טלפון מקרי
דוד לוי? קול מהצד השני היה קר ורשמי
כן, אני דוד לוי. מי מדבר?
זו מנהלת בית הילדים. בעוד שבוע בתך בת שלוש, נצטרך להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תיקח אותה הביתה?
רגע, איזו בת? בת של מי? יש לי בן, יותם מלמלתי בהלם.
תמר דודית לוי. זו הבת שלך, נכון?
לא, ממש לא! אני לוי. דוד לוי.
סליחה, ענתה מנהלת בעייפות, כנראה הייתה טעות במספרים.
הצפצופים שבקעו מיד אחר כך צרבו לי באוזניים.
“מה הולך פה?! התקוממתי איזה בת, תינוקת! איזה בלאגן יש להם במסמכים שם?!”.
אבל השיחה הזאת לא עזבה את ליבי. פתאום חשבתי על כל אותם ילדים שגרים בבית הילדים, בלי חום של אמא, בלי דאגה של אבא, בלי חיבוק של סבתא וסבא. יותם שלי הרי מלא אהבה, יש לו משפחה, דודים ודודות מכל עבר…
עדי, אשתי, הבחינה ישר שאני טרוד, עונה לא במקום, ומה כבר אפשר להסתיר מאישה שחיה איתך כבר כמעט עשר שנים, ושאתה מכיר מהכיתה הראשונה?
בערב, בזמן ארוחה, עדי שאלה אותי ישירות מה עובר עליי.
איך היא נקראת, שאלה.
מי? גמגמתי מופתע (איך היא יודעת על הילדה? אולי גם לה התקשרו?)
תמר. עניתי. תמריק.
אה, תמריק, הא? אני אצלך עדי, והיא אצלך תמריק? הגברת קולה עדי.
כן… אמרתי. תמר דודית לוי.
תגיד לי גם את מספר הזהות שלה! צעקה עדי.
אין לה בכלל זהות, למה צריך?
פליטה, אולי? כעת בצעקה קטנה יותר.
מי פליטה? לא הבנתי כלום כבר.
תמר שלך פליטה? רוצה לרשום אותה אצלנו? דבר, נוכל!
מה אני כבר אגיד? ישבתי המום ושכחתי מהארוחה.
ואז עדי פרצה בבכי, לא כדרכה, לא צווחנית, אלא דמעות עקשניות גלשו על סינרה.
מחר אני נוסעת לאמא שלי. תדע, אני לא עוזבת לך את יותם, אמרה בדמעות.
עדי, מה קרה לך? למה לאמא?
מה חשבת, אשאר לשרת כאן אותך ואת תמר שלך? התרוממה בזעם.
בשקט, החלה התמונה להתבהר לי.
הושבתי את עדי על ספת המטבח וסיפרתי לה כל מה שהיה בבוקר עם הטלפון ההוא.
עכשיו עדי בכתה מרחמים על הילדה. לנשים יש הרבה דמעות, ובוכות בכל הזדמנות בכמות עצומה! ואני, דמעות נשים, במיוחד של עדי, לא סובל ואפילו מפחד.
לא היה לי חשק לאכול אחרי הדרמה הזאת, רק טעמתי קצת…
…התעוררתי בלילה, כשעדי עומדת לידי ומחטטת לי בטלפון. כזה דבר לא קרה בכל השנים שלנו יחד. כנראה לא האמינה לי… מחפשת הודעות או שיחות חשודות. זה כאב לי מאוד, פשוט מגעיל… ואז היא לוחשת: “דוד, דוד” ודוחפת אותי קלות.
עשיתי עצמי שזה עתה התעוררתי.
דוד, זה המספר הזה שהתקשר, נכון? המספר הקווי?
כן, עניתי אוטומטית זה.
טוב, תישן. ועדי יצאה מהחדר, לקחה איתה את ההטלפון שלי.
קל להגיד תישן!
שמעתי במחשב שהופעל. שכבתי עוד קצת, ואז הלכתי לסלון לראות מה קורה.
עדי הייתה שקועה בחיפוש.
על המסך הופיע חיפוש: “בית הילדים” ושם העיר שלנו.
המחשב נתן לה אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונות של המבנה. עדי הסתכלה במכשיר שלי.
דוד, זה אותו מספר!
מה אותו?
המספר! בדיוק אותו מספר כמו על האתר של בית הילדים!
אמרתי לך. אז את בודקת אותי?
לא בודקת, רק מבררת.
למה??
דוד, הבית הזה קרוב ממש, אמרה עדי בחשיבה.
אולי נלך לשם לראות? איך קיבלו את המספר שלך, הרי אתה לא קשור כלל?
על זה לא חשבתי. באמת איך? אולי נכון לנסוע לבדוק, לגלות את האמת?
בלילה ההוא כמעט ולא נרדמתי. כבר כמעט ישנתי, כשעדי שוב נגעה בי.
דוד… דוד
מה עכשיו?
בטוח שלא היה לך כלום עם אף אחת? מה אם… במקרה… עם אהבת נעורים, אולי פגשת אחרי שנים, הרגשות צפו, הא? היא לא סיפרה, פשוט השאירה ילדה בבית החולים. דוד? דוווווד!
איזה אהבה, עדי? אני איתך מהכיתה הראשונה, יושב באותו שולחן… נשאר עםך. ארבע שנים עברו, יותם בן שלוש, בדיוק התחיל גן בזמן שהתחלת לעבוד, אני נשארתי איתו, זוכר? עברתי לעבוד מהבית כדי להיות איתו, תרופות בלי סוף, רופאים, מזון מסודר. איזה אהבות? בקושי עמדתי על הרגליים! אף אחת לא הייתה לי, אין לי, ולא תהיה!
אז איך המספר שלך שם? מי נתן אותו? עדי חקרה.
גם אותי זה הטריד. עברתי בראש את כל הנשים הקשורות, אף אחת לא מתאימה, ומרמת החשד לא נשארו שום מועמדות. חיים יכולים להפתיע, החלטתי ללכת מחר לבית הילדים בעצמי לברר.
הגענו מוקדם לא ראשונים. פגשנו מחוץ לחדר המנהלת איש גרום, גוון שיער בהיר, לבוש נקי אך מוזנח. עיניו זזו, ידיו רועדות על ניירות. אולי מהתרגשות, אולי ממשהו אחר.
אתם אחריי, אמר בבס נמוך ומפתיע.
מייד קראו לו פנימה.
חדר המנהלת הוציא קולות שיחה שקטים, מתערבים בקול הבס שלו.
אחרי כרבע שעה יצא האיש, מבולבל וללא ניירות.
קראו לנו.
שלום, אישה שחרחורת בגיל ממוצע עמדה ליד החלון. מה ענייןכם?
אנחנו בנוגע לאתמול, ניסיתי להתבדח.
האישה התיישבה.
אין לי זמן לחידות. בבקשה, תסבירו עניינכם בקצרה.
הסברתי בעניין הטלפון מאתמול (הקול היה מוכר).
אה, נכון… האישה חייכה בעייפות מתנצלת, זו הייתה טעות, התקשרנו למספר הלא נכון.
איך זה, אם יש לכם את המספר שלי?
בעת ההקלדה טעות. המספר של האב האמיתי מתחיל ב-052-927, לחצתי בטעות 052-937. ושאתה גם דוד לוי? מקריות מפתיעה. הוא, אגב, היה אצלנו קודם.
מי? שאלתי, אף שכבר הבנתי.
דוד לוי, אבא של תמר.
סליחה שוב, אני מאוד עסוקה. תודה ושיהיה לכם יום טוב.
שלט קטן על שולחן המנהלת כתב: “תמר צדוק”.
עדי קלטה את השם, שאלה:
תמר צדוק, הוא, דוד לוי, ייקח את הילדה?
המנהלת הסתכלה עלינו, התיישבה שוב.
לא, לא ייקח. אמא של הילדה נפטרה, ולדוד לוי יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים היה פה רק פעמיים, וגם זה בלחץ שלנו. תמר לא מעניינת אותו. אז, סיימנו?
יצאנו, המומים.
הילדים הגדולים שיחקו בחצר. ערסלים, מגלשה, שני בנים ייצרו מרוצים עם מכוניות על ספסל.
הבטתי בהם והבנתי מה חסר. החצר שקטה כשיותם כאן, יש רעש, צחוק מתגלגל, ומריבות. הילדים האלה לא מתפרעים, לא צוחקים בקול. הם ממלמלים בכבדות ביניהם, מזכירים זקנים קטנים. הם גדלו טרם עת לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, מחסור בבגדים ומשחקים, אדישות, ולעתים אכזריות מצד מבוגרים.
פניתי לעדי, עיניה דומות לדמעות.
שוב הדמעות האלה, תמיד בזמן הנכון…
הלכנו בשקט אל השער.
ופתאום קרה דבר “אמא!” נשמע צעקה.
הילדים הסתובבו בבת אחת.
אלינו רצה ילדה עם כובע מצחיק, ידיים פרושות.
אמא, אמא! אני כאן!
הילדה נצמדה לעדי, בוכה בכאב וקוראת “אמא”.
תמר! תמר! הגננת רצה, ניסתה להוציא אותה, אבל תמר התאמצה להיאחז בעדי.
לבסוף לקחו אותה, בעזרת שוקולד, ועזבנו במהירות את המקום.
בדרך חזרה ישבנו דוממים.
עדי רעדה, גם אני הרגשתי לא טוב. הידיים רעדו, עצרתי רגע לצד הדרך.
עדי הצביעה אל חלון החנות “צעצועים לילדים”.
בלי מילים, יצאנו יחד, יד ביד, אל החנות.
קנינו בובה ושמלה ורודה.
הילדה שלנו, תמר, תהיה הכי יפה שיש!
החיים ממלאים אותנו בשאלות, לפעמים טעויות קטנות משנות מסלול שלמים. חשבתי על כל הילדים האלה עיניהם משקפות געגוע לאהבה וחום.
ובסופו של דבר, הבנתי: לכל ילד בעולם מגיעה משפחה, חיוך, חיבוק.
לפעמים מספיק עצם תשומת הלב והלב הטוב כדי לשנות גורל.
