבך כך. כולן הסתדרו או כבר נסעו לחו”ל… אבל בחיים הכל יכול לקרות ולכן החלטתי: מחר נבקר את בית הילדים. הגענו מוקדם, אבל בתור הייתה עוד מישהו: גבר בלונדיני דק ודחוס, מזיע. – אתי אחרי, אמר בקול בס עמוק. דלת נפתחה, קראו לו, אחרי 15 דקות יצא מבולבל, הוזמנו פנימה. – שלום – אישה נעימה עומדת ליד החלון, נוגסת במשקפיים. – אנחנו בעניין מאתמול, צחקתי. – אין לי זמן לחידות, אמרי בבקשה מה העניין. הזכרתי את שיחת האתמול (הקול היה מוכר). – אה, כן… מצטערת, הייתה טעות, לא התכוונו אליך. – איך לא, אם יש לכם את המספר שלי? איך? – תראה, פבל איבנוביץ’, טעיתי בספרה. המספר המקורי מתחיל ב-927, חייגתי ל-937. זה שאתה גם פבל איבנוביץ’ – צירוף מקרים מושלם. הוא, אגב, היה פה לפניכם. – מי? – פבל איבנוביץ’ סמניקין, אבא של הילדה. אז שוב סליחה, יום טוב, יש לי עוד הרבה עבודה. הסתובבה. “תאיסיה סמיונובנה אמא-צ’קינה” היה כתוב על התג שלה. לנה, גם קראה ושאלה: – תאיסיה סמיונובנה, אותו פבל איבנוביץ’ – ייקח את הילדה? המנהלת ישבה שוב. – לא. אימא של הילדה מתה, לאב יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים בא לכאן פעמיים בלחץ שלנו. נדיה לא מעניינת אותו. זהו, עניתי על הכל. יצאנו המומים. בחוץ שיחקו ילדים. כמה ישבו על נדנדות, אחרים במגלשה, שנים מירוץ מכוניות על ספסל. ואני הבנתי איפה פה הבעיה – השקט. אצל אסיה בחוץ תמיד היה רעש, צעקות, פה – שקט. לא צחקו, רק דיברו בלחש. ילדים קטנים עם עיניים זקנות. לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, חוסר צעצועים, אדישות ולעיתים גם אכזריות. לנה בכתה שוב. הדמעות – תמיד פה. הלכנו לאט לשער, ופתאום צעקה: “אמא!!” כל הילדים סובבו ראש. אלינו רצה ילדה קטנה עם כובע מצחיק. “אמא, אמא, אני כאן!” דחפה את הראש לרגלי לנה, מתייפחת בבכי מר. – נדיה, נדיה! – רצה מטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל נדיה נאחזה בלנה. בסוף שוקולד פתר את העניין ויצאנו בריצה. בדרך הביתה שתקנו. לנה רעדה, וגם לי רעדו הידיים. לנה הצביעה לעבר חנות “עולם הילדים” שממול. בלי לתאם מילה, קמנו בו זמנית וניגשנו יד ביד. למלא את עגלת הקניות בבובה ושמלה ורודה. הבת שלנו, נדיה, תהיה הילדה הכי יפה!

Случайный звонок

יוסי בן-צבי? הקול בטלפון היה קר ורשמי.
כן, זה יוסי בן-צבי. עם מי יש לי הכבוד?
זה מנהל מעון הילדים. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?
רגע, איזו בת? של מי?? יש לי בן, אורי! גמגמתי בהלם.
נעמי יוסיפוביץ. זאת הבת שלך, לא?
לאאאא, ממש לא. אני בן-צבי. יוסי בן-צבי.
מתנצלת, נשמע הקול מעבר לקו בעייפות, כנראה התרחשה כאן טעות.
הצפצופים שבקעו ברגע שאחר כך, חבטו לי באוזניים כמו אזעקה של טיל.
“איזה שטויות!” התרעמתי. “בת כלשהי, תבין! מה הולך להם שם ברישומים?!”
אבל השיחה נתקעה בלב כמו שבב עקשן. פתאום חשבתי על כל הילדים האלה בלי בית, בלי אמא חמה, בלי אבא דואג, בלי סבתות מרכלות… לאורי שלי יש את כל המשפחה: בנות דודות, דודים, כל הבלאגן…
נועה אשתי ישר שמה לב שאני בהלם, עונה תשובות עקומות, ואי אפשר להסתיר ממנה כלום אחרי כמעט עשר שנות נישואין, והיא מכירה אותי מהגן.

בערב, אחרי שהמטבח התמלא בריחות של מרק וקובה (כי אצלנו בבית ממלאים סירים), נועה פנתה אלי ישירות:
נו, איך קוראים לה?
למי? נדהמתי (איך היא יודעת?! אולי גם לה התקשרו?)
נעמי, מלמלתי. נעמי.
אה, ככה?! אני פה נועה, ופתאום צומחת לך נעמי מהצד?!
כן, גמגמתי. נעמי יוסיפוביץ.
עוד רגע תגיד לי גם את מספר תעודת הזהות שלה! התפוצצה אשתי.
אין לה תעודת זהות, למה שילדה כזאת תצטרך?
מה, היא פליטה? נרגעה קצת.
מי פליטה? כבר לא הבנתי כלום.
נעמי הזאת, שתגיד תודה אם תרשום אותה אצלך! נכון?! תן לי הסבר!
להסביר מה?! הייתי המום, מסכן את המרק לשנייה.
ואז נועה פשוט פרצה בבכי. לא בכי דרמטי, אלא דמעות עקשניות שהתגלגלו ישר על סינר המטבח כמו קטניות מבושלות.
אני מחר בבוקר נוסעת לאמא שלי. קח בחשבון את אורי אני משאירה אצלי! אמרה בקול חנוק.
נועה, מה קרה לך? מה את רוצה ממני? למה את נוסעת?
מה חשבת? שאמשיך לשרת אתכם פה, אותך ואיזה נעמי מהמעון? כעסה שוב.
ואז התחלתי להבין עד כמה כל הסיפור הזה מגוחך. התיישבתי לידה על הספה של המטבח, וסיפרתי לה הכל, מההתחלה.
עכשיו נועה בכתה בגלל הילדה. באמת, נשים, דמעות שידוך קלאסי! ואותי, במיוחד הדמעות של נועה, זה מפחיד.
התיאבון הלך לאיבוד, ניסיתי לדחוף איזה חלה ולא הצלחתי.
קמתי בלילה מהשניים לקולות גריסה של הטלפון שלי! עשר שנים והיא אף פעם לא נגעה לי בטלפון! סימן בדוק לחשדנות. כנראה לא האמינה… מחפשת נסתרות.
פתאום היא לוחשת: “יוסי, יוסי.” ודוחפת אותי בכתף:
יוסי, זה היה המספר הזה, נכון? הטלפון מהמעון?
כן, עניתי מתוך שינה.
תישן, תישן. לקחה איתה את הטלפון ויצאה בשקט מהחדר.
קל להגיד “תישן”. מי ישן במצב כזה? שמעתי את המחשב נדלק, המתנתי עוד קצת, ואז זחלתי לסלון.
נועה גוללת בעכבר, מרוכזת כמו שד, אפילו לא שמה לב שהגעתי מאחוריה. על המסך חיפוש: “מעון ילדים תל אביב”.
המחשב חישב והציג את הכול אתר רשמי, כתובת, טלפון, אפילו תמונות של הבניין המכוער.
נועה בדקה שוב.
יוסי, זה אותו טלפון!
מה זה אומר?
זה טלפון של המעון! קבעה.
אמרתי לך. ומה, את בודקת אותי?
אני רק מאמתת פרטים.
למה?? שאלתי.
תקשיב, המעון הזה נמצא ממש ליד. באמת מעניין איך יש להם את המספר שלך, אם אין לך קשר לכל זה.
טוב, את זה לא חשבתי. אולי באמת שווה לבדוק? שלא יתחילו לשייך לי ילדים זרים וזהו.
הלילה עבר עלי ללא שינה אמיתית. בקושי עצמתי עין, וכמובן, שוב נועה:
יוסי…
מה עכשיו?
בטוח שלא היה שום דבר? אולי, נו, איזו טעות ישנה? פתאום פגשת איזה אקסית, הרגשות הציפו, היא לא סיפרה, וילדה ננטשה? נכון, יוסי, תגיד!
נועה, תפסיקי! אני דרוך עליך מאז כיתה א’ לא קמתי ממך, לא רבתי, לא חיפשתי אחרות. תחשבי לפני שלוש שנים בדיוק כשאורי הלך לגן, חלה, ואני הייתי בבית בחל”ת, טיפלתי בו זוכרת? חיתולים, דייסות, תורים ברופאים. איזה זמן היה לי לאהבות סודיות? הייתי נרדם בעמידה, עוד לפני שהגעתי למיטה!
לא היו ולא יהיו לי אחרות.
אז איך המספר שלך שם?! מישהו השאיר אותו אשתי לא מרפה.
גם לי זה לא עוזב את הראש. הרי בחיי לא השארתי מספר כזה לשום מעון. המוח שלי התחיל לחשוד בכל מכרות העבר, אבל אף אחת לא מתאימה אחת עם שלושה ילדים משלה וישבה בבית, השנייה עברה לאמריקה, השלישית נעלמה מהרדאר.
אחרי כל החשדות האלה, החלטתי בבוקר אנחנו נוסעים למעון, סוגרים את הפינה הזאת אחת ולתמיד!
הגענו מוקדם, והפתעה היינו מספר שתיים. צמוד לדלת ישב בחור רזה, בלונדיני, חיוור ונרגש, מחזיק ניירות שהידיים שלו רעדו בהן. אם זה מהתרגשות או עודף קפה לא יודע.
אתם אחריי, הפתיע בקול עבה.
כמעט מיד פתחו לו את הדלת, והוא נבלע בפנים. שמענו רחשי שיחה, מדי פעם קולו העבה, אחרי רבע שעה יצא כמו טיל, שער פרוע, בלי ניירת. עכשיו תורנו.
שלום, אישה כהה עם שיער מתולתל עמדה ליד החלון, כוססת את קצה המשקפיים. במה אפשר לעזור?
בעניין של אתמול, ניסיתי להכניס קצת הומור.
האישה גלגלה עיניים.
אין לי זמן לחידות היום. תדברו ברור, קצר ולעניין.
סיפרתי בקצרה על השיחה (היה ברור שזה קולה).
אה, זה… צחקה במבוכה. סליחה, טעות במספר. הייתי אמורה להתקשר למישהו אחר, והחלפתי ספרה. זה הכל.
אבל איך יש לכם את המספר שלי?
פשוט, המספר של האבא השני דומה לשלך 052-927…, בטעות חייגתי 052-937… יצא שבמקרה גם לך קוראים יוסי בן-צבי. מה הסיכויים, הא?
אגב, הוא בדיוק היה לפניכם, יוסי יוסיפוביץ’, אבא של נעמי.
הוא ייקח את הילדה? שאלה נועה.
המנהלת חזרה לשבת, רצתה כבר לסיים.
לא, לא ייקח. האמא שלה נפטרה, וליוסי יש שבעה ילדים מארבע נשים. בשלוש השנים האחרונות הגיע לבקר רק פעמיים, וגם זה בזכות לחץ שלנו. נעמי לא מעניינת אותו. עכשיו, יש לי עוד עבודה תודה ולהתראות.
יצאנו מהמשרד בהלם.
בחצר ילדים טיפסו על מתקנים, התנדנדו, כמה ישבו שקטים בכסאות שני בנים עשו מרוץ מכוניות באמצע הדשא.
ואז הבנתי מה מפריע לי פה יש דממה. אורי שלי יוצר פסטיבל רק מהליכה למכולת, ובמעון הזה הכלтиш. ילדים לא עסוקים בלהיות ילדים שקטים, כמעט מבוגרים קטנים. גדלו מהר מדי. לא היה להם ילדות רק לשרוד, קור, חוסר תשומת לב וגם לפעמים, רוע.
הסתכלתי על נועה. דמעות עבות שוב בעיניים. כמה אפשר?!
התחלנו ללכת לאט לשער ופתאום, בום צעקה: “אמא!” כל הילדים סובבו אלינו ראש, וישר לקראתנו רצה ילדה עם כובע מצחיק ופונפון. “אמא! אמא! אני כאן!”
התרסקה על הברכיים של נועה ומי שם נשפך בכי קורע לב גם אני נרטבתי.
נעמי, נעמי! אחת המטפלות רצה אלינו. ניסתה להרים אותה, הילדה נאבקה, נאחזת בנועה בחוזקה.
בסוף, רק שוקולד הצליח להפתות אותה, וברחנו מהר החוצה.
ישבנו שותקים באוטו. נועה רעדה, גם אני לא הייתי במיטבי; הידיים רטטו כמו לבן-השם-שלי הקודם.
עצרתי בצד, נשמתי עמוק, ואז ראיתי שנועה מסמנת לי עם העיניים לעבר חנות קטנה ברחוב.
בלי מילה, בלחיצת יד חזקה, יצאנו יחד מהאוטו והלכנו ל”עולם הילדים”.
לקנות בובה ושמלה ורודה.
כי הבת שלנו נעמי שלנו תהיה הכי יפה בגן!