שיחת טלפון לא צפויה – “שלום, זה פאבל איוואנוביץ’?” קול קר ורשמי מהעבר השני “כן, מדבר פאבל איוואנוביץ’. עם מי יש לי הכבוד?” “אני מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונצטרך להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?” “סליחה, איזו בת? לי יש בן, יואב…” – סיפור ישראלי מרגש על בלבול טלפוני שמוביל ללבטים, דמעות, ואולי למשפחה אחת חדשה

Звонок раздался совершенно неожиданно
שלום, מדבר יוחנן בן-שמעון? קול רשמי וקר היה מעבר לקו.
כן, זה אני, יוחנן בן-שמעון, עם מי אני מדבר?
כאן מנהלת בית הילדים. בעוד שבוע ימלאו שלוש שנים לבתך, ואנו ניאלץ להעבירה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תיקח אותה?
רגע רגע, איזו בת? על מה את מדברת? לי יש בן, דן מלמלתי בהלם.
נעמה יוחננוביץ פרידמן. זו לא בתך?
לא, לא שלי. השם שלי הוא בן-שמעון, יוחנן בן-שמעון.
מתנצלת, אמרה בקול עייף, כנראה קרתה טעות כלשהי.
הצפצופים הקטועים של הטלפון חדרו לאוזני כמו פטיש.
“זאת חתיכת בלאגן” התרגזתי ביני לבין עצמי. “בת, תביני! איזה טירוף יש להם שם במשרד!”
אבל השיחה נחרתה בליבי כמו קוץ תקוע. משהו גרם לי לחשוב על כל אותם ילדים שגדלים בלי בית, בלי אמא חמה ודואגת ואבא שמטפל ודואג, ללא סבאה וסבתות, דודים ודודות…
הבן שלי, דן, יש לו את כל המשפחה הזו, כולל משפחה מורחבת משני הצדדים.
רוני שמה לב מיד למבט המהורהר שלי ותשובותיי הסתומות הרי שום דבר לא מסתתר מעיני אשתי, שאיתה אני חי כבר כמעט עשר שנים, ומכירים מהכיתה א’!
חיכתה עד ערב, ובארוחת ערב פשוט שאלה, מה עובר עליי.
איך, היא אומרת קוראים לה?
למי? עניתי נדהם (איך היא יודעת בכלל על הילדה? אולי גם לה התקשרו?)
נעמה, אני אומר. נעומת.
אה, אז יש לך נעומת? ואני אצלך רק רוני? היא הקפיצה את קולה.
כן, אמרתי נעמה יוחננוביץ פרידמן.
תמשיך, תגיד לי גם את מספר תעודת הזהות שלה! רונית צעקה.
אין לה שום תעודת זהות, למה שיהיה לה?
מה, היא פליטה? הורידה עוצמה בקולה.
מי פליטה? התבלבלתי לחלוטין.
נעמה שלך?! בטח רוצה לרשום כתובת חדשה אצלך?? דבר, תספר כבר הכול!
מה לספר?! הייתי המום, שכחתי לחלוטין מארוחת הערב.
ופתאום רונית התחילה לבכות. לא התייפחות, לא הצגה דמעות אמיתיות וחריפות, שזלגו כמו גשם ונפלו על הסינר.
מחר אני נוסעת ישר לאמא שלי.
תדע: את דן אני לא משאירה איתך, אמרה בדמעות.
רוני, מה קרה? למה לאמא? למה את מדברת ככה?
חשבת שאני אשב כאן, אשרת אותך ואת המאהבת שלך, את נעמה שלך? התפרצה.
פתאום התחלתי להבין עד כמה המצב מגוחך. תפסתי אותה בעדינות בכתפיים, הושבתי אותה על הספה במטבח וסיפרתי לה על השיחה מהבוקר.
עכשיו רונית כבר בכתה מרחמים על הילדה. באמת לְנָשים אינסוף דמעות, ובוכות הן בלי סוף, על כל דבר ובכל מצב! ואני, הדמעות האלה, בעיקר של רונית, בכלל לא יכול לסבול, אפילו מפחד מהן.
אחרי הדרמה לא היה לי חשק לאכול, רק גרדתי משהו מהצלחת.
…התעוררתי ממנה כשעמדה לידי והפכה לי בנייד! כבר כמעט עשר שנים יחד, ודבר כזה עוד לא קרה כנראה לא ממש האמינה לי, חיפשה הודעה רומנטית עם איזו מאהבת. זה כאב לי עד הלב מה, כל השנים האלה, ובסוף אין אמון…
ופתאום היא לוחשת “יוחנן, יוחנני,” ודוחפת לי עם היד.
עשיתי את עצמי כאילו רק עכשיו התעוררתי.
יוחנן, זה המספר הזה התקשר אליך, נכון? זה עם הקידומת של הטלפון הקווי?
כן, עניתי אוטומטית, זה.
תישן, תישן, רונית יצאה, סוגרת אחריה, לקחה את הנייד איתה.
איזה “תישן”. מי יכול לישון עכשיו… שומע את המחשב נדלק. שכבתי עוד קצת, ואז התגנבתי החוצה לסלון.
רוני לחצה בעצבנות על העכבר והייתה כל כך שקועה שממש לא הרגישה שעמדתי ממש מאחוריה. בשורת החיפוש הופיע “בית ילדים” ושם העיר שלנו.
המחשב זמזם והעלה אתר עם כתובת, טלפון, אפילו תמונות של הבניין. רוני בדקה במסך את המספר
יוחנן, זה בדיוק המספר!
מה בְּדיוק?
המספר! זה המספר שלהם! של בית הילדים!
זה מה שאמרתי לך. אז את בודקת אותי?
רונית הסתובבה בכסא.
לא בודקת מוודה.
בשביל מה?
יוחנן, הבית הזה מאוד קרוב אלינו, אמרה מהורהרת כאילו לא שמעה אותי.
אולי ניסע לשם? איך יש להם את המספר שלך, אם אתה בכלל לא קשור?
על זה בכלל לא חשבתי. באמת, מאיפה? אולי באמת כדאי לנסוע ולברר? שלא יחשבו שאני לוקח אחריות על כל ילד בעיר.
לא הצלחתי לישון יותר. רק עצמתי עיניים שוב דחיפה מהצד.
יוחנן,
מה?
בטוח שלא היה לך כלום? אולי במקרה, איזו אהבת נעורים? אולי פגשתה אותה שוב אחרי שנים, התעוררו רגשות, נו? והיא לא סיפרה לך כלום, השאירה ילדה בבית חולים. יוחנן, תגיד, מה?
איזו אהבה, רוני? מאז ישבנו יחד בכיתה א’, מאז אני איתך, ולפני שלוש שנים דן בדיוק נולד, היית ממש אחרי חופשת לידה, חזרת לעבודה, מי היה איתו כל הזמן? אני! עברתי לעבוד מהבית, זוכרת? תרופות, רופאים, אוכל, שגרה היה לי זמן לאהבות בכלל?!
לא היה ולא יכול להיות.
אז איך יש להם את המספר שלך? מישהו מסר אותו.
השאלה לא נתנה מנוח גם לי. התחלתי בליבי לבדוק בראש כל אישה שהכרתי אולי אחת עשתה טעות כזו. אף אחת לא התאימה: אחת נשואה מזמן, אחרת עם הילד אצל הסבתא, והפעילה ביותר בכלל עזבה את הארץ לפני חמש שנים…
אבל בחיים קורה גם מה שלא הגיוני שיקרה, אז החלטתי ללכת למחרת לבית הילדים ולברר.
הגענו מוקדם, ובכל זאת לא היינו הראשונים על כיסא ליד חדר המנהלת חיכה בחור רזה ותשוש עם שיער בהיר. לבוש מסודר, אבל נראה לא מטופח, לחוץ, ידיו אוחזות בניירות, רועדות. אולי מהתרגשות, אולי בגלל הלילה שלפני.
אחריי, אמר בקול חזק שלא התאים לגופו.
מיד נקרא להיכנס לחדר המנהלת. קול דיבור שקט, עם קצת גוון עמוק, נשמע מהחדר, ואז הוא יצא, מבולגן וללא הניירות.
הזמינו אותנו.
שלום, עמדה ליד החלון אשה שחרחורת, כבת ארבעים, כססה את מסגרת משקפיה. במה אפשר לעזור?
לגבי השיחה מאתמול, ניסיתי לשבור את הקרח.
אין לי זמן לחידות, תן לי את הסיפור בקצרה, אמרה מתיישבת לשולחן.
סיפרתי לה על השיחה (הקול שלה היה מוכר לגמרי).
אה, זה חייכה בעייפות סליחה, באמת, זה היה טעות, לא אליך התכוונתי.
איך לא אלי הרי זה המספר שלי. מאיפה הוא אצלך?
בטעות, כנראה לחצתי על 9 במקום על 2. המספר של אביה של נעמה מתחיל ב-927, ואני חייגתי 937. העובדה שגם שמך יוחנן בן-שמעון לגמרי מקרית. ככה זה קורה.
הוא, אגב, היה כאן לפניכם.
מי? שאלתי, ונישארתי מבולבל.
יוחנן בן-שמעון פרידמן, אבא של הילדה.
אז שוב, אני מבקשת סליחה, ושלום, יש לי המון עבודה.
הסתובבה, ועל התג שלה היה כתוב “רננה עמוסי מנהלת”.
רונית קלטה זאת ושאלה מיד:
רננה, הוא, אותו יוחנן, ייקח את הילדה שלו?
המנהלת הביטה בנו, וחזרה להתיישב.
לא, לא ייקח. אמא של הילדה נפטרה, וליוחנן פרידמן, ילדים מנשים שונות שבעה! בשלוש שנים הוא ביקר פעמיים, וגם זה כי חייבנו אותו. נעמה לא מעניינת אותו. האם סיימנו? שלום לכם.
יצאנו, המומים.
הילדים הגדולים התקבצו בחצר. אחד נדנד על הנדנדה, השני גלש, שני בנים שיחקו במירוץ מכוניות על הספסל.
הבטתי בהם ופתאום ירד לי האסימון משהו כאן לא רגיל. בחצר שקט. דן שלנו, ייצא לחצר מתחיל צעקות, ריצות, שמחה. פה, שקט משונה, צחוק כבוש, אפילו מילים ביניהם אמרו בחצי קול.
הם נראו כמו מבוגרים קטנים מדי.
במקום ילדות הייתה להם הישרדות קור, רעב, חוסר צעצועים, בגדים, אדישות ואולי אפילו אכזריות של מבוגרים.
הבטתי ברונית והעיניים שלה מלאות בדמעות. שוב הדמעות האלה…
התחלנו ללכת לאט אל השער ואז קול קטן פילח את השקט: “אמא!!!” כל הילדים הסתובבו כאחד. ילדה קטנה עם כובע מצחיק רצה אלינו, ידיים פרושות. “אמא, אמא! הנה אני!”
עם כל הכוח התנפלה על רגל של רונית ומבעד לרגלי אשתתי בקעה בכי מר כזה עמוק, ששום עין לא נשארה יבשה, אפילו שלי.
נעמה, נעמה! רצה אלינו גננת. ניסתה להרים את הילדה, אבל היא נאחזה ברגל של רונית ולא רצתה להרפות.
רק כשנמצאה שוקולד הגננת הצליחה להפריד ביניהן, וברחנו מהשער.
ישבנו באוטו, שותקים. רונית רעדה, וגם אצלי רעדו הידיים כמו אצל הבחור מהבוקר. עצרתי בצד הדרך להרגע.
רונית הצביעה לחלון, חנות צעצועים לא רחוק מאיתנו.
בלי מילים, יצאנו יחד, אחוזי יד והלכנו ל”עולם הילדים”.
בשביל בובה, ובשביל שמלת נסיכות ורודה.
הבת שלנו נעמה תהיה הילדה הכי יפה.
ולמדתי שאסור לנו לקחת כמובן מאליו שום דבר לכל ילד מגיע בית ואהבה. מזל גדול נפל בחלקנו.